לפני יותר מעשרים שנה, במבצע חומת מגן, נהרג חברי לספסל הלימודים בישיבת אור עציון – גדי עזרא הי"ד. החלטנו להוציא לאור ספר מאמרים לזכרו, ועלי הוטלה המשימה לרכז את המאמרים ולנהל את ההוצאה לאור.

הספר, שנקרא "כלביא שכן", עסק בימים הלאומיים – יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. אחד המאמרים שרצינו מאוד לפרסם בהקשר של יום השואה היה מאמרו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

לאחר השתדלות מרובה הצלחתי להשיג את מספר הטלפון של מזכירו האישי של הרב, והתקשרתי אליו בדיוק כשהרב היה לצידו. ביקשתי לדבר עם הרב ולבקש את רשותו לפרסם את המאמר. המזכיר העביר את השיחה לרמקול, וסיפרתי לרב מעט על גדי – על דמותו, על הקרב שבו נפל, ועל המכתב המרגש שהותיר לארוסתו גלית לפני צאתו לקרב.

שמעתי את הרב מתרגש ובוכה ממש. "אוי, אוי, על החיילים שלנו..." הוא אמר בקול חנוק מדמעות. בסיום השיחה הסכים כמובן שנפרסם את מאמרו, שכותרתו הייתה "קידוש השם".

השיחה הזו הותירה בי רושם עמוק. חייל שלא הכיר כלל, סיפור שנשמע ממנו רק בקצרה – ובכל זאת, הרב פורץ בבכי למשמע גורלו של לוחם בצה"ל.

האמת היא שמי שקרא את הביוגרפיה של הרב עובדיה – כלל לא יופתע מהסיפור הזה. שם מסופר כיצד לאחר מלחמת יום הכיפורים נפגש הרב עם אלפי עגונות כדי להתירן להינשא. בכל פעם ששמע את סיפוריהן, עיניו דמעו מרוב צער – עד שראייתו נפגעה משמעותית.

גם שנים רבות אחר כך, בגיל מופלג, לא איבד הרב את רגישותו ואת הערכתו לקורבנם של חיילי צה"ל. ידועה לי היטב עמדתו התקיפה נגד גיוס בני הישיבות, סוגיה שבה לא היה שונה מיתר גדולי התורה החרדים, ואני זוכר את התבטאויותיו החריפות כלפי חברי הכנסת החילוניים. אך על אף עמדתו הברורה – ידע הרב להוקיר את מסירות הנפש של חיילי ישראל באופן עמוק ופומבי. לא אחת הדגיש את חובת הכרת הטוב שיש לכל יהודי כלפי צה"ל וחייליו. הוא אמר פעם בדרשה: "כל חייל שפוגשים – צריך לנשק אותו, כי הוא עוסק במלאכת שמים."

חתנו, הרב יעקב צ’יקוטאי שליט"א העיד כי עמדתו של הרב הייתה שמי שאינו לומד תורה – ילך ויתגייס. ולכל מי שביקש לעזוב את עולם התורה ולהיכנס לעולם העשייה הציבורית של הכנסת והמפלגה, אמר הרב: "קודם תתגייסו – ואחר כך תבואו אליי".

האיזון הזה, בין עמדה תקיפה מצד אחד לבין רגישות, אהבה וכבוד מצד שני – כל כך חסר לנו היום. ישנם מי שמתנגדים לגיוס בני ישיבות, אך בדבריהם נשקף זלזול עמוק כלפי חיילי צה"ל ומשפחותיהם, וכלפי הקורבן האדיר שהם נושאים למען כולנו. רבים מהם אף אינם מוכנים לגייס אף אחד – גם לא את מי שאינו לומד כלל.

אף שאני עצמי סבור שיש חובה הלכתית כללית להתגייס לצה"ל – המוטלת גם על לומדי תורה – אני מבין ומכבד דעות אחרות. אבל לכל הפחות הייתי מצפה גם מהמתנגדים לגיוס, לכבד את אלו שמוסרים את נפשם למען כלל ישראל, כפי שעשה הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

הרב עובדיה השאיר אחריו מורשת תורנית אדירה שתעמוד לדורות, אך חלק בלתי נפרד ממורשתו הוא הלב הענק – הרגישות, האנושיות, וההערכה האמיתית לכל אדם מישראל, גם אם אינו שייך לעולמו התורני. הכרתו העמוקה בחיילי צה"ל ובמסירותם באה לידי ביטוי בדיבור ובמעשה – בתמיכה בעגונות, בחיילים ובמשפחות, בכל מקום שבו נזקקו לכתף ההלכתית הרחבה וללבו הרחום.

הדמעות של מרן חסרות כל כך.

יהי זכרו ברוך.