"זו עדיין תקופה שאור וחושך משמשים בערבוביה": הרב זלמן מלמד בריאיון נדיר

בגיל 88, הרב זלמן מלמד הוא זקן ראשי הישיבות בציבור הדתי־לאומי והוותיק שבהם. אבל כשאני שואל אותו איך הוא מגדיר את עצמו – איש התיישבות, איש חינוך, מנהיג ציבור או רב קהילה – הוא מצטנע: "אני אדם פשוט. לא מנהיג של שום דבר, משתדל להנהיג את עצמי וזה הכול. הישיבה מתקדמת, ואני בקושי מצליח לרוץ אחריה".

בנוגע לתוכניות לעתיד של הישיבה שהוא עומד בראשותה כבר 45 שנה, הוא אומר בפשטות: "אנחנו רק מתחילים עכשיו. הישיבה כעת בשלבי התחלה, היא צריכה לגדול ולגדול, עוד יצאו ממנה ענפים, וכל זמן שעדיין לא כל ישראל עוסקים בתורה – יש לנו תפקיד".

הרב מלמד נולד וגדל בתל־אביב. בצעירותו למד בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה והושפע מראשי הישיבה ומייסדיה, הרבנים משה צבי נריה ואברהם צוקרמן. הוא נמנה, יחד עם הרבנים צפניה דרורי, יעקב פילבר ועוד, על שבט איתנים הידוע, חניכיו של המדריך חיימק'ה דרוקמן, שנודע לימים כרב חיים דרוקמן, ששכנע אותו להצטרף למחזור הראשון של ישיבת כרם ביבנה. אחרי שנתיים שם, עבר עם חבריו לישיבת מרכז הרב – אז מוסד קטן בן שלושים תלמידים ששכן ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים, בראשות הרב צבי יהודה קוק שעדיין היה אלמוני יחסית ועסק בעיקר בהוצאת כתבי אביו.

"הישיבה הייתה מאוד קטנה, וזה אִפשר קשר אישי מאוד הדוק", הוא זוכר. "במשך שנתיים וחצי למדנו את ספר הכוזרי עם הרב צבי יהודה, שני תלמידים וראש הישיבה. היו לנו הרבה שיחות אישיות איתו. חלק גדול מהתלמידים היו אנשים שבאו מהשואה, לא היינו כל כך באותו סגנון, היו לי חבר או שניים, והרגשתי שקשה להיות בישיבה בודד, בלי חברים".

בשלב מסוים הוא שקל לעזוב, ואז מצא חבר בלתי צפוי: "סיפרתי את זה לרב צבי יהודה, והוא אמר לי: אז אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את הקשיים שלי, אתה תספר לי את הקשיים שלך. בינתיים רק אני שיתפתי אותו בקשיים שלי, הוא לא שיתף אותי בקשיים שלו... פער השנים בינינו היה של ארבעים וחמש שנה, כך שלא באמת יכולתי להיות 'תלמיד חבר' שלו".

להאיר את העיר

אחרי עשור בישיבה התמנה הרב זלמן לר"מ שיעור א' בישיבה – הרב הראשון שצמח מתוך הישיבה והחל ללמד בה – וכיהן בתפקידו במשך 15 שנה. באותן שנים גם התחתן עם שולמית, דמות בעלת השפעה ציבורית בפני עצמה, שגם מאזינה לשיחתנו ומעירה הערות מדי פעם. לבני הזוג שבעה ילדים, שחלקם עוסקים בתחום הרבנות ובחינוך; המפורסם שבהם הוא הבן הבכור הרב אליעזר מלמד, רב היישוב וראש הישיבה בהר־ברכה, פוסק בולט ומחבר סדרת הספרים "פניני הלכה".

"הייתי עשרים וחמש שנים בישיבת מרכז הרב, לאורך כל ההתפתחות של הישיבה", מתאר הרב. "כשבאתי לישיבה היו שלושים תלמידים, וכשעברנו לבית־אל היו בה שלוש מאות. הייתי חלק מהמהלך של התפתחות הישיבה, בזמן שהיא הוכפלה פי עשרה".

התהליך שעברה ישיבת מרכז הרב באותן שנים לא היה מספרי בלבד, וגם לא התמצה במעבר מהבניין הקטן במרכז העיר למבנה הגדול והמוכר בקריית־משה. הישיבה והעומד בראשה החלו להשפיע על החברה הישראלית, בפרט לאחר מלחמת ששת הימים והקמת גוש אמונים. "הרב צבי יהודה דיבר על הזמן על אהבת ארץ ישראל, אבל הוא לא יזם הקמת יישובים חדשים", אומר הרב מלמד. "אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה התעוררות גדולה להקים יישובים ביהודה ושומרון, קמה תנועת גוש אמונים, והכול יצא מישיבה מרכז הרב – בהתחלה חברון ואחר־כך קדומים, אלון מורה ועוד. התלמידים יזמו את הפעולות האלה מתוך מה שלמדו מהרב צבי יהודה, והרב נתן להם את הגיבוי והעידוד".

בין התלמידים הללו הייתה גם משפחת מלמד. היישוב בית־אל הוקם בשנת תשל"ח (1977), שנתיים אחרי עפרה ובמקביל להקמת אלון־מורה וקדומים בשומרון. הרב זלמן והרבנית שולמית היו חברי הגרעין המייסד: "חיפשנו מקום קרוב לירושלים כדי שנוכל להמשיך במרכז הרב, ומצד שני להיות חלק מההתיישבות החדשה. לא היינו קבוצה מספיק גדולה כדי להקים יישוב לבד. בתחילה חשבנו להתחבר לעפרה, אבל היה לנו תנאי: רצינו שלא יגבילו את יכולת ההתפתחות שלנו. אנחנו רוצים להקים קריה ישיבתית עם שאיפות גדולות, אנחנו לא מבקשים עזרה מעפרה ורוצים שהם ייתנו לנו להתפתח ככל יכולתנו. החבורה שהייתה בעפרה שקלה את הדבר, ובסופו של דבר החליטה שהם לא יכולים להסכים לזה, זה יכול לערער את האיזון ביישוב".

"חלק גדול מתלמידי מרכז הרב באו מהשואה. לא היינו כל כך באותו סגנון, היו לי רק חבר או שניים, והרגשתי שקשה להיות בישיבה בלי חברים. סיפרתי את זה לרב צבי יהודה והוא אמר לי: אז אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את הקשיים שלי, ואתה תספר לי את שלך"

אבל אז נמצא פתרון. קבוצה נוספת רצתה להקים יישוב בהרי בנימין, ותלמידי מרכז הרב הצטרפו אליה: "לחנן פורת היה חלק גדול בכל המהלכים הללו", מדגיש הרב. "היינו קבוצה של שמונה אברכים, וביחד עם הקבוצה האחרת היינו שש־עשרה משפחות שעלו לבית־אל. המטרה הייתה לפצל את הלימוד – בבוקר ניסע לירושלים, האברכים ילמדו ואני אמשיך להיות ר"מ בישיבה, ואחר הצהריים נקים כאן 'כולל', שבו האברכים לומדים ואני מכוון את הלימוד".

כשאני שואל מדוע היה חשוב לו להמשיך ללמוד בירושלים, משיב הרב נחרצות: "הרגשנו שלא שייך לעזוב את מרכז הרב. הרב צבי יהודה היה בישיבה, והיה לנו קשר מאוד עמוק אליו".

מתי הבנת שישיבת בית־אל היא דבר עצמאי, קיים, ולא רק כולל של אחר הצהריים?

"אחרי שנה־וחצי־שנתיים כבר התגבשה הקבוצה הראשונה של ישיבת בית־אל, והבנתי שאם לא אתמקד בה, הישיבה לא תתפתח. בהתחלה צמצמתי את העבודה במרכז הרב, ואחר כך הפסקתי אותה. אבל ראינו את זה כמעין סניף של הישיבה. בהשראת כולל שהוקם בחיפה קראנו לעצמנו 'צרור המֹר' – ראשי תיבות של המשך מרכז הרב". לאורך השנים הוקמו בבית־אל מוסדות נוספים תחת הישיבה הגבוהה: הישיבה התיכונית בני צבי, אולפנת רעיה וגם מכינה קדם־צבאית.

איפה יותר חשוב להקים היום ישיבה, ביישוב או בעיר?

"הייתי שם דגש על המקום שבו אפשר להפיץ יותר תורה, כלומר בערים. הדגל שלנו הוא תמיד הפצת תורה, ויחד איתה התיישבות. באותה שעה ההתיישבות ביהודה ושומרון הייתה הדבר החשוב והנצרך מאוד. ברוך ה' היום ההתיישבות חזקה ואיתנה, והצורך הגדול יותר הוא הרבצת התורה, ועליה צריך לשים את הדגש". ואכן, באלול האחרון הקימה ישיבת בית־אל שלוחה ישיבתית בנתניה, לאחר שגרעינים של בוגרי הישיבה כבר יצאו למקומות שונים.

השביל הזה

לרב צבי יהודה היו תלמידים רבים, כל אחד מהם אומר שהוא הולך בדרכו.

"אכן, יש הרבה תלמידים וכל אחד לקח את מה שמתאים לו לקחת. אני תמיד אומר שדרכו של הרב קוק הייתה גדולה מאוד", אומר הרב מלמד, ופורס את שתי ידיו על השולחן כמתווה שביל רחב. "יש כאלה שהולכים בחלק מהדרך של הרב, בצד הזה", הוא מסמן שביל צר מצד ימין, "ואומרים שהם בדרך של הרב. יש כאלה שהולכים בצד הזה ואומרים שהם הולכים בדרך של הרב. והם צודקים במובן מסוים, הם לקחו חלק מהדברים, אבל הם מתנגדים לאחרים וטוענים שהם לא הולכים בדרכו של הרב. דרכו של הרב הייתה רחבה מאוד, היא הקיפה את כל עם ישראל לכל גווניו. צריך לקחת את כל הדברים יחד. אנחנו לא גדולים כמו הרב, אבל אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו להיות תלמידים שלו ולראות את כל הצדדים ביחד".

האם הסגנון שבו אתה הולך נובע מהרב צבי יהודה, או שיש פה גם אופי אישי שמצטרף לזה?

"מן הסתם גם האופי משפיע, כמובן. על האופי שלי יש זכויות להורים שלי. מאימא שלי ירשתי את האופי האופטימי, את העין הטובה, ואת יראת ה' מאבא שלי".

התקיים פעם שיח בין כל תלמידי הרב צבי יהודה על הדרך שלו?

"היה חשוב מאוד לקיים שיח כזה, אבל הוא לא התקיים. אחרי פטירתו עשינו מפגש של כל תלמידיו; הגיעו רבים מאוד, אבל חלק לא הגיעו. לא הצלחנו לאחד את כולם. אם אז היינו מצליחים, כולנו היינו עולים יחד, הייתה לנו השפעה מאוד גדולה על הציבור. הציבור מכבד תלמידי חכמים כאשר הם מכבדים אחד את חברו. אבל כאשר כל תלמיד חכם חושב שרק הדרך שלו נכונה, והציבור רואה שזה מבטל את זה וזה מבטל את זה, היחס לתלמידי חכמים פוחת.

"המחלוקות בין תלמידי חכמים גורמות לירידת כבוד התורה", ממשיך הרב מלמד, וניכר שהוא מדבר מדם ליבו. "בתקופת רבי יהונתן אייבשיץ חששו שהוא מושפע משבתי צבי. זו כמובן הייתה טעות, ר' יהונתן אייבשיץ היה כשר וצדיק וגדול בתורה, ותורתו נלמדת גם היום אצל כל החוגים. אבל רבנים אחדים יצאו נגדו, ורבנים אחרים סמכו על הרבנים שיצאו נגדו, והייתה מחלוקת איומה ונוראה, וכבוד התורה באותו הדור ירד מטה מטה".

מה מייחד את ישיבת בית אל?

"למדנו אצל הרב צבי יהודה הרבה שנים, ואנחנו משתדלים להמשיך את הדרך של מרן הרב קוק זצ"ל. הרב קוק היה מאמין גדול. אמונה גדולה פירושה להכיר את הגדלות של ריבונו של עולם. יש אמונה קטנה חזקה – אדם לא מפותח באמונתו, אבל מאוד מאוד דבק בה'. ויש אמונה גדולה: להסתכל על הגדולה האלוקית, על כל הבריאה, על כל מה שרואים ומה שלמעלה מזה, ולהכיר את הגדולה האלוקית, להאמין בה ולדעת שכל הבריאה שהקב"ה ברא – הכול על מנת להיטיב. הכול אור גדול שהקב"ה ברא בעולם. ההסתכלות האמונית הזו היא אופטימית, הכול לטובה. ככל שהאמונה יותר גדולה, ממילא הדבקות בקב"ה יותר גדולה – הוא כל כך טוב, גדול, מלא חכמה וקדושה – ומתפתחת אהבת ה' גדולה ומתוך כך אהבה גדולה לכל בריותיו, ובפרט לבריותיו הקרובות אליו יותר: עם ישראל, שבו בחר הקב"ה כדי שיביא את דבר ה' בעולם.

"כשהאמונה מאוד גדולה, כל הופעת החיים וכל ההתנהגות היא אחרת לגמרי. כל עבודת ה', כל היחס לבריות, הם אחרים לגמרי. אנחנו רואים את כל המעלות שיש בעולם ואת המעלות שיש בעם ישראל. לכל חלק יש התפקיד שלו. יש חלקים לא מושלמים, אבל בכל אחד אנחנו מחפשים את הצד הטוב והחיובי, לצד ביקורת על הצד השלילי. אין תנועה בעולם שאין לה תפקיד, גם אלה שנראות שליליות מאוד ופוגעות מאוד, אם הן קיימות – סימן שיש בהן איזו נקודה חשובה".

"אחרי פטירת הרב צבי יהודה עשינו מפגש של כל תלמידיו. הגיעו רבים, אבל חלק לא הגיעו. לא הצלחנו לאחד את כולם יחד. הציבור מכבד תלמידי חכמים כאשר הם מכבדים אחד את חברו. אבל כאשר הציבור רואה שזה מבטל את זה וזה מבטל את זה, היחס לתלמידי חכמים פוחת"

איך הרב מיישם את המבט הזה על הציבור החרדי, שלא מתגייס ומסרב לקחת חלק במלחמה, ומצד שני על השמאל הקיצוני שמתנגד למלחמה בעזה וקורא להגן על האזרחים שם?

"עם כל הביקורת על הקבוצה החרדית על כך שהיא יוצרת חומה בינה ובין הציבור, אנחנו יודעים לראות את המעלה של הציבור החרדי – הוא מבקש לשמור על התורה, חושש שהיא תיפגע ומלא פחדים שמא הגורמים שרוצים לגייס את כולם, בעצם רוצים לפגוע בעולם התורה. כתוצאה מהקיצוניות של השמאל גם החרדים מתנהלים בקיצוניות, אבל כוונתם לטובה, הם חושבים שזו הדרך לשמר את התורה, לשמר את דרכו של עם ישראל. והשמאל הקיצוני – הוא מאוד הומני, ומחפש תמיד לראות את האנשים שקשה להם, שהם מסכנים, שהם סובלים, ורוצה להגן עליהם מפני הכוחות החזקים שפוגעים בחלשים. זו נקודת האור שיש בציבור הזה".

המאמר והדור

כשאנחנו לומדים היום את תורת הרב קוק, מה יותר חשוב לימינו ומה פחות רלוונטי? לדוגמה, כשמדברים על מאמר הדור עולה השאלה האם הדור של היום דומה לתקופת הרב קוק.

"הספר היותר חשוב ואקטואלי לדורנו הוא 'אורות'. מאמר הדור מלמד אותנו את ההסתכלות של מרן הרב על מהלך התחייה ועל עם ישראל, והוא מאמר חשוב מאוד כי הוא נותן לנו מבט גדול על עניינו של עם ישראל ושל המהלך שאנחנו נמצאים בו. כמובן, כל ספרי הרב מצטרפים לזה. בזמנו שאלו את הרב צבי יהודה האם הדור שלנו דומה לדור שבו אביו פעל וכתב. בתקופת הרב קוק, ככה טענו, החלוציות ואהבת ארץ ישראל בלטו באופן מיוחד, אבל כעבור חמישים שנה הכול נראה אחרת. הרב צבי יהודה השיב בשאלה: 'אתה היית באותו דור, שאתה יודע שהיה אחרת?' בינתיים חלפו חמישים שנה נוספות. כמובן השאיפות משתנות, המהלכים הרוחניים משתנים, אבל השורשים נשארו. אנחנו עדיין נמצאים בתקופה שבה אור וחושך משמשים בערבוביה, נוכחנו במלחמה הזו שעדיין יש מסירות והתנדבות, בדיוק כמו בדור של מרן הרב".

אם הרב קוק היה חי היום, על מה הוא היה כותב?

"יש היום השקפות עולם חדשות, והוא היה מתייחס אליהן. היום יש פוסט־מודרניזם, והרב היה מוצא את הנקודות הטובות בו: הפוסט־מודרניזם מבטל את כל ההשקפות האנושיות המצומצמות, ומכשיר את השטח לקבל השקפות על־אנושיות. הוא אומר שאין שום אמת מוחלטת, וזה נכון, אבל רק מבחינת האנושות – הפוסט־מודרנה מתעלמת מכך שיש מקור עליון, מוחלט, לכל המציאות".

בעיני הרב מלמד, גם אם הרב קוק היה רואה את השואה, את מלחמת יום הכיפורים ואת הדור שלנו, הוא היה שומר על גישתו. "הגישה האופטימית היא גישה אמונית, היא לא יכולה להשתנות. הקב"ה ברא את העולם, וכל המהלכים שקורים הכול ממנו יתברך והכול לטובה. כשזו ההשקפה הבסיסית, לא יכול להשתנות שום דבר בהסתכלות על העולם. ובאמת העולם כולו מתקדם ומתפתח במהירות עצומה, כאילו כבר קצרה רוחו של הקב"ה והוא רוצה להביא את הגאולה, והוא מרחיב את כל האפשרויות והאמצעים כדי שהעולם יהיה טוב ונוח. הרב צבי יהודה לימד אותנו איך להסתכל על השואה. אפשר להסתכל עליה כעל מכה שאנחנו לא יודעים מה הסיבה שלה, ואפשר להסתכל עליה כעל ניתוח, טיפול מרפא, עקירת עם ישראל, הריסת הגלות והקמת הגאולה".

ומה הרב קוק היה אומר על אירועי שמחת תורה?

"אנחנו עוד קרובים לאירועים וצריכים להסתכל עליהם במבט יותר גבוה", מסייג הרב. "אבל כל מה שקורה, גם אם הוא כואב, זה ניתוח. אנחנו רואים כבר עכשיו את התוצאות: היה עלינו איום כבד מצד חיזבאללה, מצד חמאס ומצד איראן, ובגלל שהם עשו מה שהם עשו יכולנו להרשות לעצמנו להכות אותם ולהחליש אותם מאוד. גם אם לא הבסנו אותם לגמרי, מבחינה ביטחונית אנחנו במצב הרבה יותר טוב. היו אירועים שכל העולם עמד משתאה מולם".

רדיו להפצת תורה

אנחנו נפגשים לרגל צאת הספר "נתיבי מועד", המבוסס על שיחות שמסר הרב מלמד בערוץ 7 לפני כשלושה עשורים, בפינתו הקבועה "יש שואלים". למרות השנים הרבות שחלפו, והעובדה שהמסגרת הייתה תוכנית אקטואלית, עדיין אפשר למצוא עניין באותן פינות; ולא רק בנושאים הקשורים למעגל השנה אלא גם בהתייחסויות לטילים במלחמת המפרץ, להסכמים עם אויבים, ואפילו לענייני קליטת עלייה.

הרלוונטיות של הספר ממרחק השנים נובעת אולי מהמחשבה והמודעות שליוו את אמירת הדברים מלכתחילה. "השתדלתי מאוד שהדברים שאני מדבר עליהם לא יהיו רק לשעתם, אלא יהיו מאוד כלליים", אומר הרב מלמד. "התקשורת עוסקת בכאן ועכשיו, דברים שמחר כבר יהיו לא רלוונטיים. ניסיתי כמיטב יכולתי לדבר על דברים רחבים יותר. והמציאות באמת חוזרת, אומנם בצורות שונות אבל אלה אותם מהלכים".

בתקופה הנוכחית יוצאים לאור כמה ספרים של הרב. מה קרה פתאום, שכל כך הרבה ספרים יוצאים לאור בזמן קצר?

"זו לא יוזמה שלי, אלא של התלמידים. הם רוצים להוציא את כל הספרים, ואני לא כל כך יודע למה, אבל אני מסכים בתנאי שהספרים באמת יופצו לציבור התלמידים והבוגרים ולמי שרוצה בזה. אין טעם להוציא ספרים שסתם ישבו בארון ואיש לא ילמד בהם. אני לא בטוח שיהיה ביקוש לספרים האלה בציבור הרחב. כל היום יוצאים ספרים, כל ישיבה מוציאה ספרים".

אם היית עולה לשידור בערוץ 7 במוצאי שמחת תורה לפני שנתיים, כשכל הדרום בוער, מה היה נכון לומר?

"אנחנו תמיד מאמינים שכל מה שעושה הקב"ה, הכול לטובה. אין טעם להתחיל לדבר כשהמאורעות עדיין מתרחשים, ולפעמים אי אפשר להגיד את הדברים האלה, כי אנשים עוד לא יכולים לשמוע", אומר הרב מלמד. אחרי הרהור קצר, הוא מוסיף: "הייתי יכול להגיד שאנחנו מקבלים את הדברים כמעשה אלוקי, ומאמינים שמכל דבר שמתרחש יצא דבר טוב. גם כשאני מדבר בהלוויות, אני לא עוסק בצער ובכאב אלא בגדלות של הנופלים, בזכות של ההורים שזכו בבן שמסר את הנפש על עם ישראל. זה לא אומר שאין פה צער", הוא מדגיש, "אין סתירה בין עצב לאופטימיות. אדם שלא מרגיש את הקושי – זה לא בריא. זה כמו שרופא נותן תרופה, ואדם מרגיש שהיא מרה, מרגיש את הכאב והקושי אבל יודע שזה לטובה".

האכסניה המקורית של הפינות האלה היא ערוץ 7. אפשר להבין ישיבה שמקימה יישוב, אולפנה, ישיבה תיכונית, שלוחה ישיבתית. אבל למה ישיבה מקימה ערוץ תקשורת?

הרב מלמד מצביע על רעייתו הרבנית שולמית, שיזמה את הקמת הערוץ, והיא משיבה על השאלה. "הושפעתי גם מאייבי נתן וגם מגאולה כהן", היא מספרת. "היה חוסר אדיר. ברדיו של כולם לא היה כלום שדיבר על העולם שלנו: לא בפוליטיקה, לא ברמה הערכית, הדתית, אפילו המוזיקה הייתה רובה לועזית. אז היה בי דחף גדול להקים רדיו שיציג תמונה אחרת. אמרתי לרב: כשאתה נותן שיעור מגיעים שלושים, ארבעים, חמישים, אולי אפילו שישים תלמידים, וזה דבר נפלא. תאר לעצמך שאתה נותן שיעור שמאזינים לו אלף!

"רצינו להתמקד בחדשות הטובות, לייצר סדר יום אחר. במשך הזמן אתה נכנע ללחץ מסוים של כלי התקשורת אם אתה רוצה לשרוד, אבל כל הזמן אנחנו משתדלים להישאר יותר ערכיים וחיוביים".

ומה הייתה המטרה בהקמת הערוץ?

הפעם הרב עונה: "להפיץ תורה, להפיץ השקפת עולם אמונית, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים. וזה גם קרה. לערוץ 7 הייתה השפעה גדולה מאוד, האזין לו ציבור רחב. היו בו שירי קודש שלא שמעו קודם, וגם שירי ארץ ישראל שלא כל כך השמיעו ברדיו. היו פינות רבות של תורה. גם היום, האתר של ערוץ 7 הוא נקי יותר מכל הבחינות מאתרים אחרים – לא רק מבחינת צניעות, גם האופי שלו יותר חיובי ונכון, לא מביאים דברים צהובים. כל זה משפיע על הציבור".

אז הקמת הערוץ לא הייתה פעולה פוליטית אלא תורנית?

"ברור".

"קצת לפני שסגרו את הרדיו, הבנו שאנחנו לא רוצים שיסגרו אותנו לגמרי ופתחנו את האתר", ממשיכה הרבנית, והרב מוסיף: "עוד קודם לכן פתחנו את האתר של הישיבה, שכצל'ה (יעקב כץ; א"א) בחכמתו תפס בשבילו את השם 'ישיבה', וזה אתר תורני גדול ומשפיע מאוד. אחר כך התחיל האתר של ערוץ 7".

האם אפשר לעסוק בתקשורת ולהישאר קשור לבית המדרש?

"בשביל זה נדרשת גדלות מיוחדת במינה. מצד אחד צריך להיות איש תקשורת שהציבור רוצה לשמוע, ומצד שני לשמור על האיכות הגבוהה והתוכן הרוחני העמוק, ולהביע אותו כך שהדברים יתקבלו בציבור הרחב. זה לא פשוט להחזיק את שני הכוחות ביחד, לקחת איזה תוכן, להסתכל עליו במבט עמוק ולהביע אותו כשאתה גם רואה את הצד החיובי וגם מצליח להיות מעניין. תקשורת עוסקת במה שחריג, במה שמוזר, וזה בדרך כלל הצדדים השליליים – היא לא מצליחה לעסוק בדברים הקבועים, הרגילים. צריך להפוך את זה לחדש ומעניין, לספר מה לומדים בישיבה ולמה זה מעניין, 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. צריך בשביל זה כישרון מיוחד".