דממה באודיטוריום שלוש, האולם הקטן של תיאטרון הקאמרי. מלבד קולות הבכי החרישי איש אינו משמיע קול בעוד הקהל מעכל את ההצגה שזה עתה הגיעה לסיומה.
"אזהרת טריגר" היא פרויקט תיאטרוני מיוחד ורגיש של עמותת "פלטפורמא" ובו עשרה שורדי ושורדות נובה מציגים את סיפור בריחתם מיום הטבח.
צליל בודד שבוקע ממיתר גיטרה מפר את השקט. המשתתפת חנה תבור, זמרת ויוצרת במקצועה, קמה ומתחילה לשיר את המילים שכתבה בעקבות החוויה שעברה. חבריה מצטרפים אליה לאט־לאט, סערה של קולות מלאי תקווה. יחד הם חוזרים על אותה השורה, "בא לי להמשיך קדימה, בא לי לחיות". ואז הם נעמדים ומקבלים מחיאות כפיים רמות.
על הבמה אני מזהה את בר חיניץ (28), כפיר הוד (24) ושלי ישי (26), שלושה מהמשתתפים שפגשתי רגע לפני המופע. לשלושתם רקע בעולם הבמה או האימון הרגשי, אבל הם לא הופיעו על במת תיאטרון, עד ששמעו על הפרויקט שהזמין אותם להסתכל בעיניים ליום שבו עמדו על סף המוות.
הזדמנות לחוות את הסיפור מחדש. האנדרטה בחניון רעים | צילום: יוסי אלוני
"לקח לי זמן להתאפס אחרי הנובה", מספרת ישי, מאופרת ומוכנה לעלות לבמה. עד 7 באוקטובר היא עבדה בסוכנות ביטוח, ולאחריו פתחה עסק לעיצוב גבות. "את העסק התחלתי כי הייתי צריכה להניע את עצמי, שיהיו לי שעות עבודה מוגדרות, הייתי חייבת את זה. אבל עדיין היה לי מאוד קשה. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מה היה הכי עוזר לי להתמודד. עניתי לה 'משחק', כי אני באמת שחקנית מתחילה, ואז היא שלחה את האודישנים לפלטפורמא בשיתוף הקאמרי. ככה הגעתי לכאן".
"אותי המשחק פוגש שוב אחרי כמה שנים", מצטרף חיניץ, מאמן במוזיקה, "השתתפתי בפרויקט של מוזיקה עבור שורדי נובה. האמנות היא משהו מאוד מרפא עבורי. אז המנחה שלי שלח את הפרויקט בקבוצה והציע לי ללכת ו'להמשיך את הגל'. דן החבר הכי טוב שלי היה במסיבת פסיידאק (שהתקיימה מזרחית לקיבוץ נירים) ושם נרצח. הוא תמיד אמר לי 'לא משנה איך תסובב את זה, בסוף תהיה על במות', וזה באמת מה שקרה. אני מרגיש שהוא איכשהו כיוון את זה בלי ששמתי לב".
יחד עם הוד ושורדי נובה נוספים הם מצאו את עצמם בחדר החזרות של התיאטרון, מול דנה דבורין וקרן כהן, מובילות המיזם, בלי לדעת לאן פניהם מועדות.
"לא ידענו בכלל איך ההצגה תיראה", מספרת ישי, "תרגלנו תוך כדי פסיכודרמה, תנועה, שירה. את לא יודעת למה את באה. זה קודם כול לוח זמנים, להיות בתוך מסגרת. ובעיקר כזו שבה את יוצרת יצירה שבאה מבפנים והיא מרפאת את הנפש. בהתחלה לא הסכמתי עם חוסר הידיעה הזה, אבל היום אני חושבת שזה היה בדיוק מה שהיינו צריכים. כי בסוף החיים קורים, ואנחנו לא יודעים אף פעם לאן אנחנו הולכים. בנובה לא ידענו מה יקרה, וקרה רע. ובהכנות להצגה הזו לא ידענו מה יקרה, וקרה טוב. זו טרנספורמציה למה שעברנו".
חיניץ עלה על רכב יחד עם חבר שהגיע איתו למסיבה. אחרי ששוטרים הכווינו אותם מזרחה הם שמעו יריות ובלית ברירה נטשו את הרכב. כשהיריות התקרבו, השניים התחבאו בשיח קוצני קרוב וניסו להרגיע את האמהות המודאגות בטלפון, עם הומור שהצליחו לגייס. שעות ארוכות של הליכה במרחבים נטושים וחממות חקלאיות הסתיימו לבסוף במושב פטיש. כמו שאר סיפורי הבריחה, סיפורו לא הותיר עין יבשה בקהל, ובעיקר תמיהה על היכולת להציג את הסיפורים בדיוק כפי שהיו, ובעצם לחוות אותם מחדש.
"אני מרגיש שזה נותן לי הזדמנות לחוות את הסיפור שלי מחדש", מסביר חיניץ, "בסוף מה שאני מציג קרוב מאוד למה שעברתי, עם שינויים מינוריים. זה לא מאה אחוז. חייבת להיות הרחקה מסוימת. כדי שנוכל לחוות שוב תהליך. זה עמוד התווך של הריפוי. מעצם העובדה שאני יכול לראות את עצמי מבחוץ".
ישי: "לקח זמן עד שהמחזה הזה נבנה, עם הרבה שינויים באמצע. המחזה נכתב עוד פעם ועוד פעם. עד שהוא באמת הגיע לדיוק שלו. תחשבי שגם לנו היה מאוד קשה להתמודד עם טקסטים שחושפים אותנו ככה. אבל אתה עובר תהליך של ריפוי, אתה נפגש שוב עם הסיפורים שלך ממקום אחר. וההרחקה הזו היא לא רק בשבילנו, היא גם בשביל הקהל. הרי כשרואים סרט הדמויות מאוד רחבות כדי שהצופה יזדהה איתן, וגם פה זה נעשה בצורה מאוד חכמה. שאם יהיה שורד בקהל, או אפילו מישהו שלא היה בנובה, הוא יוכל לצפות בהצגה הזו ולהגיד 'וואי, אני מכיר את ההרגשה הזו', או 'לא חשבתי על זה ככה'".
"בכלל כל התהליך היה מדהים", מצטרף הוד, "איך שקרן הפכה את הסיפור שלנו לטקסט כזה ישיר. נכון שזה השתנה, אבל זה עדיין הרגיש כמו לראות את עצמך ואת מה שעברת מנקודה אחרת. כמו לקרוא ברכת יום הולדת שאמא שלך כתבה לך בגיל 16. זו זווית שונה לגמרי. אני למשל משחק את עצמי עם טלפון בבריחה. עכשיו איפה אני ואיפה טלפון במה שהלך שם. אבל זו הגאונות. את רואה מהצד איך קרן הצליחה ליצור משהו שהוא גדול יותר מכל סיפור בנפרד או מאיתנו כפרט".
באותו לילה, תוך כמה דקות הוד נפרד מאווירת הלילה הקסומה, והבין שהיירוטים בשמיים אינם זיקוקים אלא מתקפה אמיתית. את תחושת הפחד החליפה האחריות לחבריו, ויחד הם ניסו לברוח ברכבם עד שהבינו שהבריחה מסוכנת מדי ומצאו מחסה בגיא סמוך. קרוב אליהם התחילו צרורות של ירי, מה שגרם לו להתפצל מחבריו שאת חלקם לא ראה מאז.
ימים ספורים אחר כך הוא חזר לאותו מקום, רק הפעם כחלק מגדוד לוחמים שהתעקש להצטרף אליו. הבחירה הזו גרמה לו להיחשף לעוד מראות וריחות בלתי נסבלים שניסה לנעול בליבו כמה שאפשר.
שלי ישי, כפיר הוד, בר חיניץ | צילום: אריק סולטן
"אני משתדל בהרצאות שלי לא לדבר יותר מדי על סיפורי הזוועות", מודה הוד, "גם הייתי במילואים, ויש לי סיפורים מכאן ועד להודעה חדשה. אבל היום כשבאתי וראיתי את אנדרטות הזיכרון לחברים שכבר לא איתי - שקד, אברהם וגילי שהיו איתי במסיבה - משהו בי התעורר. ופתאום דיברתי רק על הכאב שלי. לקחתי את התצפיתניות האלו לתהום שהייתי בה, וממנה צמחתי. ובדרך כלל אני לא נוגע בתהום, כי כולם יודעים מה חווינו. ואני יודע - יש סיפורים הרבה יותר גרועים מהסיפור שאני חוויתי.
"זו הרגשה שליוותה אותי גם כשהגעתי לתיאטרון ופגשתי שורדי נובה אחרים, שמעתי כל הזמן סיפורים יותר גרועים משלי. אז לא דיברתי, זה הקטין אותי. אבל חייבים לדבר. זה כמו בִּיצה של כאב שיושבת בתוכי ואני חייב להזרים ממנה מים וליצור סירקולציה".
ישי הלכה למסיבה עם בן הזוג שלה דני. לפני כן היא חלמה שני חלומות מטרידים שבאחד מהם היא הייתה חטופה. ובכל זאת, בשלוש בבוקר היא כבר הייתה ברחבה ונהנתה מכל רגע. עד הזריחה. היא ודני ניסו לברוח ולבסוף הגיעו עם חבריהם לתחנת הדלק בצומת אורים, ושם הסתתרו במקלט וניסו לעכל את גודל הסכנה שהיו בה ואת האובדן של שניים מחבריהם. לשמע דבריו של הוד היא ממהרת להבהיר שמבחינתה לכל כאב ולכל סיפור יש מקום.
"אני נתקלת בהרבה אנשים, לאו דווקא שורדי נובה, גם מילואימניקים ולוחמים ששירתו בעזה ומרגישים כמו הוד. שהכאב שלהם קטן מדי ביחס לאחרים. ובא לי לצאת באיזה קול קורא ולהגיד שזה לא נכון. אני למשל חוויתי את הבריחה אחרת לגמרי ממי שהיו איתי, אי אפשר להשוות בין הכאב שלי לכאב של מישהו אחר".
אחד הקטעים המצמררים ביותר בהצגה הוא כשהמשתתפים משחקים את עצמם בקבוצת התמיכה ומקבלים יחד ידיעה על "עוד שורדת נובה שהתאבדה". ישי מודה שהיא מבינה מאוד לליבם של אלו שלא יכלו להתמודד יותר עם הכאב.
"הלב שלי מבין אותם. לתהליך שעברנו הגעתי מאוד סגורה, לא רציתי לשתף. והיום אני בן אדם חופר. זה מה שהציל אותי מעצמי. יצא לי להכיר גם מישהי שבסוף זה קרה לה, ואנחנו שומעים על עוד ועוד מקרים כאלה. ולכן אני מתחננת, תפתחו את הפה, לכו תבקשו עזרה. זה לא מביך וזו לא בושה. תחשבו על עצמכם. מפחיד להפגיש את המשפחה עם הכאב שלך, לשתף אותם, לעשות את הצעד הראשון. אבל אתה חייב להילחם עם עצמך, לא לוותר על החיים. כי אתה לא מבין איזה חיים יוכלו להיות לך אחרי ההחלמה. זה פותח דלתות לנפש שלא יכולה להכיל את זה לבד. אל תפחדו להכביד, כי אם תעשו לעצמכם משהו, זה יכביד הרבה יותר על מי שאוהבים אתכם, וגם על עצמכם. הלוואי שיהיו עוד קבוצות, כמו ההצגה הזו, שיפתחו. עוד ריטריטים, עוד פלטפורמות למי שרוצים לבוא ולפתוח. שאף אחד לא יישאר עם הטראומה לבד".
הוד: "ואיך אתה יודע שזו טראומה ואתה חייב לדבר? כשאתה מספר לעצמך כל מיני תירוצים. 'אני בסדר, אני חזק, אני בריא ועל הרגליים, אני לא צריך שום דבר'. וזה בדיוק הרגע שבו אמרתי ללב שלי 'אני יודע שאתה מפחד, אבל יד ביד אנחנו הולכים לעבור דרך הכאב'. ויהיה כאב, ואתה תפגוש דברים קשים. ב־7 באוקטובר ברוך השם הכדורים לא פגעו בי, אבל הם אנסו לי את הלב, קרעו אותו לחתיכות. וכשהרגשתי את הלב שלי מדמם וחתוך בידיים שלי, פתאום עוד יד הופיעה ועזרה לי להחזיק אותו. היום הלב שלי חזק ופועם בזכות האנשים שעזרו בדרך, וכל מבט שאני מקבל מהקהל בהצגה הזו, הוא מבחינתי עוד יד".
הפרויקט התקדם בצעדים קטנים, ובשמונת החודשים הראשונים השורדים כלל לא דיברו על מה שעברו בנובה. "הם עשו את זה ממש חכם, ממש נכון", אומר חיניץ, "אחרי שמונה חודשים שהיינו עסוקים רק בשיעורי פיתוח קול ובבניית אמון כקבוצה, התחלנו לגעת בסיפורים. בהדרגה, בהתחלה בכתיבה ולאט־לאט יותר בשיח. המטרה הייתה לחבר אותנו שוב לגוף, שנוכל ליהנות ולשמוח מחדש. זה היה תהליך מאוד מורכב ולא צפוי, בדיוק כמו שהחיים לא צפויים, לפעמים אתה מקבל עם הפלאפל פנטה ולא מיץ ענבים".
יצירה שבאה מבפנים ומרפאת את הנפש. מתוך ההצגה | צילום: צילום מסך מתוך ההצגה
לבסוף הגיעו ארבעה חודשי חזרות אינטנסיביים שבהם התגבש המופע הקצר והמצמרר. כל אחד מהם מציג את סיפורו במונולוג או בשירה, ובין לבין הם מגלמים משתתפים בקבוצת תמיכה, ממש כמוהם. הקבוצה הזו היא מה שגם בחיים האמיתיים שימש עבורם כצעד הראשון בדרך לריפוי.
"כולנו חווים משהו, והמפגש עם אנשים שעברו את אותו הדבר נותן עוד פרספקטיבה למציאות", מסביר חיניץ, "הזדמנות לראות עוד זוויות. לרכוש את האמונה הזו בטוב".
"אני חושבת שזה מאוד יפה שאין אחד בקבוצה שמזכיר מישהו אחר", מוסיפה ישי, "כל אחד עם האופי והאמונות שלו, וכמובן יש לנו משהו מאוד משותף. שרדנו משהו, חווינו כאב, איבדנו, יצאנו מאותה תופת. היה מדהים לראות איך מקבוצה כזו קטנה נרקם חיבור כזה ענק. הבנו שהביחד הוא כל מה שנשאר לנו ומבחינתי השאיפה היא להעביר את ההרגשה הזו החוצה".
"זו כן הייתה תקופה של חזרות מאוד אינטנסיביות, קשות, אי־ודאות", מציג הוד נקודת מבט שונה על התהליך, "מהבוקר עד הלילה. שינו לנו את הטקסט ואני הייתי מהמתנגדים לכך. כבר הכרזתי שאני לא משתף פעולה. הייתה לנו איזו נקודת שבירה. מי ששכנע אותי לא להישבר היה בר, שאמר 'בתהליך הזה אני נותן את ה־100 אחוז שלי'. אני אישית למדתי מהקבוצה ומהתהליך לא לפרק, לא לוותר. אני עצמאי, הרבה פעמים בחיים שלי אני סולו ופתאום יש פה קבוצה, ואחד קם לא בטוב, ואחד איבד את הקול, ועדיין הצלחנו למשוך אחד את השני ולהגיע לנקודת הסיום".
אחרי שהאורות נדלקים, הקהל מקבל הזדמנות נדירה לשאול את כל מה שעולה בדעתו ושורדי הנובה זוכים לנער לרגע את התגית ולדבר פתוח.
"זה רגע מדהים", אומרת ישי, "גם כי אם למישהו מהקהל נשאר איזה נושא פתוח, משהו שהוא לא הצליח לעכל, יש לו הזדמנות לסגור את זה, והוא מאפשר גם לנו. כשאנחנו מתווכים את התשובה בשבילו נופל לנו האסימון. אנחנו מבינים דברים שלא הבנו לפני כן ופתאום אמרנו אותם בקול" .
הוד: "הייתה מישהי בקהל שסיפרה שהבן שלה שורד נובה והיא לא יודעת איך לפנות אליו, איך לדבר איתו על הנושא. ענינו לה 'תשתפי אותו בפחד שלך'. גם אני, כשאני עושה הרצאות, מודיע קודם כול ש'אני עומד פה לפניכם עירום, חשוף'. הפתיחות הזו מאפשרת לקהל גם להיפתח".
ובאמת, גם דקות ארוכות אחרי ההצגה, הפואייה שאנחנו מקיימים בו את הריאיון נמלא אנשים שבאים להחמיא ובעיקר לחבק.
"ההצגה הזו הופכת את כל מי שבאולם למשפחה", מסביר הוד, "קרן ודנה לא סתם בחרו שנופיע באולם מאוד אינטימי. 250 איש בסך הכול. אנחנו יורדים מהתלבושות וישר רצים לכאן לשמוע את הסיפורים. כל אחד מכיר מישהו ששרד או מרגיש חיבור לסיפורים. אני מאוד אוהב להקשיב לקהל. אנחנו עושים את הצעד הראשון, ויחד עם זאת אנחנו אוזן קשבת".
ישי: "הקהל פשוט עוטף אותנו באהבה, וגם עוטף אחד את השני. כמו שאמרתי, הביחד שלנו הוא החוזקה שלנו. ביום שהסלוגן 'ביחד זה כח' לא יישאר רק סיסמה בשלטים באיילון, דברים ייראו אחרת".
אתם זוכרים את התחושה אחרי ההצגה הראשונה?
"זה היה קתרזיס מטורף", נזכר חיניץ בחיוך גאה, "תחושת הצלחה. עם הפסיכולוג שלי קלטתי שעברתי משהו עמוק יותר. הצלחתי להיות שלם, להרגיש תחושת הצלחה אמיתית. תחושה שמגיע לי טוב. כן, אני אומר את זה בפה מלא. מגיע לי טוב. זו תחושה שתישאר לכל החיים".
ולא פחדתם לפני שיהיה לכם קשה מדי? שלא תצליחו?
"לי יש תפילה קטנה בבטן כל פעם לפני שאני עולה ומציג את הטקסט, שהוא קשה ולא קל, והיא שאצליח להיות צינור וכלי", מסביר הוד, "אני לא חושב על עצמי, אני חושב על הבן אדם שהולך לשמוע אותי. אני מאמין שכל מי שיושב בקהל נמצא שם כי זה מדויק לו. הוא לא סתם בא להצגה. זה נותן לי את האפשרות לנתק את האגו ואז אני לא חושב בכלל על איך אני מצטייר, או איך נראה הסיפור שלי. באופן כללי בחיים, ברגע שאתה מסתכל על מה הבן אדם השני צריך ואיך אתה יכול לעזור לו, הסטרס יורד".
"היום חשבתי על זה תוך כדי החזרות, שיש רגעים שאפילו מצחיקים אותי בהצגה", מגלה חיניץ, "כמו שקרה לי בבריחה. המעמד הזה הוא בשבילי מאוד מפעיל וכואב. זה היופי בפרויקט הזה, שהכול משתנה, ואנחנו יכולים לחוות קשת רחבה של רגשות בערב אחד".
ישי: "אני מבינה למה אנשים יכולים לחשוש להגיע להצגה שלנו. אבל חשוב דווקא לצאת מהבית, לראות את ההצגה, לקחת חלק. זו המציאות בסופו של דבר. הרבה פעמים קרן ודנה מסבירות שזו חובתנו כחברה לבוא ולחזק את עצמנו. להיתרם, להראות כוח, לתמוך. רק הביחד יוביל אותנו לניצחון אמיתי".
בזמן שההצגה רצה וצוברת שבחים, במדינת ישראל ציינו בשבוע שעבר שנתיים ל־7 באוקטובר. "בשבילי זה יום שאני לא יכול להסביר במילים", נאנח הוד, "זה פשוט כואב ואתה חייב להסכים לעצמך לטבוע ולהקיף את עצמך באנשים שעוברים את אותו הדבר. לחוות את זה ביחד בתיאטרון זו דרך מטורפת. הפנים אל פנים, השיח. אני ממליץ לכל אדם בחברה שלנו לדבר עם מישהו. זו זרימה של מים שצריכה לקרות".