בשיר לשלום, יענקל'ה רוטבליט כתב במקור "שירו שיר לאהבה ולא לניצחונות", לא "ולא למלחמות".
"זה כמובן לא עבר אצל קצינים בכירים בצה"ל שאמרו 'מה, זה תבוסתני'", מספרת יסמין ישבי. "העובדה שצבא שר באמת מלמדת הרבה על ה־DNA הישראלי, לפחות של אז. אגב, כשהוא כתב 'ולא לניצחונות', יש מי שאומרים שהוא התכוון לחגיגות הניצחון סביב מלחמת ששת הימים, כי זה שיר שנכתב במלחמת ההתשה. אז מה שהוא סלד ממנו אלה האופוריה והראוותנות של אחרי המלחמה".
גם מאחורי "אני חיה לי מיום ליום" של ריטה יש סיפור מעניין. "זה טקסט של חנוך לוין. הוא כתב שם 'לחיות זה דבר נורא', שזה מאוד חנוך לוויני מצידו, הוא הרי היה מאוד מורבידי ומדוכדך, אבל ריטה היא בדיוק ההפך - רגשנית ושמחה והכול בתשוקה אצלה. זה היה כרחוק פָּרס מפולין. והיא ביקשה ממנו בנימוס וביראת כבוד אם אפשר לשנות את השורה הזאת, אז הוא כתב "איפה הציר שלי, להסתובב זה דבר נורא".

יסמין ישבי | צילום: אריק סולטן
כנראה אין דבר שישבי אוהבת יותר מלרדת לרזולוציות המיקרוסקופיות של עולם המוזיקה - האנקדוטות החמודות, הסיפורים על מה עמד מאחורי שיר כזה או אחר, המילה שהוחלפה ברגע האחרון. בחשבון האינסטגרם שלה שהולך וצובר עוקבים מושבעים אפשר לראות סוף־סוף את פניה, אחרי שבמשך שנים הייתה בצללים. היא שדרנית ועורכת בכירה בגלגלצ, ובנוסף היא מגישה עם אחינועם בר את "פופטוק" - הפודקאסט של התחנה שעוסק במתרחש מאחורי הקלעים של המוזיקה ותרבות הפופ ומנתח טרנדים ומגמות תרבותיות. בהמשך יעלו עוד שני הסכתים נוספים בהגשתה - אחד בנושא הורות והשני שיעסוק בראיונות עומק עם מוזיקאים ידועים ואנשי תרבות.
ואף שזה היה הצעד הבא המתבקש בקריירה, בחרה ישבי שלא להתמודד על ניהול גלגלצ.
לא טריוויאלי לאישה חזקה ומשגשגת לוותר על הזדמנות כזו.
"תראי, הכול קרה כשהייתי בהיריון ועוד לא סיפרתי לאנשים. יום אחד נדב רביד הודיע שבינואר הוא עוזב את התפקיד, ואני ידעתי שתאריך הלידה שלי צפוי להיות בינואר. אבל עוד לפני שהייתי בהיריון התגבשה בי ההכרה שזה לא הכיוון שלי. למרות שזאת כביכול ההתקדמות הטבעית, הרגשתי שהלב שלי לא מונח בניהול ושהגיעה שעתי לעבור לקדמת הבמה. אומנם אהבתי לנהל, אהבתי להיות עם אנשים ולהיות בסוד העניינים ולקבל את ההחלטות ולהשפיע בחיוב, אבל כמו שקורה לפעמים - אנחנו משתנים, ופתאום הרגשתי שזה לא מה שבוער בי עכשיו".
איך זה לעבור מגלי הרדיו לפרונט?
"זה ממש לא בא לי טבעי. אני דור שלישי לקיבוצניקים, וקיבוצניקים לרוב הם אנשים נבוכים שלא עושים מעצמם עניין. הסיפור זה אף פעם לא אני, זה תמיד הקולקטיב, אל תתבלטי יותר מדי, ולתוך האווירה הזאת אני גדלתי. לקח לי הרבה שנים לבנות את העצמיות שלי, ואת הביטחון ולשחרר חששות.

"יש לי חברות צעירות ממני שגדלו להיות שדרניות בגלגלצ ולפעמים אני מרגישה שהן חסרות ביטחון, כי את מיד נזרקת קדימה. נינט היא דוגמה טובה לזה, היא הגיעה כחיילת לכוכב נולד וגיבשה את האני מאמין המוזיקלי שלה מול כל המדינה, ולאנשים היה הרבה מה להגיד על זה. כלומר, הקהל נחשף אליה כאמנית לא מעובדת ולא מנוסחת, ואת העיבוד היא עשתה לעיני כולם, והייתה המון ביקורת על זה. על עצמי אני מרגישה שעשיתי דרך נכונה - את הניסוח של מי אני ומה יש לי להגיד עשיתי מאחורי הקלעים, ועכשיו כשאני בפרונט אני מאוד בטוחה בעצמי, ויש לזה גיבוי".
המעבר הזה מתרחש על רקע הדיונים האחרונים על סגירת תחנת גלצ, שלא מתקיימים בפעם הראשונה. אחת לתקופה מונפת החרב מעל גורל התחנה, שאיכשהו מצליחה לשרוד למרות הביקורת על אנומליה.
איך את מרגישה לגבי זה?
"אני חושבת שלסגור כלי תקשורת זה ממש בעייתי, ואני נגד זה עקרונית. במלחמה הבנתי כמה גלצ וגלגלצ הן חשובות וחיוניות, באמת משאב ציבורי שנותן לציבור. קיבלנו עשרות אלפי פניות, לכיוון המאות אלפים של הקדשות שנשלחו דרכנו מהורים ומשפחות ובני ובנות זוג לחיילים וחיילות בשטח, וגם בכיוון ההפוך - חיילים מתוך עזה ומתוך לבנון ששלחו הקדשות למשפחות שלהם דרכנו. לקחו להם את הטלפונים לפני שהם נכנסו לפעילות מבצעית ואנשים ניסו ליצור קשר בכל דרך, זה היה מטורף. אני זוכרת שקיבלתי סרטון של חייל יושב עם טרנזיסטור ליד חוף הים בעזה, כאילו אנחנו בשנות ה־80, ושומע הקדשה שחברים שלחו לו. את יכולה להגיד שכל תחנת רדיו יכולה לעשות את זה, אבל עובדה שרק אנחנו עושים את זה".

נטע ברזילי | צילום: לינקטון
לא הייתי אומרת שזה הסיפור המרכזי של גלגלצ. בסוף זו תחנה שמכתיבה את הטעם המוזיקלי הלאומי, אף שניתן לתהות עד כמה זה נכון היום בעידן הספוטיפיי. יכול להיות שזו הייתה תחנה שטובה לתקופה מסוימת ועכשיו הגיע הזמן שלה להסגר?
"זו שאלה נכונה לגבי כל תחנות הרדיו, לאו דווקא לגבי גלצ וגלגלצ. למרות שאנחנו רואים בנתונים שהרייטינג לא יורד, אולי הוא מתפזר אחרת אבל נשאר די סטטי כל השנים למרות הטיקטוק, הספוטיפיי, אפל מיוזיק ויוטיוב. אנשים עדיין צורכים מוזיקה דרך הרדיו, למרות הטכנולוגיה, עדיין יש רצון להתחבר סביב איזושהי מדורת שבט. אז אפשר לשייט לי בעולם משלי ולשים שוב את הפלייליסט שנבחר לפי האלגוריתם של הטעם שלי, אבל תני לי להגיד לך שהאלגוריתם עוד לא כל כך טוב, עוד לא יודע לשלב כמו שצריך עברית-אנגלית. המעברים מוזרים, אין איזה סיפור קוהרנטי. עריכת מוזיקה היא ממש סיפור, זה לעבור מסע עם המאזינים.
"וגם יש את העניין הזה של להיות מחובר לספינת האם, לא רק שכל רכב בכביש ישייט כמו חללית שהתנתקה מספינת האם. להתכנס סביב משהו שהוא כן עדיין קונצנזוס. ובמובן הזה, גלגלצ הוא גוף אהוב ואהוד. וגם חשוב לומר שאין שם חשיבה על רייטינג, זה לא למטרות רווח, לא כל פתיחת מיקרופון שנייה זה 'ספרו לנו על הדבר הכי מגניב שקרה לכם היום ותקבלו מתנת בנק הפועלים'. אין לנו את זה. בגלגלצ מנסים לייצר שילוב בין מה שהציבור אוהב ורוצה ומכיר, לבין תפיסה שחשוב גם לחשוף אמנים שאילולי המשאב הציבורי, מי היה משמיע אותם?"
*
ישבי (37) נולדה וגדלה בקיבוץ מעוז חיים לשני הורים ילדי הקיבוץ ולסבים וסבתות שהיו ממייסדיו. היא נשואה לעומר בן־רובי, מגיש רדיו וטלוויזיה ולשעבר מנהל כאן רשת ב', הם גרים ביפו ולהם שלושה ילדים - נריה, אחינעם ומיכאל. בגיל 18 הגשימה את חלום חייה והתקבלה לגלצ, וכבר בגיל 25 מונתה לעורכת המוזיקה הראשית של התחנה, תפקיד שבו אחזה במשך עשור תחת ניהולו של נדב רביד. ישבי היא אחת הנשים הבודדות בארץ שמציגות ידע מוזיקלי רחב על גבול האקדמי, יש לה עין מיוחדת שמסוגלת להבחין במגמות תרבותיות, לאתר את הניואנסים הקטנים והחשובים של עולם המוזיקה ולקרוא בין השורות של השינויים החברתיים המתרחשים דרך הפסקול הישראלי.

"מכיתה ב' היה לי ברור שאני אעבוד בתקשורת, זה היה חלום חיי. הייתי תולעת ספרים וההורים שלי עשו לי מינוי לעיתון ילדים. התחלתי לשלוח אליו כתבות. היה לי ברור שאני לא קוראת פסיבית, שאני הולכת לכתוב בעיתון הזה, וככה זה התקדם". בחטיבת הביניים החלה לגבש את הזהות העצמית שלה דרך מוזיקה. "היה לי מאוד נוח ומתאים ונעים להגיד לעולם מי אני דרך מה שאני שומעת. המוזיקה נכנסה לי לנשמה, אהבתי שהיא מספרת עליי סיפור ומסבירה מי אני. זה גם מתחבר לתפיסת המקצוע שלי - מבחינתי עריכת מוזיקה זה לא רק שיר אחרי שיר ומלודיה והרמוניה ואקורדים. זו לגמרי מראה לחברה, ולצד התשוקה שלי למוזיקה קיימת גם תשוקה לחקור, להבין ולנתח את החברה הישראלית דרכה. אני חושבת שמה שהופך עריכת מוזיקה לעריכה טובה זה להבין מי הקהל ששומע אותך ולהתאים לו בדיוק את הפסקול.
"למשל כשאני עורכת את ימי שישי בבוקר, אני אמורה לדמיין מה עושה הקהל ביום הזה. זה בישולים. אולי קניות וסידורים אחרונים לפני שאוספים את הילדים ממסגרות. אולי לנסוע להורים, מי שנוסע מוקדם, ולהתאים לזה את הפסקול. חשוב לציין שאני סופר ישראלית, ומאוד לוקאלית. אנשים לפעמים טועים בי וחושבים שאני איזו מישהי עם הפנים לחוץ, לא יודעת למה. אבל אני פטריוטית וישראלית בטירוף".

צילום: אריק סולטן
כאמור, בעורקיה של ישבי זורם דם קיבוצי, ולמרות המרחק מהדת היא נישאה לאדם שומר מצוות. "בחתונה שלנו עומר חבש כיפה, ומאז הוא פשוט לא הוריד אותה. הוא לא היה עם כיפה לפני כן. התחתנו בשישי בצהריים בבית כנסת עם שמונים מוזמנים, משהו מאוד צנוע וסמלי, והדבר הראשון שהוא אמר לי בבוקר זה 'נראה לי שאלך ככה לעבודה'. אמרתי לו 'אתה תעשה מה?' הייתי מהופנטת. אבל במערכת היחסים בינינו אני נושאת אליו עיניים. בסוף אמרתי אוקיי, מעניין, הוא יודע מה הוא עושה ואני סומכת עליו, נזרום. היום עומר הוא מסורתי".
את בגל"צ, הוא בכאן, שניכם בתחום הרדיו, יש תחרות?
"לא, אם כבר הפריה הדדית, אבל לא תחרות".
והמסורתיות שלו משפיעה על היחס שלך לעולם הדתי ולתוכן דתי?
"מאוד. אם הייתי נשואה למישהו אחר הייתי בן אדם אחר, אין פה בכלל שאלה. הילדים שלנו גדלים בבתי כנסת, לפעמים עומר מתפלל בבית ואומר את התפילות בקול רם, וככה הילדים, בלי לשים לב, יודעים את התפילות בעל פה. זה שונה לגמרי מאיך שגדלתי, ממש קווים מקבילים. אני איתו מגיל 23, וברור שזה השפיע על האופן שבו התעצבתי".

שירים שקטים. עומר אדם | צילום: לינקטון
אחת המגמות הבולטות בשנים האחרונות היא ההצפה של עולם המוזיקה בטקסטים אמוניים, מה את חושבת על אמניות כמו אודיה?
"אני מרגישה שזה חלק ממני, זה מדבר אותי, את הבית שלי, את הריקודים האקסטטיים והנלהבים עם הילדים שלי בשמחת תורה בבית כנסת. אני לא מרגישה שאני בוחנת פה בפינת לשיפוטכם איזה 'אחר', אני לא מביטה מהצד על האירוע הזה. זה מאוד נעים לי, ומן הסתם גם עוזר לי לחבק את המוזיקה הזו ולקדם אותה בצורה מאוד פשוטה".
גלגלצ, אגב, די משתפים פעולה עם הטרנד הזה.
"אנחנו לא רק משתפים איתו פעולה, אנחנו מכתיבים אותו".
השירים של חנן בן־ארי, ישי ריבו ודומיהם מגדירים ישראליות חדשה. מה יעלה בגורלם של השירים הישראלים כפי שהכרנו אותם? האם שירי אריק איינשטיין הולכים להפוך לנוסטלגיה עתיקה כמו השירים בזמרשת?
"המוזיקה מדברת חברה ומדברת שינויים בחברה, היא הרבה יותר מרצף של אקורדים וליריקה של אמן ומה עובר עליו ברגע נתון. כל הדור הזה שגם מעורבב הרבה פעמים מבחינת מוצא, והמזרחיות שהמסורתיות היא חלק אינהרנטי ממנה, שאתה לא חייב להיות זה או זה אלא אפשר להיות עם ציצית בלי כיפה, לעשות קידוש וללכת לים - זה משהו שמאוד רווח בחברה הישראלית וגם מגיע למוזיקה דרך אנשים כמו אודיה כמו עומר אדם".
אבי שושן סיפר שכשהיה בוועדת הפלייליסט בגלצ הוא ממש היה צריך לשכנע חברי ועדה אשכנזים להכניס שיר של זהבה בן. די ברור שהמגמה השתנתה מאז. השאלה היא האם אפשר לדמיין היום את אביב גפן מרים טלפון זועם על שיר שלא נכנס לפלייליסט.
"שיר השנה של גלגלצ השנה היה 'השם יתברך תמיד אוהב אותי'", אומרת ישבי. "יכול להיות שאמנים שפעם היו ה־DNA של הסאונד הגלגלצי קצת פינו את המקום בשביל הדור הבא, אבל זאת אבולוציה טבעית. קשה להפריד ולהגיד האם אנחנו משקפים או מכתיבים, אבל מה שלא יהיה הספינה זזה, היא לא סטטית. אני שיקוף של הפלייליסט הזה - אתמול העליתי סטורי של בעלי מניח תפילין ואומר שמע ישראל מול התינוק שלי. הפלייליסט הזה מביא לידי ביטוי מגוון של קולות וסגנונות וזרמים. ובכל זאת, אני חושבת שיש מקום לשיקול דעת של העורך שיגיד לפעמים 'רגע, ציבור יקר, את זה אתם לא מכירים, ואולי גם לא תיחשפו לזה בשום מקום אחר, אבל אני חושב שכן ראוי שתיחשפו לזה למרות שזה לא בראש המצעדים'. עדיין יש לנו תפקיד, ויש מקום לתיווך בין המוזיקה לקהל, שאם לא אנחנו איך הציבור ישמע על אמנים לא מוכרים".

בשנתיים האחרונות המוזיקה התעצבה מחדש עם שירי המלחמה. כשאת מביטה לאחור, מה את מרגישה לגבי זה?
"מבחינת הטקסטים קצת חזרנו לשירים של בינו לבינה, אבל שמתי לב שהקצב ירד. אם לפני שלוש שנים במצעד השנתי של גלגלצ היית יכולה לעשות מסיבה לצלילי השירים מרוב שהכול היה קצבי ואלקטרוני, עכשיו יש להיטים גדולים והם מדברים על בינו לבינה, אבל זה כבר לא 'שני משוגעים' אלא שירים שקטים יותר. גם לאודיה יש פה ושם איזה להיט קצבי, אבל רוב השירים שלה שקטים. אושר כהן שר לרוב על אהבה ופרידה, אבל השירים שקטים. המיינסטרים חזר לעסוק בענייני חולין, אבל כל האוויר שהיה בתוך בלון ההליום השמח הזה שהיינו בו לפני כמה שנים, של סטטיק ובן־אל, של אנה זק, כל האוויר הזה יצא, ועכשיו חזרנו לחיינו, אבל לא באמת, כי הפסקול הוא שקט.
"כל השנים אמרו עלינו שאנחנו לא יודעים לייצר פופ אסקפיסטי, שמח ונהנתני כמו בארצות הברית, כי תמיד היינו מדינה קצת עצובה וקצת חיינו לאור מלחמות ישראל. ואז פתאום התחלנו להרים את הראש וטראח, 7 באוקטובר. מלחמת הישרדות, שלא לומר מלחמת תקומה, והמוזיקה כנראה מיישרת קו".
מה את חושבת על הז'אנר שהתחיל לפני המלחמה, של נשים שנוקמות באקסים שלהן דרך שירים, כמו "לך לישון" של אנה זק או "ליבינג ד'ה דרים" של נונו.
"זו תנועה חזקה שמגיעה מחו"ל, רואים את זה אצל סברינה קרפנטר, אוליביה רודריגו, טיילור סוויפט ודומיהן. לדעתי העוצמה הנשית לא צריכה ללכת לכיוון של להקטין את הגבר. כש־TOY של נטע ברזילי יצא, הבן הבכור שלי היה בגן ומאוד אהב את זה, הוא לא הבין אנגלית ואני זוכרת שהוא רקד ושר "Stupid Boy" וממש נכמר ליבי. אם הוא היה יודע שזה מה שהוא שר הוא היה נעלב. אז אני אומרת - בואו נעצים את עצמנו בלי להקטין גברים, זה לא מגניב".

אודיה | צילום: קוקו
מה את חושבת על אנשים כמו שחר טבוך או נס וסטילה? הסגנון המוזיקלי הזה אינטליגנטי בעינייך או שאת מתגעגעת לשירים כמו ליל חניה?
"הייתה לי תוכנית בטלוויזיה שראיינתי בה מוזיקאים, העורך נתן לי שמות גדולים מפעם, אבל הלב שלי נמשך לדבר דווקא עם אמנים צעירים מאוד. שחר טבוך הוא מהראשונים שאירחתי בתוכנית, גם את שי המבר ונס וסטילה ראיינתי. אלו אמנים מאוד אינטליגנטיים, גם במוזיקליות וגם בליריקה. אני שומעת את חרבו דרבו ואת ליל חניה ואין סתירה, זה חלק מהתמונה הישראלית.
"אני לא איתמם, יש אמנים שהטקסטים שלהם מאוד גנריים, יש תחושה שהם לא נכתבו מהלב. אני אוהבת יצירה בין שהיא מאוד־מאוד פופית ובין שהיא כבדת משקל, אבל אני אוהבת שזה בא מהלב, שזה בלי מניירות של כתיבה ובלי קלישאות. כל עוד אני מזהה שם איזו אמת, האמת יכולה להיות מאוד שטותית, אבל אותנטית. פופ גם יכול להיות נטו פאן. אני מאוד אוהבת את סטטיק, מאוד מעריכה אותו ואין לי בעיה עם טקסט כמו 'רונדלים'. האופן שבו הוא חורז מאוד אינטליגנטי. מה שאני לא אוהבת אלו טקסטים בנאליים".
איך הולכת להיראות המוזיקה בעידן ה־AI? כמה פזמונאים ימשיכו לכתוב ממוחם הקודח ולא ממוחה של המכונה?
"אני חושבת שיצירה שאפשר להחליף אותה ב־AI היא יצירה שבסדר שיחליפו אותה ב־AI. שירים של אביתר בנאי או של חנן בן־ארי שהוציא עכשיו את 'לא המשוגע היחידי', זה שיר לא צפוי ולא בנאלי שנכתב מנבכי נפשו. AI לא היה יכול להחליף את זה, ואם יש שירים ש־AI יכול להחליף, שיחליף. כנראה מלכתחילה לא היה צריך שם יותר מדי מגע יד אדם".

שני קווים מקבילים. עם בן הזוג עומר בן–רובי | צילום: באדיבות המצולמת
את חושבת שיום אחד גלגלצ תשדר שירים שאנשים ערכו ב־AI?
"אני חושבת שזה כן יכול לקרות, אבל חייב יהיה להיות לצד יצירה אמיתית ולא במקומה, כי אנחנו צריכים לצעוד עם רוחות הזמן. אם זה נשמע טוב וזה אפקטיבי כמו שיר פופ של משהו מחו"ל, אם ה־AI יעשה לא פחות טוב בריטני ספירס מבריטני ספירס, אז אין לי בעיה. אבל אמנים כמו אביתר בנאי הוא לא יכול להחליף. זה יישמע מגוחך אם מישהו ינסה לעשות prompt של אביתר בנאי, כי כל האיכות בו זה הכנות והשבירות הלא־צפויות גם מבחינה מוזיקלית. כשאביתר בנאי כתב את השיר 'יונתן' זה היה לא צפוי, חזינו במהפך בחיים שלו שבו הוא אמר רגע, אני שנייה מתרחק מכל העניין התורני בחיי וחוזר למקורות שלי ומכיר להם תודה, לא רק הולך איתם למכות ומתקוטט איתם. AI לא היה יכול לצפות את זה. אם הייתי אומרת ל־AI תכתוב שיר לאביתר בנאי הוא היה כותב משהו על אמונה. רק אמן אמיתי יודע בתוך נימי נפשו מה קורה לו, את זה מכונה לא יכולה לדעת".
מדברים כבר שנים על זה שאין מספיק נשים בולטות בעולם המוזיקה בראש המצעדים. זו עדיין תופעה בולטת או שיש מגמת שינוי?
"אנחנו בגלגלצ עושים מאמצים אקטיביים כדי שזה לא יהיה ככה. בסוף כל ישיבת פלייליסט נכנס לפחות שיר אחד של אישה מתוך שניים, זאת אומרת 50 אחוז. גם בעריכות עצמן שמים לב לזה. קודם כול, אני חושבת שהיום זה קצת פחות ככה. יש את נונו ואודיה ונועה קירל ואנה זק. אבל כל מי שציינו הן נשים צעירות בלי ילדים, ופתחנו את השיחה בוויתורים שאת עושה בלב שלם כשאת נהיית אמא, ובזה שכל היריון וכל לידה לוקחים אותך להפסקת צינון של איזו שנה. יסמין מועלם ילדה עכשיו את הבת השנייה שלה, היא חזרה להופיע אבל זה לא פשוט, ברמה הכי טכנית שיש. והסביבה היא גברית, המפיקים המוזיקליים ברובם הם גברים והנגנים ברובם הם גברים.
"לאט־לאט יש נשים טובות שגורמות לזה להשתנות, שפשוט עושות מאמצים ומשתפות פעולה. קרן פלס ומירי מסיקה הן חברות טובות שמצליחות להחזיק פרגון הדדי הרבה שנים בלי להיכנס למשבצת של תחרות וקנאה, הן עשו עכשיו כמה מופעים משותפים וזה היה גדול מהחיים. זה נותן השראה לאיך אפשר לעשות את זה. איפשהו לגברים זה בא הרבה יותר בקלות. את רואה את ישי ריבו מארח את עקיבא, שמארח את בניה ברבי. אצל נשים זה קורה פחות. יכול להיות שנשים צריכות להיות יותר אקטיביות, ממש לפעול כדי לייצר את השינוי".

צילום: אריק סולטן
מה תעשי אם גלגלצ תיסגר?
"אני ממש לא חוששת מזה, אתבאס בשביל המאזינים, אבל אהיה ממש בסדר. ירדתי ל־40 אחוז משרה, ומלכתחילה המשכורת הייתה מאוד נמוכה. גלגלצ היא לא הפרנסה שלי, היא מקום שאני אוהבת, מקום שגדלתי בו ועזר לי לנסח תפיסות עולם מאוד מגוונות ומעניינות, שפתח אותי לעולמות חדשים, מקום שבזכותו הכרתי את עומר. אבל זה לא מקור הפרנסה שלי היום, ובזכות זה שאני חשה ביטחון לעבור לפרונט אני יודעת שגם אם גלגלצ תיסגר לא ייסגר השאלטר עליי. אבל זה מקום שאני מאחלת שיהיה לנצח בשביל המדינה, לא בשבילי".
לסיום, נלך על שאלון שליפות קצר?
"יאללה שוט".
מה השיר שאת שומעת הכי הרבה ברכב?
"'פאפי' של אודיה. שיר ממכר".
שיר שלא רצית להכניס לפלייליסט והצליח ביג טיים.
"'מסע' של אליעד. לא שהתנגדתי, אבל לחלוטין לא זיהיתי שזה שיר שיהפוך ללהיט (היה שיר השנה)".
זמר שבחיים לא תלכי להופעה שלו?
"רוג'ר ווטרס האפס".
אייל גולן?
"לא מחרימים בגלגלצ אף אמן, גם לא את אייל גולן. כן שוקלים בכובד ראש את מינוני ההשמעות, לנוכח זה שלהרבה אנשים קשה מאוד להאזין לו מאז הפרשה".
הפעם האחרונה שבכית בשיר?
"מהשיר 'קופסאות' של לבנת בן־חמו. לבנת חברת נפש, וזה שיר על יחסי אם ובת שמפלח את ליבי, בעיקר הבית השני שבו מתואר מקרה שאני זוכרת מזמן אמת, כשהיינו חיילות".
איזה שיר את כבר לא יכולה לשמוע?
"'יהיה טוב' של יסמין מועלם. אני מאוהבת במוזיקה של יסמין, אבל השיר הזה מזוהה לי מדי עם 7 באוקטובר, וקשה להאזין לו במנותק מזה".
הזמר או הזמרת הכי מוכשרים שאנחנו מפספסים.
"ליהי טולדנו. קול ענק, כנה ומקורית, כריזמה מדהימה, לוק של דוגמנית בינלאומית. היא צוברת עוד ועוד קהל, אבל עדיין לא התפוצצה בענק".
הקאבר הכי טוב ששמעת בחיים.
"'שיר השיירה' של אריק איינשטיין. זה לא בדיוק קאבר, כי המילים הן מקוריות של עלי מוהר, אבל זה שיר יווני שקיבל גרסה עברית. זה אחד השירים האהובים עליי בעולם".
שיר שאת מתה מבושה להודות שאת אוהבת אותו.
"אני מגיעה ממשפחה של אוהדים שרופים של הפועל תל־אביב, אבל עמוק בלב אני מודה שהשיר 'ירוק בעיניים' ('חיפה חיפה מכבי שלי') של חיים משה, מעולה".
אם היו כותבים עלייך שיר, מה הייתה הכותרת שלו?
"'נעלי ספורט וסוללה מלאה', כי אלה שני התנאים שצריכים להתקיים כדי שארגיש שאני כל־יכולה".
אם היית יכולה למחוק שיר אחד מההיסטוריה המוזיקלית הישראלית, מה זה היה?
"'שבט אחים ואחיות'. סתם! בצחוק. זה שיר שאנחנו בגלגלצ היינו שותפים ליוזמה ולהפקה שלו, וזה אחד הלהיטים הישראליים הגדולים של העשורים האחרונים. יש אנשים שהוא קיטשי להם או שנמאס להם ממנו. אותי הוא עדיין מרגש".
עוד כתבות בנושא


