שלוש תחושות עטפו אותי, כמעט בבת אחת, בעת הסיור בתערוכת "רקמת חיים" המוצגת בימים אלו במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית בירושלים. האחת – כאב שהציף את הלב, פועם בתוך פצעים שאנו מנסים לשכוח. השנייה – יופי; מיצגי התערוכה מרהיבים, כל אחד מהם בנפרד ובוודאי התקבצותם יחד בחללים הנאים של המוזיאון. והתחושה השלישית, שעלתה על שתי הראשונות, היא תחושת חיים. קלישאתי ככל שהדבר יישמע, החיים נוכחים ושוקקים בתערוכה הזו, והם חזקים מהיופי ומהכאב גם יחד.
זוהי השנה השנייה של תערוכת "רקמת חיים", תערוכה שהיא השורה התחתונה של תהליך שעברו 18 אמנים ואמניות מתחומים שונים. במסגרת המיזם הייחודי הגיעו האמנים ל־12 מפגשים, כל מפגש בן כארבע שעות. במפגשים הם קיבלו כלים, תובנות, פידבק קבוצתי ואישי ומרחב יצירה ולמידה, כדי ליצור מיצג לזכרו של אחד מן החללים והנופלים במלחמה הנוכחית. הם נפגשו עם משפחות שכולות, וכל אמן "שודך" למשפחה אחרת, יצא איתה למסע היכרות עם דמותו של הנופל, וגיבש החלטה כיצד להביא לידי ביטוי את דמותו דרך היצירה.
התערוכה והתוכנית כולה הן פרי יוזמתן של בשמת חזן ואילת אסקוזידו. בשמת היא במאית תיאטרון, סופרת, אוצרת ומלווה תהליכים אמנותיים; אילת היא עורכת, מנחה סדנאות כתיבה, ועוסקת בליווי והפקת תהליכי כתיבה של ספרים משפחתיים או קהילתיים. לשתיים, שהכירו והפכו לחברות עוד בתקופת שירותן הצבאי, יש ניסיון ביצירה משותפת ובהנעת תהליכים ויוזמות יחד.
יראל יאיר "כמעיין המתגבר" פיסול בבד בשילוב מתכות לזכר מעיין ניסים לוי, חנה אדרעי "מידה של בן אדם" תפירה על נייר לזכר עמר משה גאלדור, שירה כוכבי "מרחב פנימי" טכניקה מעורבת לזכר אוריה איימלק גושן, עפרה אראל "קודקוד כאן אחד" טכניקה מעורבת לזכר אריאל רייך | צילום: יאיר חובב
אני יושב עם שתיהן באחד מחללי התערוכה ומבקש מהן לחזור אל ההתחלה, אל הימים הטרופים שלאחר שבעה באוקטובר, כאשר התבשלה אצלן ההחלטה לצאת למיזם כזה.
"שתינו מגיעות מתחום האמנות, ומיד אחרי מה שקרה היה ברור שהכול נעצר ונאלם", משחזרת אילת. "כל הסדנאות וההרצאות בוטלו, וגם אנחנו בעצמנו לא יכולנו להמשיך כרגיל. ואז דיברנו ותהינו יחד מה אנחנו יכולות לעשות, ואיך אנחנו יכולות להשתמש בכישרון ובכוחות שלנו, ובעיקר בניסיון המשותף שלנו כפעילות ויזמיות חברתיות. הרי אנחנו לא חיילות שיכולות להתגייס, ולא פסיכולוגיות שיכולות ללכת לטפל במי שצריך.
"בשיח בינינו הבנו שיש מספר גדול כל־כך של הרוגים, ושאלנו את עצמנו מי יספר את הסיפור שלהם. בהתחלה הייתה הרבה התעסקות בעדויות, בניסיון לתעד ולהבין מה קרה, מה התרחש בשטח. הרבה מסַפרי סיפורים עבדו עם שורדים ועם ניצולים כדי לשמוע את הסיפור שלהם. אבל לכל הנרצחים האלה היו גם חיים שלמים לפני מה שקרה להם ולמשפחות שלהם. אני ובשמת הרגשנו את הצורך לספר עליהם, להיות מין גשר בין החיים שהיו לחיים שיהיו".
השתיים חשבו ושוחחו על הנושא, אך טרם גיבשו רעיון מתאים. בדצמבר 2023, כחודשיים לאחר הטבח, הן השתתפו בהאקתון – סיעור מוחות יזמי עם אנשים מוכשרים מתחומים שונים. ההאקתון היה ממוקד בַתקופה, וביקש למצוא פתרונות טכנולוגיים שייתנו מענה אזרחי למצוקותיה ולצרכיה של החברה הישראלית לאחר 7 באוקטובר. במהלך ההאקתון החלה בשמת לחשוב על מיזם שישלב את יכולותיה בתחום האמנות עם יכולותיה של חברתה אילת בעבודה עם סיפורים – תערוכה שתהיה תוצר של תהליך שישלב בין אמנים למשפחות שכולות.
בשמת: "בהתחלה חשבנו שזו תהיה תערוכה אינטרנטית, שיכולה להגיע ליותר אנשים ומזמינה צופים להשתתף בה, להוסיף סיפורים ולהיות דינמית. אבל אחרי ההאקתון קרו שני דברים. קודם כול, קיבלנו פנייה מ'מוסללה', המעבדה ליצירה עירונית בירושלים, שהציעו לנו את החלל שלהם בבניין כלל, וזה כן דחף אותנו לחשוב על תערוכה ממשית. את המחזור הראשון קיימנו שם. וגם, הבנו שתערוכה ממשית מאפשרת גם תערוכה אינטרנטית שבה המיצגים ימשיכו לחיות ולהתפתח. זה עדיין לא קרה, אבל אנחנו שואפות לשם".
חתולים של נייר
השלב הבא היה פרסום קולות קוראים – אחד שפנה לאמנים, והשני למשפחות שכולות. הן החליטו לפרסם אותם אף שעוד לא ידעו האם ואיך יהיה תקציב למיזם. בשמת: "היו לנו 9,000 דולר שקיבלנו מהפדרציה היהודית בניו־יורק, באמצעות ארגון קו־לאב. ידענו שזה כמובן לא מכסה את העלויות הצפויות של התהליך ושל התערוכה, אבל החלטנו לצאת לדרך". בהמשך התקבל סיוע מגופים נוספים ובהם עיריית ירושלים, הפרויקט האזרחי הירושלמי, ביטוח הראל, קרן מא"ה וכן מהקהל הרחב באמצעות מימון המונים. שני הקולות הקוראים התמלאו במהירות, כאשר לא פחות מ־45 אמנים שונים נרשמו למיזם. ההיענות הייתה רבה גם במחזור הנוכחי, וגם בקרב המשפחות השכולות.
מה היו הקריטריונים להצטרפות אמנים למיזם?
אילת: "ממש בררנו את האמנים הכי טובים שהגיעו אלינו מבחינה מקצועית, וגם את אלו שהיה נראה לנו שהם בשלים ומוכנים לתהליך כזה שיש בו חשיפה קרובה לכאב ומוכנות ליצור דרך סיפור של מישהו אחר ולא דרך הסיפור והמקום שלהם כאמנים. תזכור שבשנה שעברה מרבית השכול היה טרי מאוד, ויש משפחות שהאמנים החלו איתם את התהליך כשהן עוד היו בתחילת האבל".
אחת האמניות שנענו לקול הקורא היא רות מגל, אמנית פלסטית רב־תחומית. רות השתתפה בשני המחזורים של התוכנית. בשיחת זום היא מתארת מה גרם לה להירתם למיזם: "בתוך הכאוס של אותה תקופה, היה ברור שמתמקדים קודם במה שנחוץ - לארגן ביגוד למפונים, לארגן מזון לחיילים, לטפל נפשית בשורדים. האמנות נדחקה למטה, משום שהיא איננה נחוצה במובנה הרגיל. בעלי הוא רופא, וכך גם הוא היה נחוץ, ואני לא מצאתי את עצמי. והנה אני רואה קול קורא שמזמין את מי שיודע לעשות אמנות, להנציח וליצור עבור מי שהכאב נגע בהם כל כך קרוב".
רות מכירה את הכאב הזה מקרוב. אחיינה, עומר מקסים נאוטרה, נחטף כחייל ממוצב הבית הלבן, נרצח בשבי וגופתו עודנה מוחזקת בידי חמאס. "כשהחלטתי להשתתף במיזם, עומר עדיין היה מוגדר בחיים. הרגשתי שאני פועלת עבורו, לשלומו, לכבודו, פועלת לחזרתו. ביום האחרון של התערוכה הקודמת התבשרנו על מותו. אל המחזור הזה הצטרפתי מתוך תודעה שאני יוצרת לזכרו".
במחזור הזה, לצד המיצג שיצרה רות לזכרו של דור חנן שפיר, שנרצח במסיבת הפסיידאק, מיצג שעוד נגיע אליו בהמשך, היא עבדה גם על מיצג לזכרו של אחיינה: חתולים ממגזרות נייר, המשולבים בתוך מערך של דימויי אור וחושך. עומר, היא מספרת, אהב חתולים. תחילה יצרה עבורו חתול מנייר כמתנה לשובו, ואז המשיכה ליצור חתולים שימתינו איתה ועם משפחתו להשבתו ארצה לקבר ישראל.
חירות אמנותית
בשני המחזורים נרשמו לתוכנית אמנים ואמניות מכל רחבי הארץ ומכל גווני החברה. השנה הוחלט להתמקד באזור ירושלים, הן מבחינת המשפחות השכולות והן מבחינת האמנים. "בסוף זו השקעה מצד האמנים להגיע יום בשבוע לירושלים, והבנו גם שהחיבור למשפחות חייב לעבור בבתים עצמם, לא רק בפגישה במסגרת המיזם", מסבירה אילת. "ככל שיש יותר קרבה פיזית בין האמנים למשפחות, הקשר שנוצר יכול להיות קרוב ועמוק יותר".
בניגוד לתהליך של איסוף ומיון האמנים לתוכנית, מול המשפחות השכולות לא התבצע שום סינון. כמעט כל משפחה שהביעה נכונות נכנסה לתוכנית, והרשימה נסגרה פשוט כאשר נגמר המקום. בשלב הבא נערכו מפגשי זום עם כל משפחה. "עבורנו זה היה החלק הקשה והאינטנסיבי ביותר", אומרת בשמת. "בתוך שלושה שבועות, גם במחזור הנוכחי וגם בקודם, נפגשנו עם 18 משפחות שכולות ושמענו 18 סיפורים. במפגשים הללו אנחנו מסבירות להן שאומנם המיצג בא לתת חיים ולהנציח את יקירן, אבל הן צריכות לקבל את זה שהאמן לוקח את זה למקום שהוא רואה לנכון, ושזו לא תהיה יצירה שמותאמת לבקשה שלהן. הן יהיו שותפות לתהליך, אבל בסופו של דבר זו תהיה הבחירה היצירתית של האמן, ונדרשת מוכנות מצידן לעניין הזה. הרבה משפחות הגיעו אלינו עם איזושהי נגיעה לעולם האמנות, אבל לחלקן זה עולם זר".
התובנה הנפשית הזו, של מתן מקום לצד השני בתהליך, הייתה הדדית; המשפחות הבינו כי עליהן לתת לאמן את המקום שלו, ואילו האמן נדרש כאמור להיכנס ליצירה שאדם אחר עומד במרכזה.
כל המפגשים התקיימו בהנחייתן של אילת ובשמת, אך במהלך שלושת המפגשים הראשונים, המפגשים שקדמו לפגישה עם המשפחות ומהווים מעין הכנה לקראתה, הן הביאו דמות שיש לה זיקה אישית הן אל השכול והן לעולם האמנות, כדי שתיתן לאמנים רקע ותובנות בעניין ההנצחה האמנותית. במחזור הקודם הייתה זו ציונה חורי־נתנאל, אלמנתו של סרן יוני נתנאל שנפל במבצע עופרת יצוקה; במחזור הנוכחי זו הייתה זהרה היימן, אימו של סג"מ יובל היימן שנפל בצוק איתן.
ציונה וזהרה תיארו באוזני האמנים את הצורך העמוק של המשפחה השכולה בהנצחה, את הרצון לזכור ולהזכיר, את השאיפה "שהוא לא ילך לאיבוד, שהאדם הזה שהיה הבן שלהם, האח שלהם או בן הזוג שלהם, לא ייעלם", כדברי בשמת. המפגש הזה כלל גם מעין פיילוט לאמנים המשתתפים. "הן סיפרו את הסיפור שלהן, ולאחר מכן כל אמן יצר איזושהי סקיצה שקשורה לסיפור והביא איתה למפגש הבא. כך אפשר היה להתנסות ולראות איך כל אחד עובד ומהם תהליכי היצירה שלו".
בהקשר של ההנצחה, בשמת מבקשת לחדד נקודה נוספת: משמעות ההנכחה במרחב. "כלומר, לא רק שהסיפור של המשפחות מסופר, אלא שיש לו מקום פיזי, קיום ממשי שאנשים יכולים להגיע, לגעת, לראות. ראינו את זה חזק בערב הפתיחה. המשפחות ממש עמדו ליד העבודה, ליד המיצג לזכרו של בן המשפחה שלהן, וסיפרו על היצירה ועל הדמות. היצירה היא הזדמנות לתת לסיפור מרחב פיזי".
לאחר שלושה מפגשי הכנה התקיים המפגש הרביעי, עם המשפחות. זהו מפגש טעון שיש בו כאב ורגש וגם תחושת אחריות גדולה של האמן כלפי המשפחה. בהקשר זה, מסבירות בשמת ואילת, העבודה הקבוצתית היא משמעותית מאוד. האמנים משתפים זה את זה ברעיונות יצירתיים, בתכנון ובאתגרי הביצוע, וגם בתחושות האישיות שעולות אצל כל אחד. רבים מהאמנים המשתתפים בתוכנית הם אמני סטודיו, כאלה שפחות מורגלים בעבודה בתוך מרחב קבוצתי. הפעילות המשותפת הזו נותנת להם נראות, השראה ודינמיקה שמפרים את היצירה.
ניירות של חלה
עפרה אראל, תושבת סנסנה, אמנית רב־תחומית, מרצה לאמנות וחוקרת אמנות ישראלית, הצטרפה למחזור הנוכחי של התוכנית. "מאוד התחברתי לרעיון", היא אומרת, "והצטרפתי מתוך רצון להשתייכות עמוקה ומתוך ניסיון להביא מעט מזור עם הכוחות שיש לי. שליחות זו מילה גדולה, אבל היא בהחלט הייתה נוכחת מבחינתי. שליחות להביא את הקול של מי שכבר איננו, לתת לו במה אסתטית, יפה, מכובדת, מתוך חיבור עמוק".
לא היה גם חשש לגעת בכאב של השכול, להתקרב אליו כך?
"זו לא ההיכרות הראשונה שלי עם השכול. לא חוויתי אותו במשפחה שלי אבל כן אצל חברים ומעגלים קרובים, ואני מכירה את החשש העמוק הזה של אנשים מלהביט לשכול בלבן של העיניים. מהניסיון שלי אני יודעת שמשפחות שכולות רוצות שיראו אותן, למרות הקושי ולמרות הבור המטורף שנפער להן בחיים, ומהמקום הזה הגעתי לתוכנית. כל זאת יחד עם צניעות גדולה והבנה שאני לא הסיפור, אני צינור כדי לספר סיפור של איש אחר. ובאמת התהליך היה מעמיק ולקח זמן, משום שהייתי צריכה להכיר את האדם שבהשראתו ולזכרו אני יוצרת. הייתי צריכה להבין אותו, ללמוד אותו".
עפרה יצרה מיצג לזכרו של סרן אריאל רייך ז"ל, קצין שריון שנפל ב־31 באוקטובר 2023, בימיה הראשונים של הכניסה הקרקעית לרצועה. אריאל היה הבכור במשפחה של ארבעה בנים, ואיבד את אימו בגיל צעיר. תחילה חשבה עפרה על מיצג שיש בו כוח, ברזל, פלדה – מרכיבים שמייצגים את החסינות והחוזק שהיו באריאל. אך ככל שהעמיקה בדמותו גילתה את המקומות הרגישים ואת הכמיהה שהייתה בו לביתיות, למשפחה, לחום. הכמיהה הזו באה לידי ביטוי בדברים שאמר או כתב לאחים שלו, לחברים, ולארוסתו שאיתה לא הספיק להתחתן. בעקבות זאת יצרה עפרה מיצג שמשלב בין ניירות אפייה שעליהן היא אופה חלות לשבת, ובין רקמה אדומה של מילים שאריאל כתב.
"העיסוק בניירות אפייה משומשים זה משהו שמלווה אותי שנים", היא אומרת, "ובשלב מסוים הבנתי שזה מדויק לכאן. למרות שאני משתמשת לכאורה בשפה האמנותית שלי, הרגשתי שהדברים התחברו. בכלל, יש רגעים בתהליך היצירה שהרגישו לי כמו נס. למשל, המילה 'להיפרד' שרקמתי על אחד הניירות יצאה לי עקום מדי ולא ידעתי מה לעשות, אבל פתאום הבנתי שכך המילה צריכה להיות. או כשרקמתי את המילה 'נפלאה' לא נשאר מקום לאותיות האחרונות והתבאסתי, אבל אז קלטתי שכתבתי את המילה 'נפל'. חלה של שבת זה הדבר הכי ביתי בחוויה הישראלית והיהודית. כשאני תופרת על זה אני גם פוצעת את זה אבל גם מחברת, מלחימה לתוך זה את המילים שלו, מקרבת אותו לביתיות".
רות מגל התחברה במחזור הנוכחי למשפחת שפיר, והחלה להכיר את דור חנן שפיר ז"ל בעיקר דרך סיפוריה של אחותו. דור חנן שפיר יצא למסיבת הפסיידאק יחד עם חברתו, סביון חן קיפר, והשניים נרצחו כשניסו להימלט משטח המסיבה. רות בחרה לתאר את דור חנן שפיר דרך רישומי צבע עדינים וכחולים.
"אחד הדברים החזקים שעלו בשיחה עם אחותו זה שדור היה מאוד מזוהה עם הצבע הכחול, במיוחד בגלל עיניו הכחולות", היא אומרת. "אז קודם רציתי שאנשים יראו כחול כשהם מתבוננים במיצג. ואז באחד הלילות, בתקופה שבה חשבתי כל הזמן על דור, התעוררתי באמצע הלילה והחלטתי שאני הולכת לטכניקה של הדפסי שמש – כחול שנוצר מחשיפה לאור. זה כחול מאוד ספציפי, וזה סוג של רובד נוסף לצקת לתוך הסיפור שלו".
הבחירה ליצור מיצג שמסמל אדם היא קשה, שהרי כל אדם הוא עולם מלא ומרובה בפרטים, תנועות, מחוות, היבטים ואפילו זהויות שונות. כמו כל בחירה אמנותית, גם כאן נדרשו ויתורים מסוימים. הבחירה הזו קשה יותר כשמושא היצירה הוא אדם שכבר איננו, וכאשר קרוביו מצפים ליצירה, ויש רצון שהיא תיגע לליבם ושהם יחושו שהדמות שלהם מגולמת כראוי במיצג. איך עושים את זה? שאלתי את רות.
"קראתי הרבה על דור חנן שפיר וצפיתי בסרטונים שלו, וכך הכרתי אותו יותר ויותר", היא אומרת. "כך גיליתי, למשל, שהוא היה בונה דמויות מגניבות מלגו, והבנתי שחודשיים לפני 7 באוקטובר הוא עבר לגור עם חברה שלו והיה להם סיפור אהבה גדול. שבועיים לפני שנרצח הוא שלח תמונה של ספה שהוא קנה יחד עם חברה שלו, תמונה שיש בה הצהרת כוונות. שבוע לפני שהוא נרצח הם קנו מיטה לכלבה שלו שהייתה כלבת שירות, כי דור היה פוסט־טראומטי מצוק איתן.
אני מנסה לספר את כל זה דרך היצירות, להראות איך הוא בנה את הבית שלו, הגיע לפסגת חייו ועשה המון מהלכים כדי לחיות ולהתקדם. לקחתי גם שני הדפסים של צילומים שדור צילם בעצמו, כמחווה מאמנית לאמן. בהדפסים האחרים שילבתי חפצים פשוטים של דור שעשו אותו למה שהוא. למשל המפתח של הרכב, הרכב שאיתו דור וסביון נסעו למסיבה ובו הם נרצחו. או הסידור שלו. דור מגיע ממשפחה שומרת מצוות אבל הוא לא שמר מצוות, הוא היה במסע ובבירור שלו. אימא שלו סיפרה שכשהם הגיעו לפנות את הבית של דור, הם הופתעו לגלות שם ספרים יהודיים. היא ראתה מדף שעליו סידור ושופר וגביע־קידוש, וליד המיטה משניות וספר תהלים שהיא קנתה לו כשהוא נסע להודו. זה דבר עמוק, אימא שמגלה שהבן שלה לא כל־כך רחוק ממנה".
כד הקפה
גילויים מהסוג הזה מאפיינים דמויות נוספות בתערוכה הנוכחית, שהתמקדה כאמור במשפחות ירושלמיות. מורגשת הרב־גוניות של הדמויות, גם בינן לבין עצמן וגם בתוכן. סיפורם של רבים מהן מכיל תנועה ומסע, ערבוב בין עולמות, ריחוק מהבית לצד קרבה אליו, וחתירה להוויה ישראלית ואנושית. כזה הוא גם סיפורו של אוריה איימלק גושן, שנהרג בקרבות בעזה. לאורך השיחה שקיימתי עם אימו, יפית, פניו חייכו אלינו מהמיצג לזכרו, שיצרה האמנית שירה כוכבי.
"אוריה גדל במשפחה דתית", מספרת יפית, "אבל בשלב מסוים עשה את הבחירות שלו והפסיק למשל לשמור שבת. הקשר עם החברים היה חשוב לו, והיה קשה לו לוותר על הנסיעה אליהם כשהוא היה יוצא לשבתות מהצבא. לצד זה, אוריה היה מאוד מחובר למסורת, למשפחה, לסיפור העלייה שלנו מאתיופיה ולסיפור של העדה. הוא תמיד היה שואל על זה הרבה, אותי ואת הסבתא והדודים שלו, תמיד התעסק בזה וחקר את זה. יש סרטון שרואים אותו עומד על יד האנדרטה בהר הרצל לזכר אלה שנספו בדרך מאתיופיה לישראל, והוא מסביר על האנדרטה ומצביע על השם של אחותי שמתה בדרך, כילדה בת שלוש. הוא חי את האתוס הציוני של העלייה הזו".
טלי פרקש "ובהעטיף הצאן" ציור וטכניקה מעורבת לזכר הלל סעדון, ישראל רבינוביץ' "הוקרה" אקריליק ודיו על נייר לזכר עדן בן רובי | צילום: יאיר חובב
ספרי לי קצת על החוויה של ההשתתפות בתוכנית "רקמת חיים".
"לי אין כל כך קשר לאמנות, אבל כמה אנשים, ביניהם חבר של אוריה מהמכינה, שלחו לי את הקישור לקול קורא. החלטתי להירשם ויצאנו לדרך. בשלב מסוים נפגשנו עם שירה כוכבי המוכשרת, שהיא מאיירת. היה בינינו ממש קליק, והתחלתי לספר לה על אוריה. על הילד הטוב שהוא היה, על ההתנדבות שהייתה חשובה לו, על ההדרכה בבני עקיבא בשבט יובל, שבט לילדים עם מוגבלויות, על החיוך וההומור והלב הענק שלו, על הבחירה ללכת לשירות קרבי למרות שיכל לעשות גם תפקידי מודיעין.
"אתה יודע, אני עדיין לא מעכלת בכלל את זה שהוא באמת לא כאן. מה שהפתיע אותי בתהליך עם שירה זה שהיה לה חשוב לבוא אלינו הביתה ולהכיר את הרקע של אוריה, את המאכלים שלנו, את האווירה אצלנו. בהתחלה לא הבנתי את זה, הרגשתי כאילו המיצג יהיה עלינו ולא עליו. אבל לאט לאט קלטתי כמה זה חכם ונכון, ואיך זה בעצם חלק מהסיפור של אוריה. החיים שלו זה לא רק מה שהוא עשה ואמר, אלא הבית שלו, המסורת, המקום שממנו הגיע. במיצג היא באמת שילבה דברים כמו הכד של ה'בונה', הקפה האתיופי.
"אני מרגישה שהמיצג מאוד מייצג את אוריה ושזו זכות גדולה להשתתף בו, זה מיצג של חיים. אנחנו איבדנו את היקר לנו מכול, ועכשיו יש לנו בחירה מה לעשות עם זה. ההנצחה היא בחירה בחיים. לדור שלנו יש הרבה הרבה מה ללמוד מהצעירים האלו. לכל אחד היה את הרוח שלו, את הבית שהוא גדל בו, ואני חושבת שטוב לתעל את הגעגוע הקשה הזה לעשייה טובה, חיובית. אנשים רוצים לשמוע על הגיבורים האלה וראוי לספר עליהם. אני באמת מאמינה שבמותם ציוו לנו את החיים, לא רק כסיסמה".
מוזיאון היכל שלמה, שמארח את המיצגים, משמש עבורם לא רק אכסניה פיזית אלא מרחב־שותף, שאנשיו הציעו את עזרתם ואף חלקו מתבונתם כדי שהתערוכה תוצג באופן היפה והמכבד ביותר. לפני צאתי מהמקום אני מתעכב שוב ליד היצירות, מביט למשל בציפור העדינה והמתאמצת לעוף במיצג לזכרה של נוי תפארת זעפרני ז"ל; בארון הבגדים והחפצים המואר ברכּוּת לזכרו של בן זוסמן ז"ל; בציור הענק לזכרו של הלל אליהו עובדיה ז"ל, שצייר משה שפירא, אמן, צייר ואב שכול בעצמו, אביו של ענר שפירא ז"ל.
שמונה־עשר נופלים ונופלות הם טיפה בים, שאף היא מוצגת ביופי ואסתטיקה שהם רק טיפות מהים שכל אחד מהם היה בחייו. ובכל זאת, במעט הזה מתחדדת תחושת החיים. לא רק איך נפלו ומדוע הלכו, אלא כמה חיים ויפים הם היו. וכמה רב הוא החסד וכמה רבה היכולת לתת, ליצור חיבורים, להניע תהליכים מרפאים. לרקום חיים.