בתיאור שטחי, נושא הפודקאסט "גיל המֵעֶבֶר" נשמע הכי לא מושך בעולם. מי בכלל רוצה לשמוע על גלי חום, הזעות לילה ושינויים הורמונליים אצל נשים בנות ארבעים עד שמונים. מי מרגיש צורך להתוודע לתופעות כמו ערפול מוחי, יובש וכתפיים קפואות. זה משהו שקורה לאמא שלנו, או אולי לסבתא, לא? אבל באופן מוזר, אל ההסכת הזה התוודעתי דווקא דרך גבר־אלפא בעל רקע פיקודי, האדם האחרון שהייתי חושבת שיקשיב לתכנים כאלה. "שמעתי אותו במקרה עם אשתי בנסיעה", הוא סיפר, "ולא יכולתי להפסיק. רציתי להבין מה עובר עליה, המידע הזה ריתק אותי".
ולא רק אותו. מאות אלפי מאזינות ומאזינים עוקבים בדריכות אחרי כל פרק בהסכת של הילה כרמל וסלעית גרניט - שתי נשות קריירה מצליחות שהחליטו לשבור את קשר השתיקה סביב טאבו גדול במיוחד. "יש ואקום מטורף בנושא הזה", מסבירה גרניט. "מצד אחד, לנשים קשה מאוד להכיר בכך שהן הגיעו לגיל המעבר. הן לא רוצות לגלות את זה על עצמן. אבל כשהן כבר מכירות בעובדה הזאת, הן מחפשות בנרות מישהו שידבר איתן וייתן לגיטימציה למה שהן עוברות".
בכל פרק בפודקאסט הן מארחות גורם מקצועי שבוחן היבט אחר של המנופאוזה, גיל המעבר. ד"ר נועה חובב, אחת המומחיות המובילות בתחום, שוחחה איתן על השינויים בגוף ובנפש, על הורמונים ועל יכולתו של אורח חיים בריא לשנות את כללי המשחק. ענת הראל, מגישת טלוויזיה ומאמנת כושר, הסבירה מדוע פעילות גופנית הופכת לקריטית בגיל הזה, ואיך לעבור מאימוני קרדיו לאימוני כוח. ד"ר ליאת יקיר, ביולוגית החוקרת קשרי גוף ונפש, תיארה כיצד מערכות יחסים מושפעות מגיל המעבר - כולל הגילוי המפתיע שגם גברים חווים אותו. עמית גנור, דיאטנית קלינית, דיברה על התעלומה של השומן הבטני ואיך להתמודד איתו. וד"ר מרב פרייברג, מומחית לרפואת נשים שהקימה מרפאה יועצת לגיל המעבר, צללה לעומק השינויים המוחיים והקוגניטיביים שבאים עם הגיל הזה.
הילה כרמל וסלעית גרניט | צילום: אריק סולטן
"אנחנו עוטפות את התחום מכל הצדדים שלו - הרפואה, התזונה, השינה, מערכות היחסים", מסבירה כרמל. "גיל המעבר הוא לא רק סימפטומים פיזיים, זו תקופה שמשפיעה על כל היבט של החיים: הקריירה, הזוגיות, הגוף והנפש. ומול זה עומד היחס של הממסד, והצורך של נשים לנווט את עצמן במערכת".
באיזה מובן?
"מיליוני נשים בישראל עוברות או עברו את אחד השינויים הכי גדולים בחייהן, ורק חלק קטן מהן מקבלות טיפול אפקטיבי".
אחד הגילויים המשמעותיים ביותר ש"גיל המֵעֶבֶר" מעלה ומדגיש, הוא שאפשר לקבל טיפול מותאם לתקופה הזאת. מתברר שקיים טיפול הורמונלי ממוקד ויעיל, שיכול להקל על רוב התסמינים - אבל נשים פשוט לא יודעות על קיומו. חלקן אף יקבלו טיפול תרופתי פסיכיאטרי שיתמקד בתסמינים הרגשיים בלבד, בלי שמישהו יסביר להן שהדיכאון, החרדה או ההתפרצויות הם תוצאה ישירה של שינויים הורמונליים בגופן.
צילום: איור: דגנית רודובסקי
"נשים מוצאות את עצמן במבוך של חסמים בלתי נראים", מסבירה כרמל. "את הולכת לרופא בגלל תסמינים שמטרידים אותך, וברוב המקרים הוא לא יקשר את התלונה שלך לגיל המעבר, מכיוון שבלימודי הרפואה לא לומדים על הגיל הזה. אפילו רוב הגינקולוגים עברו רק שלוש שעות של הכשרה בנושא. בתוחלת החיים הנוכחית, אנחנו מושפעות מהשינוי ההורמונלי של גיל המעבר לאורך חצי מחיינו, חשופות בגללו לסיכונים של מחלות ומוות מוקדם, והמערכת הרפואית פשוט לא מוכשרת לטפל בנו.
"כולנו עוברים במהלך חיינו מסע רפואי - מרופא ילדים לרופא משפחה ואחר כך לרופא גריאטרי, וכשמדובר בנשים בתקופת הפוריות, הגינקולוג הוא הגורם הרפואי המרכזי. גם בגיל המעבר צריך להיות גורם רפואי מוסמך שייכנס לתמונה. מכיוון שאין כזה, את מוצאת את עצמך משוטטת בין רופאים מומחים מתחומים שונים, מחפשת אחר מזור לסימפטומים, ומקבלת אבחנות שגויות וטיפולים מיותרים".
גרניט: "אז המערכת לא מאבחנת, ונשים מחפשות מענה במשך שלוש עד חמש שנים בממוצע, ורואות חמישה רופאים שונים. חלקן עוברות טיפולים לתסמינים רגשיים, מקבלות כדורים שלא היו אמורות לקבל, וכולנו חיים עם זה בשלום. בשורה התחתונה, 98 אחוזים מהנשים מגלות תסמינים של גיל המעבר, אבל רק 15 אחוז מהן יקבלו טיפול מתאים. יש פה משהו מערכתי שגורם גם לנו עצמנו להכחיש את המצב".
עוד כתבות בנושא
כרמל: "הסטיגמות סביב גיל המעבר גורמות לנו להתכחש ולהתבייש. לנשים קשה לדבר על הנושא גם בתוך מערכת יחסים. מחקר שנעשה באנגליה מצא ש־50 אחוז מהנשים לא משתפות את בן הזוג שלהן בתסמיני גיל המעבר. אנחנו מתביישות לשתף את הבעל, ובוודאי שמתביישות לשתף פרטנר חדש. תחשבי על אישה גרושה במערכת יחסים טרייה: את יוצאת עם מישהו, מנסה להיראות צעירה ואטרקטיבית בעיניו - לכי תגידי לו 'כן, אני בגיל המעבר'. את תמותי ולא תגידי את זה".
המלחמה לא אשמה
כרמל, 51, נשואה לגיל, ויחד יש להם ארבעה ילדים מנישואין קודמים. היא יזמית ואסטרטגית עסקית ותיקה, בעיקר בתחום של חוויית לקוח ודיגיטל. בעבר הקימה וניהלה חברת ייעוץ וחברה שפיתחה מוצר תוכנה. "מכרתי את שתיהן ל'ארנסט אנד יאנג', הייתי שותפה שם חמש שנים ואז עזבתי", היא מספרת. "בדיעבד הבנתי שהעזיבה שלי הייתה קשורה לסימפטומים של גיל המעבר. המסע האישי שלי חשף אותי לפער הטיפולי הלא נתפס, ולמערכת שבורה שמזניחה את הנשים בגיל המעבר. עשרות רופאים ומומחים שפגשתי לא הצליחו לאבחן את מקור הסימפטומים שסבלתי מהם במשך שנתיים. רק בעקבות שיחה עם חברה אבחנתי את עצמי, ונדרשה עוד שנה עד שמצאתי פתרון מוצלח עבורי, והתחלתי להרגיש טוב יותר. כשחזרתי לעצמי, ראיתי איזה מחיר שילמתי בתקופה הזאת, ולא הצלחתי להבין איך ייתכן שלקח זמן רב כל כך לאבחן ולטפל במצב שקיים אצל כל אישה בטווח הגיל שלי. זה היה כמו להסיט וילון.
"אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שככה המערכת מתייחסת אלינו. החלטתי לקחת את כל הידע והניסיון שצברתי, ולפתח פתרון שישנה מהיסוד את הטיפול בגיל המעבר. התחלתי לחקור את השלב הזה בחיים, ומאז זה בערך הדבר היחיד שאני מדברת עליו".
כך היא הקימה את Freeda.ai - פלטפורמה מבוססת בינה מלאכותית שמאפשרת לנשים לקבל ליווי במסע גיל המעבר, ובכלל זה שלב האבחון, הבנת הסימפטומים, כיווני טיפול אפשריים, הכנה לפגישה עם רופאה וניהול והתסמינים. "המחקר שערכנו העלה שיש 75 חסמים שמונעים מנשים לקבל טיפול. אלה חסמים שנוצרו בגלל שנים של הזנחה ושל סטיגמה חברתית".
גרניט, 58, אם לשניים, גרה בהרצליה עם בן זוגה. במשך שנים רבות היא כיהנה בתפקידי ניהול בכירים בחברות כמו Cal ,AIG, המכללה למנהל, חברת החשמל ועוד, והובילה פרויקטים של אסטרטגיה ושיווק. כיום היא הבעלים של חברת הייעוץ והמחקר Expert IT, ומלווה ארגונים בתהליכים של פיתוח עסקי וחדשנות.
"הילה וגיל הגיעו אליי הביתה לארוחת ערב עם עוד זוגות חברים", מספרת גרניט. "עשינו סבב היכרות, והילה סיפרה על הסטארט־אפ שלה ועל גיל המעבר. פתאום קלטנו שהגברים נכנסים למעין מבוכה - מעבירים נושא, צוחקים. גם הנשים נראו נבוכות ומכחישות. הבנתי מיד שיש פה איזה עניין. כשהערב הסתיים, אמרתי להילה: אנחנו חייבות לעשות משהו לגבי זה. בואי נפתח פודקאסט ולפחות נפיץ את המידע לחברות שלנו".
עוד כתבות בנושא
גיל המעבר, מסבירות השתיים, מחולק לארבעה שלבים, ולמעשה מתחיל מוקדם הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. השלב הראשון, טרום־מנופאוזה, עשוי להגיע כבר בסוף שנות השלושים, וברוב המקרים בתחילת שנות הארבעים לחיים. הוא מתבטא בשינוי הורמונלי, אך המחזור עדיין סדיר יחסית. השלב השני, פרי־מנופאוזה, יכול להימשך כמה שנים, והוא הסימפטומטי ביותר. האסטרוגן מתחיל לרדת בקו לא יציב, והמחזורים נעשים לא סדירים. המנופאוזה עצמה מסומנת באופן נקודתי מאוד: זה היום שבו עברו 12 חודשים מאז המחזור האחרון. השלב הרביעי, פוסט־מנופאוזה, הוא כל התקופה שאחרי אותו יום מסמן. מכיוון שהאסטרוגן לא חוזר עוד, בתקופה הזאת הגוף צריך ללמוד לתפקד בלעדיו.
"כמעט כל המרואיינות שלנו, כולל רופאות, מספרות שהן עצמן לא קלטו בהתחלה שהן חוות תסמינים של גיל המעבר", מספרת כרמל. "בתפיסה שלנו, גיל המעבר זה משהו שקורה אחרי הפסקת הווסת, ובעינינו זה כבר דקה לפני הקבר. תיכנסי לאתרים רשמיים של קופות החולים, תראי כיצד מתואר הגיל הזה ואילו תמונות הם בוחרים לשים, ותביני מיד למה אישה בשנות הארבעים לחייה לא יכולה לחשוב שאולי משהו שהיא חווה קשור לדבר הזה, שקורה כשאת 'זקנה'".
גרניט: "בואי נגיד את האמת: רוב הנשים לא רוצות להתעסק בזה כי ממילא יש להן אישיו עם הגיל. אבל מבחינה פיזיולוגית, האסטרוגן הוא הורמון שיש לו קולטנים בכל איברי הגוף של האישה. ברגע שהרמה שלו מתחילה לרדת, וזה תהליך שיכול להימשך עשור ואף יותר, השיבוש שלו חוצה את כל המערכות בגוף".
מלבד גלי חום ובעיות שינה, תנו לי סימפטומים שנשים מזהות פחות עם גיל המעבר.
כרמל: "כתף קפואה. דגדוגים ברגליים. יש נשים שמתקלף להן העור באוזניים. יש כאבים בגפיים, בשרירים, במפרקים. פתאום הגוף עייף, ויש גם פחות סבילות לכאב. זה יכול להגיע גם לדפיקות לב מואצות והפרעות דופק".
גרניט: "יש גם תסמינים קוגניטיביים, בעיקר מסוג של ערפול מוחי, בעיות זיכרון וקושי בשליפת מילים. ויש כידוע תסמינים רגשיים כמו דכדוך ותנודתיות במצב הרוח. התסמונת הקדם־וסתית מורגשת בעוצמה רבה יותר, וצצות חרדות שלא היו לפני כן, כמו פחד מנהיגה או מטיסות".
כרמל: "והצרה היא שברוב המקרים, הנשים לא מאובחנות על ידי מערכת הבריאות. הן מאובחנות על ידי החברות שלהן".
בפודקאסט הן מזכירות למשל את המקרה של אופרה וינפרי, שבגיל 48 החלה לסבול מדפיקות לב מואצות. היא כמובן יכלה להרשות לעצמה להתייעץ עם טובי הרופאים בעולם, אך אף רופא לא קישר בין הסימפטומים שלה לגיל המעבר. וינפרי החלה ליטול תרופות ואף הסתובבה עם מוניטור לב, עד שבשיחה עם חברה הבינה שהיא חווה סימפטומים של מנופאוזה. "אם אופרה, עם כל המשאבים שלה, נאלצה לגלות את זה בעצמה, מה יקרה לכל אישה אחרת?", תוהה גרניט.
כרמל: "הרבה נשים מספרות לנו על הקשיים שלהן עם המערכת הרפואית. הן מקבלות מהרופאים עצות שגורמות להן תחושת השפלה, ואחר כך הן לא מעיזות לבוא שוב להתייעצות".
צילום: איורים: דגנית רודובסקי
במדינה כמו ישראל, כך מוסבר בפודקאסט, אבחון התסמינים מאתגר במיוחד. "אנחנו חיות במקום לחוץ מאוד. ממילא לא ישנים טוב בלילה, כולם גם ככה בסטרס ובדיכאון מכל אירועי השנתיים האחרונות", אומרת כרמל.
גרניט: "מישהי כתבה לנו שהיא הייתה בטוחה שהיא משתגעת בגלל המלחמה. אותה אישה סבלה מחרדות עזות, מחוסר שינה כרוני ומשינויים קיצוניים במצבי הרוח, וייחסה הכול למצב הביטחוני. היא ממש חשבה שהיא עוברת התמוטטות נפשית בגלל זה. רק כשהקשיבה לפודקאסט שלנו, היא הבינה לפתע שזה גיל המעבר".
כרמל: "יש גם מאזינות דתיות שמספרות על הפחד שלהן להתמודד עם הפסקת הווסת. כל מערכת היחסים שלהן הייתה מבוססת על נידה ועל ריחוק פעם בחודש, ופתאום הן מבינות שזה לא יהיה יותר, וחוששות מההשפעה על הזוגיות".
הגיע זמן שחרור
גזרת הקריירה חווה אף היא טלטלה. גרניט: "נשים סובלות מסימפטומים שמקשים מאוד לעבוד, וגם אם הן מזהות את הקשר לגיל המעבר, אף אחת לא רוצה לסמן את עצמה כמישהי שחולה או שיש לה בעיות. אז הן מסתירות את זה, עד שבשלב מסוים המערכת פולטת אותן החוצה, או שהן עצמן אומרות 'די, נשבר לי, אני עוזבת'. התוצאה היא שבאמצע הקריירה הן פשוט נעלמות. המשק מפסיד אותן דווקא כשהן בשיאן - הילדים גדלו, יש להן הרבה ניסיון מקצועי, הן בשיא הבשלות, וזה השלב שבו הן יכולות לתרום הכי הרבה למעגל העבודה".
כרמל: "26 אחוזים מהנשים שחוות את תסמיני גיל המעבר מדווחות על ירידה בביצועי עבודה, ו־14 אחוזים נעדרות מהעבודה כתוצאה מהם. בהתבסס על השכר הממוצע הארצי, הירידה בפרודוקטיביות של הנשים האלה נאמדת ב־2.8 מיליארדי שקלים בשנה. היעדרויות עולות למעסיקים עוד 118 מיליון שקל, והעלויות של תחלופת עובדים מוערכות ב־3.7 עד 5.3 מיליארדי שקלים בשנה. בשורה התחתונה, המשק הישראלי מאבד 9 מיליארדי שקלים כל שנה כי אף אחד לא טרח לדבר על השלכות גיל המעבר".
אחד הפרקים של הפודקאסט מוקדש לנושא התזונה. "השמנה בטנית היא אחת התלונות הנפוצות ביותר אצל נשים", אומרת כרמל. "הגוף שלנו מאבד מסת שריר, ומאבד את מה שהוא צריך כדי לבנות שריר. נשים לא תמיד יודעות שבשלב הזה בחיים הן צריכות לאכול 1.6 גרם חלבון לכל קילו בגוף שלהן. הרבה פעמים הן ייפלו לדיאטות לא מותאמות, כמו 16/8 למשל (דיאטה שמתירה לאכול רק ב"חלון" של שמונה שעות ביממה – רמ"ב). היא לא טובה לשלב הזה, משום שהן חייבות את הבוסט של החלבון בבוקר".
צילום: איור: דגנית רודובסקי
גרניט: "הירידה באסטרוגן משנה את צורת הגוף שלנו. לפני כן הוא היה עסוק בפריון, ולכן הירכיים היו רחבות והמותניים היו צרים. כשאנחנו כבר לא בגיל הפריון, השומן מצטבר בצורה שונה, יותר באזור הבטן. השמנה בטנית יכולה להעיד לעיתים על שומן שמצטבר סביב איברים פנימיים, וצריך לטפל גם בזה".
נושא נוסף שדורש שינוי גישה הוא הכושר הגופני. "בשנים קודמות עשינו יותר ריצות וקפיצות וכדומה, אבל בגלל איבוד מסת השריר אנחנו צריכות לעשות הרבה יותר אימוני כוח", מסבירה כרמל.
"גם השינה היא סופר־קריטית", מוסיפה גרניט. "כשמדברים על לונג'ביטי, שזה אריכות חיים בריאה, שינה היא הגורם מספר אחת. נשים רבות מאבדות את היכולת לישון כמו שצריך על פני לילה שלם, וחשוב מאוד לטפל בזה. הורמונים מסייעים בכך, אבל גם היגיינת שינה והרחקת המסכים מהחדר".
אם יש טיפול הורמונלי שמביא הקלה ברוב הסימפטומים, למה נשים מהססות לבקש אותו?
כרמל: "הטיפול ההורמונלי מעורר הרבה פחדים ויש מיתוסים רבים סביבו, בעיקר בגלל מחקר ישן משנת 2002, שטען שהוא מגביר סיכון לסרטן. מאז המחקר הזה הופרך, והיום יש הבנה מדעית ברורה שהטיפול ההורמונלי, כשהוא ניתן בצורה נכונה, לא רק בטוח ומועיל מול הסימפטומים של גיל המעבר, אלא גם מפחית סיכון למחלות לב, אוסטאופורוזיס ודמנציה. אבל זה טיפול שדורש התאמה לאורך זמן. זה מסע, לא אירוע חד־פעמי".
למה לא ניתן לעשות בדיקת דם פשוטה ולזהות מה רמת האסטרוגן?
גרניט: "משום שרמת האסטרוגן אף פעם לא נשארת זהה מיום ליום, ואפילו משעה לשעה. בכל שלב במחזור החודשי הוא במינון אחר, יש עליות וירידות, ובגיל המעבר הרמות משתנות בצורה קיצונית. לכן בדיקה נקודתית לא נותנת אינדיקציה לרמות האסטרוגן בגוף ולמגמה שלהן".
מה לגבי הגברים? ציינתן בפודקאסט שגם הם חווים את גיל המעבר, במה זה מתבטא?
כרמל: "אצלם יש ירידה ברמות הטסטוסטרון, אבל זה מגיע בצורה מתונה יותר. צ'רלי צ'פלין הרי הביא ילדים לעולם בעשור השמיני לחייו. אצל נשים, וזה מעניין, יש איזו נקודה שבה לראשונה בחייהן הטסטוסטרון שלהן גבוה יותר מהאסטרוגן. זה משנה את כל המאזן ההורמונלי".
גרניט: "יש איזה שחרור מטורף. שחרור מהציפיות, מהשיפוטיות, מהצורך להיות 'טובה' כל הזמן. את פתאום מרגישה שאת יכולה להיות מי שאת. האסטרוגן שמעורר את הדחף האמהי לטפל, את כל ה־caring הזה, הולך ופוחת. פתאום יש לך זמן להמציא את עצמך מחדש, ואת מרגישה חופשייה מלדפוק חשבון לאחרים".
כרמל: "אנחנו היונק היחיד שחי אחרי תקופת הפוריות שלו, חוץ מלווייתניות אורקה. מנקודת מבט אבולוציונית צריך לשאול למה בכלל המין שלנו שורד מעבר לגיל הפוריות. כאן נכנסת תיאוריית הסבתא, שאומרת שמכיוון שאנחנו לא מכונת רבייה יעילה במיוחד, הסבתות הופכות להיות חלק ממנגנון ההתרבות בלי שהן מתרבות בעצמן. איך? בכך שהן מסייעות לנקבות הפוריות לגדל את הילדים. אני מאמינה שבשלב הזה אנחנו חוות שינוי שמאפשר לנו לתפוס את מקומנו כמנהיגות, כמנטוריות, כחכמות השבט".
אז מתי בעצם נגמר השלב הזה ואפשר להתחיל לנוח?
"בקבר", צוחקת כרמל.
איך היחס לכל הנושא של גיל המעבר יכול להשתנות?
גרניט: "השינוי שאנחנו רוצות להוביל הוא בעיקר ממסדי. לשפר את הגישה של נשים למידע, וגם את תחושת הגאווה שלהן על כך שהגיעו לגיל הזה. כיום, אם את מבקשת מקופת החולים שלך רופא גיל המעבר, תצטרכי לחכות כשנה וחצי. אנחנו רוצות שהדרישה תגיע מלמטה, וכך הממסד ישנה את הדרך שבה הוא תופס את הגיל הזה ומנגיש אותו. ידע זה כוח, והיכולת להשפיע על איכות חיינו נמצאת בידיים שלנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
