מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין חלפו שלושים שנה, שבהן – בואו נודה על האמת – אנשי חינוך מימין בכלל, ומוסדות חינוך של המגזר הדתי־לאומי בפרט, נמנעו מללמד את הדור הצעיר על רצח רבין. שלושים שנה של סיבות מוצדקות ותירוצים מונפצים חלפו, וצריך להודות ביושר שהגיע הזמן שגם בימין ובמוסדות המגזר יתחילו ללמד על רצח רבין.

צריך ללמד בבתי הספר שבי"ב חשוון תשנ"ו צעיר יהודי ישראלי ששמו יגאל עמיר עשה מעשה בל יעשה, דבר נורא ואיום, פשע נגד עם ישראל, חטא בכל צורה. היה זה צעד שאין דרך ובטח לא סיבה להצדיק אותו – הוא רצח את יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל שנבחר באופן דמוקרטי לעמוד בראש המדינה ולהנהיג אותה.

צריך ללמד את הדור הצעיר שהרצח זעזע את כל עם ישראל, שמאות אלפי ישראלים מכל חלקי החברה באו כדי לעבור לפני הארון שלו, שהוצב ברחבה שלפני משכן הכנסת. היו שם חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, מזרחים ואשכנזים. כולם המומים ומלאי צער על האירוע הנורא.

צריך ללמד שאחרי הרצח היו מי שלא הסכימו שהיום הזה יהפוך לאירוע קונצנזואלי של אחדות לאומית, שלקבוצה מסוימת היה חשוב להנציח בתודעה הלאומית שהאשם ברצח הוא מחנה הימין כולו, ציבור חובשי הכיפות הסרוגות בפרט, וכמובן, מנהיג הימין דאז בנימין נתניהו.

צריך ללמד שבשם הצורך של השמאל והממסד למצוא שעיר לעזאזל מלב המגזר וההתיישבות ביהודה ושומרון, הרסו את החיים של מתנחלת דתייה צעירה ששמה מרגלית הר־שפי. היא נרדפה בידי מערכת המשפט במשך שנים, הורשעה ונשלחה לכלא בעבירה חסרת תקדים של "אי מניעת פשע" למרות הכחשותיה הנמרצות. לאחר מעשה, שני ראשי שב"כ לשעבר הודו שהיא לא ידעה על כוונת הרוצח. גם לאחר שקיבלה חנינה, המערכת המשיכה לרדוף אותה שוב ושוב.

צריך ללמד שיגאל עמיר רצח את רבין, אבל לא את השלום. השלום התפוצץ בסדרת פיגועי התאבדות רבי־נפגעים בצומת מחולה, בבית־אל, בעפולה, בבית־ליד, בחדרה, בתל־אביב ועוד - פיגועים חסרי תקדים שהחרידו את מדינת ישראל. השלום נרצח עם 164 ישראלים שמצאו את מותם בפיגועי טרור בשנתיים שבין חתימת הסכם אוסלו א' בספטמבר 1993, ובין ספטמבר 1995.

צריך ללמד שבדיוק כשם שהימין זעק והזהיר שוב ושוב, הסכמי אוסלו מעולם לא היו "שלום". רב־המרצחים יאסר ערפאת, שחתם על ההסכם מהצד הערבי, המשיך לתמוך בטרור ולקדם אותו, ומטרתו המוצהרת לאורך כל הדרך הייתה מדינה ערבית מהנהר עד הים.

צריך ללמד שהקול הימני הושתק אז לגמרי. רבין ובכירי מערכת הביטחון התייחסו בזלזול לאזהרות של אנשי הימין, ובהפגנות נגד הסכמי אוסלו שוטרים פעלו באלימות נגד מפגיני הימין. גם אחרי שכל מה שאנשי הימין הזהירו מפניו התרחש, התקשורת וראשי מחנה השמאל התעקשו להמשיך לעצום את עיניהם ולאטום את אוזניהם. כדי לנסות לטמטם את הציבור הם קראו למאות ההרוגים בכינוי הציני "קורבנות השלום".

צריך ללמד שבנימין נתניהו ניצח בבחירות למרות הרצח, לא בגללו. הציבור הבין את האסון שנקרא הסכמי אוסלו, ובכל הסקרים שנערכו לפני הרצח זכה נתניהו לתמיכה ציבורית רחבה יותר מאשר רבין (במקביל אפשר להזכיר שהייתה אז בחירה ישירה בראש הממשלה). בעקבות הרצח המצב השתנה, ולפתע שמעון פרס הוביל בסקרים ב־30 אחוזים, מה שככל הנראה גרם לו להקדים את תאריך הבחירות במטרה לנצל את המומנטום. אלא שלצערו אט־אט הצטמצם הפער בין פרס לנתניהו, ולבסוף נתניהו ניצח ברוב קטן מאוד.

את כל הדברים האלה ועוד צריך ללמד מדי שנה בכל מקום, ובוודאי במוסדות המגזר הדתי־לאומי. גדל פה דור שלא מכיר ומעולם לא שמע את העובדות הפשוטות האלה, שבני ארבעים ומעלה חוו על בשרם. את ההיסטוריה הקרובה הזו, שאסור שתחזור על עצמה, הוא פשוט חייב להכיר וללמוד.