נתן מאיר חושף את חייו הנסתרים של המכור לפורנוגרפיה

את הרמזים הראשונים היה אפשר למצוא פה ושם בפוסטים שפרסם בעבר, ואפילו בספר שכתבה יפעת ארליך על רעייתו דפנה הי"ד, שנרצחה בפיגוע טרור לפני כמעט עשר שנים. אבל רק בשבועות האחרונים נתן מאיר מתייצב בפני כל מכריו, למעשה בפני כל העולם, ומכריז: "שנים נפלתי. ביקשתי סליחה וניסיתי. שוב ושוב ושוב. אשמה, בושה, תסכול. מה לא היה שם". הוא לא מסתיר מה הייתה הנפילה: פורנוגרפיה. אחרי שהצליח לדבריו לצאת מהבור, הוא משיק בימים אלה את "התוכנית הדיגיטלית לשחרור מתלות בפורנוגרפיה", תוכנית שבה הוא מציע מסע של כמה שלבים כדי לצאת מהתמודדות עם ההתמכרות לפורנוגרפיה. מבחינת מאיר, התוכנית מיועדת למאות אלפי אם לא למיליוני גברים, בארץ ובעולם.

הוא בן 49, מדפנה יש לו ארבעה ילדים בוגרים, שניים מהם נשואים. הוא נשוי בשנית לזהר ולהם שלוש בנות קטנות ועוד שני ילדים בעלי צרכים מיוחדים שדפנה והוא אימצו באומנה. אחד מהם יצא השנה מביתם לאחר שאי אפשר היה להמשיך לגדלו במסגרת ביתית. הוא נולד בירושלים לאבא פרופסור לפסיכולוגיה ולאמא אחות, וגדל בשכונת רחביה בין פרופסורים, חתני פרס ישראל ונובל וניצולי שואה. הוא למד בישיבת מקור חיים, ולאחר מכן הדרים לישיבת ההסדר בעתניאל, שירת כחובש קרבי ושם הכיר את את מי שתהיה אשתו, דפנה.

לאחר השירות הצבאי פנה ללימודי תואר ראשון בחינוך במכללת הרצוג ונישא לדפנה, שנרצחה בפיגוע בביתם ביישוב עתניאל. בינואר הקרוב ימלאו עשר שנים לאותו יום. אף שלא נפגשנו כדי לדבר על דפנה, אי אפשר שלא להתייחס לעובדה שבעסקת החטופים האחרונה המחבל שרצח את אשתו היה מאלו ששוחררו. "אני מוצא את עצמי בימים קשים מנשוא", הוא משתף. "כמו קמתי מהשבעה על דפנה רק הרגע. חוסר אונים וכאב שמילים לא יגדירו. אני משלם את המחיר כל החיים. כל יום. כל דקה. אני וילדיי. גם הבנות הצעירות החדשות שלי מרגישות היטב את ההדף של השכול. ובן העוולה הארור, נסע לחו"ל. לא, זה לא נתפס. אני מנסה לקדם את התוכנית שהיא החלום שלי, ואבן של אלף טון יושבת לי על הלב. מדהים אותי שבמדינת ישראל משפחה שומעת על שחרור המחבל שפגע בה בתקשורת. שאף נציג ממשלה לא התקשר. אף איש צבא לא עדכן לאן הוא גורש. בני גנץ היה היחיד שהתקשר. אין קשר לדעתי על העסקה. דעתי לא רלוונטית. לא שאלו אותי. אבל תרימו טלפון! בדיעבד. בחייאת!"

///

אנחנו נפגשים בקליניקה שלו בשכונה ירושלמית צנועה. החדר מלא ביצירות עץ שאת כולן הוא יצר, וגם זה לדבריו חלק מאותו שינוי שהצליח לחולל בעצמו. ניכר שלא קל לו לחשוף את עצמו ואת חולשותיו, הגם שכאמור בינתיים התגבר עליהן. ובכל זאת, הוא מדבר עליהן באומץ ובפתיחות ראויה לציון.

"כשהייתי נער", הוא פותח, "פורנוגרפיה לא הייתה משהו מאוד זמין. היית צריך להיות מאוד אקטיבי כדי להשיג אותה. ידעתי שיש משהו בחוץ, ידעתי שאני רוצה את זה, אבל לא ידעתי מה זה בדיוק. לא ידעתי אם זה מעסיק אנשים אחרים או רק אותי. זה, אגב, משהו שקורה להרבה מאוד אנשים שמנסים להבין האם הם נמצאים בתוך איזה מדד אנושי שקשור לפורנוגרפיה, ואין להם באמת מושג. חשבתי שאני היחיד שיש לו את הבעיה הזו שמעניין אותי המין היפה, ושכשאני רואה מחשוף קשה לי לא להתייחס אליו. אבל אף אחד לא דיבר על זה, אז הבנתי שכנראה אני הבעיה. זה התפתח למקום לא מוצלח בכלל, ואין סיבה - בחינוך הדתי היהודי אנחנו לא אומרים 'לא' ליופי הנשי. אבל כאמור אף אחד לא דיבר על הנושא, ואני הלכתי לאיבוד".

מה זה אומר ללכת לאיבוד?

"גיליתי שיש לי תשוקה פנימית שהופכת לפנטזיות שמגיעות לתחום האסור כמו הוצאת זרע לבטלה. הייתי דוס. למדתי ב'מקור חיים'. רציתי מאוד להיות התלמיד הקלאסי והתפללתי בכל כוחי לריבונו של עולם, אבל מצאתי שמה שמעסיק אותי רוב הזמן זו המריבה שלי עם עצמי, מריבה מאוד לא פשוטה. רגשות האשם שלי טסו לעננים.

"העבודה שלי לא מסמנת כבעיה את הצפייה בפורנוגרפיה, אף על פי שזו לדעתי בעיה. הנושא שאני מטפל בו הוא התלות שאני מפתח במשהו שאני לא רוצה לעשות"

"לא הלכתי וחיפשתי פורנוגרפיה. גם לא היה לי אומץ לכך. היום אני יודע שגם אז הייתי יחסית מאוד שמור, אבל בתחושה שלי חיפשתי את זה כל הזמן ולא ידעתי איפה למצוא. חיפשתי את היופי הנשי, וזה היה מאתגר. בחלק מהתקופות היו פיגועים בארץ, חשבתי שהכול באשמתי. לא ידעתי שיש עוד אלפים שחושבים שזה בגללם. הרגשתי שיש לי קשר מדהים עם ריבונו של עולם, אבל מצד שני אני משוכנע שהוא לא מבין מה קורה לי ושאני מאכזב אותו. נוצרו תחושות אשמה, בושה, תסכול - רגשות מאוד קשוחים שבעולם הטיפולי יוצרים פתולוגיה של אדם שנכשל כל הזמן".

אני משער שכניסת האינטרנט הגבירה את העיסוק שלך בנושא.

"זה היה בגלים. היו גלים יותר קשים ויותר טובים, היו תקופות שבהן זה ממש העיק על החיים ולא הצלחתי לנהל את הזמן שלי מרוב שזה נכח. מנגד, היו זמנים שבהם זה פחות הפריע והיה בשוליים. האינטרנט הופך את הכול להרבה יותר קל וזמין. אם פעם היית צריך בחורה עם שסע ברחוב כדי לעורר דברים, עכשיו הכול נמצא אצלך בחדר והכול הרבה יותר בוטה. לקח לי הרבה מאוד זמן עד שהגעתי לפורנוגרפיה עצמה, וגם שם כל הזמן חסמתי את עצמי כמה שיותר והייתה לי מלחמה עם עצמי, ובכל זאת בכל פעם מחדש הגעתי לשם. ושוב, לא ידעתי אז שכל העולם חשוף לזה. היום אני יודע שחלק ניכר מתעבורת האינטרנט בעולם נמצא בפורנוגרפיה, אז הייתי משוכנע שאני לבד".

מה קורה כשאתה מתחתן עם דפנה?

"התחתנתי בגיל 21. סביב החתונה יש מקום שבו אתה בודק את המרחב האינטימי הזוגי, ואז יש שינוי. לוקח זמן ואתה חוזר לאותו מקום ואתה עוד יותר מתוסבך - עכשיו אני גם בוגד? מה לא בסדר איתי? לא הייתי עם אף אישה אחרת כמובן. הבגידה היא הפורנוגרפיה, החיים הכפולים.

"העניין העיקרי הוא כמה המחשבות האלה מעסיקות אותך, והייתי בהחלט עסוק בזה. לא ידעתי כמה אחרים עסוקים בזה, מבחינתי הראש שלי היה כל הזמן בזה. נאמר זאת כך - 90 אחוז ממה שהעסיק אותי בתפילות יום כיפור היה הנושא הזה. דיברתי עם דפנה על עשרה אחוזים ממה שמעניין אותי בחיים, חוץ מ־90 האחוזים האלה. היא לא ידעה בכלל, הסתרתי את זה מצוין".

בדיעבד, הייתה לכך השפעה על חיי הנישואים שלכם?

"בזמן אמת חשבתי שלא, אבל בוודאי שזה השפיע על חיי הנישואים. נדרשו לי שנים להבין שהייתה שם השפעה קשוחה מאוד. החיים האינטימיים הזוגיים יכולים להיות מלאים בפנטזיה במקום בתשוקה. השאלה היא האם אתה בא כדי להיות בקשר או רק לספק את התשוקה שלך. העונג נמצא במקום כל כך גבוה ביהדות, לאן הוא נעלם? העונג אמור להיות דבר טוב, וגיליתי שבמיניות עצמה יש מקומות של סבלנות, של תשוקה, הבנתי שאני פשוט לא במקום הנכון. כשאתה מחפש כל הזמן רק את השיא, זה פוגע בזוגיות כי אתה לא נוכח, אתה רק מחפש כל הזמן שיאים".

מה היה הרגע שבו התוודית בפניה?

"הבום הגדול קרה לפני בערך 15 שנה. ראיתי מודעה בעלון שבת של ארגון בשם 'שמור עיניך', והנושא היה 'נפילות באינטרנט'. היה שם מספר טלפון. בשנייה שיצאה השבת הרמתי טלפון. רק חיכיתי שמישהו ידבר איתי, שאראה שאני לא לבד. הארגון הזה היה עבורי קרש הצלה, הם עושים דברים מדהימים בעיניי. פתאום נהייתה קבוצה, היה לי איפה להיות. זה לא התחיל בתור קבוצת תמיכה, אלא קודם כול להכיר מישהו ולראות שאתה לא לבד בעולם. אחר כך, ברגע קשה, יש לך למי להתקשר, ומהר מאוד זה העלה אותנו למקום אחר. פתאום היינו יכולים להיות 'נקיים' יחד תקופות ארוכות. בתוך האור הזה, שיתפתי את דפנה. היא אמרה שבאמת שמה לב שהשתדרגתי לאחרונה, שנהייתי אדם אחר, טוב יותר, זה היה אחרי חודשיים שבהם הייתי נקי. היא מאוד שמחה לשמוע שקורה משהו טוב. היא גם אמרה שפוגע בה לדעת כל מה שראיתי, אבל שהיא מאוד שמחה שאני עושה כל מה שאני יכול כדי לצאת מזה".

דפנה הייתה בין השאר מטפלת בתחום המיניות, הנושא ודאי לא הפתיע אותה.

"לא הפתיע אותה שגברים צופים בפורנוגרפיה, כן הפתיע אותה שאני צפיתי. אני הייתי 'הדוס שלה'. שמחתי שאני יכול לשתף אותה מהמקום הטוב, מה שיצר בינינו קרבה בלתי רגילה והעניק לנו שנים הרבה יותר טובות יחד. היא הפכה לשותפה במסע האינטימי שלי עם עצמי, עבדנו במרחבים קרובים והחלומות שלנו הפכו למשותפים".

מתי סיפרת לילדים?

"בשלב מאוחר יותר סיפרתי לשני הילדים הגדולים שלי, ואחר כך שיתפתי גם את שתי הבנות הקטנות יותר. לאף אחד מהם לא היה נעים לשמוע, אבל הייתה הקשבה והייתה שותפות. שיתפתי בכאב גדול", הוא אומר.

///

לאחר זמן של שיחה, אני בכל זאת מרגיש שהפיל עדיין נוכח בחדר, ומבקש ממאיר להתייחס אליו: יש גישה שאומרת שכל דבר הוא בסדר, במידה. כלומר, תפוחים זה אחלה אבל אם תאכל שני קילו ביום זו בעיה.

מה היחס שלך בהקשר הזה לפורנוגרפיה?

"מאוד חשוב לי לדייק פה", הוא עונה, "העבודה שלי לא מסמנת כבעיה את הצפייה בפורנוגרפיה, אף על פי שזו לדעתי בעיה. הנושא שאני מטפל בו הוא התלות שאני מפתח במשהו שאני לא רוצה לעשות. הרבה פעמים אני נותן את הגפילטע פיש בתור דוגמה. יש אנשים שממש לא סובלים גפילטע פיש. אתה לא תתפוס אותם אוכלים אותו. זה לא שהם יפתחו את המקרר בשתיים בבוקר כשהאישה לא רואה ויאכלו צנצנת.

"סביב החתונה יש מקום שבו אתה בודק את המרחב האינטימי הזוגי, ואז יש שינוי. לוקח זמן ואתה חוזר לאותו מקום ואתה עוד יותר מתוסבך - עכשיו אני גם בוגד? מה לא בסדר איתי? לא הייתי עם אף אישה אחרת כמובן. הבגידה היא הפורנוגרפיה, החיים הכפולים"

"עכשיו, שער בנפשך שמישהו אוכל גפילטע פיש למרות שהוא לא רוצה. מוצא את עצמו טוחן את הדג הזה, שהוא שונא. כל האנשים שהיו אצלי בקליניקה, שאלתי אותם שאלה פשוטה - אני משחרר אותך מפורנוגרפיה תמורת צנצנת גפילטע פיש ביום, לוקח? כולם אמרו כן. אני אקיא אבל אעשה את זה, כי הפורנוגרפיה מגעילה אותי פי מיליון. אם אני לא מצליח לשלוט בעצמי, מה זה אומר עליי? שאני יכול גם לרצוח בלי שאני רוצה? איפה הגבולות שלי? זו תחושה נוראית של חוסר שליטה".

ומעגל פנימי של תסכול ושנאה עצמית.

"יותר מכך, יש פה פגיעה מינית עצמית. אני חושף את עצמי לתוכן לא מותאם, כאילו לקחתי מישהו אחר שהוא לא אני ומראה לעצמי משהו שלא מתאים לי, כופה על עצמי לראות משהו שאני לא רוצה לראות. גם אם נניח שזה שווה ערך רק לאחוז מפגיעה מינית 'רגילה', כשאדם עושה את זה 500 או אלף פעמים, זה משהו נורא. והנה הלופ - אחרי שאתה פוגע בעצמך אתה מחפש רכות, משהו שינחם אותך ויעטוף, אבל אתה הרי מסתיר. אז אתה חוזר לפורנוגרפיה, וחוזר חלילה".

ומה לגבי מי שצופה בפורנוגרפיה ואין לו רגשות אשם?

"אם בן אדם צופה מבחירה, שולט בזה וטוב לו עם זה - אני לא חושב שזה בריא ולא חושב שזה טוב, אבל התוכנית שלי לא נועדה לאדם כזה. אני מוציא לחלוטין את השיפוט כלפי פורנוגרפיה מהמשחק של התוכנית, הנושא הוא התלות. אם אני תלותי, נכנסתי ללופ, ואפשר לטפל בזה. פגשתי אנשים שהעידו על עצמם שהם צופים פה ושם ושזה לא משפיע עליהם, אבל הבדיחה המוכרת אומרת ש־90 אחוז מהגברים צופים בפורנו ועשרה אחוז שקרנים, אז קשה לי לדעת מה האמת".

מה בעצם הביא אותך ליצור את התוכנית הדיגיטלית?

"אני עוסק שנים רבות בתחום, מעביר הרצאות, בקליניקה שלי אני מטפל כבר שנים בתחום ההתמכרות לפורנוגרפיה. למדתי קורסים בתחומי NLP, שיטת המסע, מכיר היטב את עולמות הגמילה כמו '12 הצעדים'. אני גם קשור למטפלים שנחשבים אוטוריטות בתחום. עם הזמן פיתחתי שיטה שהתבהרה אט־אט, ובשנים האחרונות העומס בקליניקה היה כל כך גדול שראיתי שאני לא מצליח לעמוד בו וחזרתי לחלום שהיה לי - להפוך את השיטה למשהו שאנשים יכולים לעבור אותו בהמוניהם. יש פה בעיה מערכתית, והיא לא נמצאת דווקא מתחת לבלטה של הפורנוגרפיה. המענה שיצרתי הוא מאוד רחב, משהו שמשנה שיח של שפה ומרחב. אחרי מאות אנשים שטיפלתי בהם, עם שיעור הצלחה מובהק של כ־70 אחוז ושיעור גבוה שמדווחים על שיפור דרמטי ברמת החיים – החלטתי שהגיע הזמן".

אז מה בעצם יש בתוכנית?

"קודם כול נגדיר את הבעיה: הליכה למרחבי הפנטזיה תוך ויתור על עולמות התשוקה. לכולנו יש בעירה פנימית שאני מאוד מאמין בה, משהו אלוקי שגם אפשר לקרוא לו טבע. המילה 'תשוקה' לוקחת מיד לעולמות המיניים, אבל זה לא נכון - כשאתה נמצא מול ארון ספרים ובוחר ספר אחד, זה כי התשוקה שלך היא כרגע לספר הזה, שעוסק נניח בהיסטוריה, ארכיאולוגיה או בכל תחום אחר שיש לך תשוקה אליו. רוב הזמן אנחנו לא נמצאים בתוך התשוקה שלנו, אלא עסוקים במה שקורה מחוצה לנו ולא במה שקורה בתוכנו".

איך עובדת השיטה?

"לפני שמעמיקים בשיטה עצמה חשוב להדגיש שבתוכנית הדיגיטלית נעשה שימוש בטכנולוגיה הכי חדישה שקיימת, ושההקפדה על אנונימיות היא מלאה ומוחלטת. מי שנכנס אליה צריך לדעת שהיא מחייבת הסכמה לשינוי ועבודה יומיומית במשך 24 שבועות, ואז פעמיים בשבוע לעוד 24 שבועות. בגדול, יש בה ארבעה רכיבים מרכזיים, שמעליהם רכיב כולל שאני קורא לו 'קומת אדם': כשאדם עובד ומפרנס את עצמו, מתנדב, עושה ספורט - אחוז ניכר מהבעיה מאחורינו. הרבה פעמים צריך לייצב את זה כדי להתחיל עם הרכיבים האחרים.

"הרכיב הראשון הוא רכיב רגשי בסיסי - אני מרגיש חוסר ומחפש למלא אותו במקום הלא נכון, עכשיו אני צריך לחפש אותו. המקום הרגשי הוא למעשה סוג של טיפול פסיכולוגי רגיל יחסית, אבל אם אטפל רק רגשית, לא אצליח - כי טיפול רגשי לוקח זמן ותוך כדי זה הבנאדם ממשיך לפגוע בעצמו.

"הרכיב השני הוא רכיב מסייע התנהגותי, אוטומציה התנהגותית. האוטומט של הרבה מאוד מהאנשים במוצאי שבת זה לפתוח את הטלפון ולגלול בו למשך זמן מסוים כדי להוציא את השבת, לסגור פערים. יש פה משהו שנובע ממקום רגשי אבל הוא קוד התנהגות. אני רוצה לקחת את הקוד הזה ולהפוך אותו לכוח מסייע. למשל - כשאני מצחצח שיניים, מי שימני מחזיק את המברשת ביד ימין ואת המשחה בצד שמאל. אני אומר למטופלים, הערב תעשו ההפך. פשוט תהפכו את הידיים. זה לא קשור לכלום, משהו מטופש ואידיוטי, אבל ברכבת החיים שלי יש אינסוף אוטומטים כאלה, וברגע שאתה עושה משהו שונה אתה בעצם לוחץ על הכפתור של 'חשב מסלול מחדש'. זה גורם לגוף להצטרף לעבודה של בדיקת האוטומטים שלנו. ככל שאני מגביר את העיסוק - לא בהגזמה ובאופן אפילו קומי - הפעולה עצמה מוציאה אותך מהאוטומט, אתה משדר לגוף שמשהו קורה. כשאנחנו נלחמים נגד ההרגלים האוטומטיים של פורנוגרפיה, היא תנצח אותנו. מדובר במפלצת, וכדאי לא לעמוד מולה. אז אנחנו בעצם עוקפים אותה.

"בשלב מסוים הבנתי שאני פשוט לא במקום הנכון. כשאתה מחפש כל הזמן רק את השיא, זה פוגע בזוגיות כי אתה לא נוכח"

"הרכיב השלישי והאהוב עליי הוא הרוחני. חיפשתי תשוקה והגעתי לפנטזיה? בואו נחזור אל התשוקה. נחפש מה אני אוהב והזנחתי. אני למשל אוהב לנגן על תוף טם־טם. יש ספרים שאני אוהב ללמוד. הקליניקה שלי היא גם סדנה ליצירה בעץ. אני אוהב טבע וסביבה, אני חי היום את התשוקות שלי. כשיש לי הרבה תשוקות זמינות שאני יכול לחיות בהן וליהנות מהן, התשוקה המינית היא עוד אופציה - אבל רק עוד אופציה. לא הכרח, לא תלות. נקודה עדינה שיש פה היא העניין שגם התשוקה המינית היא בסדר. מה אני עושה אם אני רואה אישה יפה ברחוב. האם אני אומר 'אוי ואבוי' ומסיט את המבט, או דרך אחרת שאני מציע - להגיד 'מה רבו מעשיך השם, זה מאוד יפה, זה לא שלי, אני מזיז את העיניים כי אני לא אמור להמשיך להסתכל', אבל אין דרמה ואין אובססיה.

"בוא נחשוב על זה כך: כשאני רואה ציפור יפה, אני לא אומר 'אני רוצה לעשות ממנה מנגל'. כשאני רואה עץ יפה, אני לא אומר 'אני רוצה לעשות ממנו כיסא'. אני נהנה לראות אותו כמו שהוא. וכשאני רואה אישה, רוב האנשים השפויים לא אומרים מיד 'מה אני הולך לעשות עם האישה הזאת'. היא יפה, תודה, בוא נמשיך הלאה.

"הרכיב הרביעי הוא הפיזי. אם נגעתי בעצמי מאות פעמים בצורה שבה הכרחתי את עצמי להגיע לאיזה שיא והנאה רגעית, לא אתפייס עם עצמי אם לא אתחיל לדבר עם הגוף שלי בצורה נעימה וטובה, אולי אפילו מינית באופן חיובי. העונג המיני והפיזי לא פסול. אני רוצה לגעת בי, לאהוב אותי, להכיר את עצמי, בהחלט צריך לדון בשאלה איך אפשר לעשות את זה מבחינה הלכתית. אני קורא למקום המתקן של להתיידד עם שאר הגוף שלנו בחזרה. שאדם יעמוד עוד כמה דקות במקלחת כשהמים זורמים בנעימות על גופו. זה לא מיני, זה לא חייב להיות מיני".

חשיפה כמו זו של מאיר, כאדם דתי מוכר יחסית, דורשת הרבה אומץ. "אני נמצא במקום שהוא מאוד מוזר עבורי בחיים. לפני לא הרבה זמן הקמתי חברה בע"מ, מכרתי בית כדי לממן את הקמת התוכנית הזו. אני משקיע בה את כל מה שאני יכול, בסכומים שעבורי הם אגדיים. כל זאת מתוך חלום שהדבר הזה יגיע למאות אלפי משתמשים, לא רק בישראל אלא כתוכנית בינלאומית. אני מרגיש שזו השליחות שלי, תיקון העולם שאני אמור לעשות. אני כלי, צינור, יש לי אוצר ביד ויש לי חובה כלפי בוראי לעשות מה שאפשר כדי שהתוכנית הזו תגיע הכי רחוק שיש.

"לא ארצה שהכותרת של הכתבה תהיה 'נתן מאיר צפה פעם בפורנוגרפיה', אבל זו האמת וזו מסירות הנפש שלי. עדיין מביך אותי לדבר על זה, לא אכחיש. תראה, בהערכה ממעיטה, 50 אחוז מהגברים הם לקוחות פוטנציאליים שלי, כאלה שנמצאים בספקטרום של 'צופים בפורנוגרפיה מתוך אובדן שליטה'. זה אומר גם חצי מחדר הר"מים בישיבה התיכונית".