מקופלים היטב, דחוסים בתוך נרתיק משקפיים שחור במגירה שבחדר המסודר למשעי, נגלו לעיניה של הינדי שרם עשרות רבות של פתקים. שורות ישרות, כתובות באותיות קטנות, בכתב היד של בנה. מאז תום השבעה היא מנסה לגלות דרכן את צפונותיו ומחשבותיו של שלומי שלה, הבן שעיניו המאירות ניבטות מהתמונות ברחבי הבית. מתוך פיסות הנייר היא דולה את השאיפות שלו – להשתפר, לגדול בתורה. מתאמצת לפענח את העולם הרוחני העמוק, המתפתח, של צעיר בן עשרים שעומד לצאת לשדה הקרב.
בשבועות הקיץ הללו, מאז התהפך עליה עולמה, היא יושבת שם לא מעט. מוצאת את עצמה שוב ושוב ליד שולחן הכתיבה המסודר, מול המיטה שהשמיכה מתוחה עליה, לא רחוק מהכפכפים שעוד מחכים לו בפינה. היא לא ידעה ששלומי היה איש כותב. לא הכירה את הפתקים שלו, גם לא את אלה שביטאו את אהבתו לבני המשפחה. אבל היא כן ראתה היטב את האור הגדול שנדלק בבית בכל פעם שהיה חוזר הביתה.
"פה הוא כתב לעצמו איך לדבוק בהשם, איך להיות עניו יותר, איך לנצח את יצר הרע, את הגאווה", היא מראה. "והוא כותב – 'ריבונו של עולם, כל כך טוב לי. כל כך הרבה טוב אתה עושה לי. אני גדל ומתפתח בתורה. אנשים אוהבים אותי, יש בי מרץ לפעול ולעשות, יש לי בית חם ואוהב, חברים טובים, המכינה, לא יכולתי לבקש יותר מזה'".

"הוא פשוט נולד מיוחד, תמיד הרגשתי את זה". הפתקים של שלומי ז"ל | צילום: מאיה משל
סמל שלמה יקיר שרם מהיישוב אפרת, לוחם שריון בגדוד 52 של עוצבת עקבות הברזל (חטיבה 401), נפל בי"ח בתמוז, 14 ביולי, בסיומה של פעילות מבצעית בג'בליה. מסיבה שעדיין לא הובהרה עד תום, אירע בטנק שלו פיצוץ פנימי, והכלי המשוריין החל לבעור. מלבד שלומי נהרגו באירוע עוד שני לוחמים - סמ"ר שהם מנחם ממושב ירדנה וסמל יולי פקטור מראשון־לציון. לפי אחת ההערכות הפיצוץ נגרם מטיל נ"ט שנורה לעבר הטנק, אך אפשרויות נוספות באות בחשבון.
ארבעה ילדים נולדו לשאול ולהינדי שרם - בת ואחריה שלושה בנים. הצעיר שבילדיהם נמצא על הרצף האוטיסטי. הקשר בינו לבין שלומי, הבן הגדול, "היה משהו שכמעט אי אפשר לתאר במילים. ושלומי נהרג ביום ההולדת שלו", מספרת הינדי.
חשוב לה שהעולם ידע מי היה שלומי שלה, כמה טוב ואהבה פיזר סביבו. "תמיד היה ילד טוב, עם עיניים גדולות ומחייכות", היא מתארת בקול עדין, שקט. "כילד הוא לא הבין למה לא כל הילדים מתרכזים בלימודים. זה היה לו חשוב מאוד".
אני חייבת לשאול: הסדר והניקיון שבחדר הזה – ככה שלומי השאיר אותו?
"כן, ככה שלומי היה חי, בסדר ובארגון הזה. הגיעה אליי מחברת שחבריו מהמכינה בעצמונה כתבו לזכרו, וגם הם מתארים שהוא הקפיד לנקות ולסדר כל הזמן". היא מקריאה דברים שכתב אחד החברים: "שלומי היה הבן־אדם הכי צדיק שהכרתי, תמיד דואג לכולם, עושה עבודה מטורפת מאחורי הקלעים, בשקט, בלי להתבלט בכלל, בלי לבקש עזרה מאף אחד ובלי להתלונן אף פעם. הוא תמיד היה מנקה את החדר ואת כל המכינה. גם כשלא היה לאף אחד כוח, הוא היה מנקה. הוא היה אחראי על האוכל, היה דואג שהכול יהיה. כשהוא סיים במכינה, היה צריך בערך עשרה אנשים שייקחו את האחריות ששלומי לקח על עצמו לבד".

"את מבינה?", אומרת האם, "הוא פשוט נולד מיוחד, נשמה מיוחדת כזאת, תמיד הרגשתי את זה. עוזר לזולת, מכבד את ההורים, מפזר מחמאות - 'אמא, הריח של האוכל כל כך טוב'. וכשאני מגישה לו אוכל – 'תודה רבה, איזה אוכל טעים'. והוא לא ביקש כלום. שאקנה לו בגדים? הוא לא הסכים. 'אמא, אני לא צריך כלום'. פשטות כזאת. לא קיטר, לא רצה שום דבר לעצמו, אבל רצה מאוד לחיות. והוא אהב את הבית ואת המשפחה, אהב אותנו כל כך.
"הייתה פה בשבעה האחראית על פינת החי שהוא התנדב בה כילד. היא סיפרה שלפני כמה חודשים שלומי שלח אליה חברים שלו לבקש ממנה סליחה, כי בתקופה שהוא עבד בפינת החי הוא קצת שיגע אותה, כי תמיד רצה שהכול יהיה במקום".
כאילו הוא סגר את ענייניו.
"כן. ואני כל כך מחכה לו. נדמה שהכול נקטע. מאז שהוא נהרג, אני לא מסוגלת לבשל. איך אני יכולה לבשל את הדברים שהוא כל כך אהב? דאגו לנו פה, זו שכונה מקסימה, חודש שלם בישלו, ו'תגידי אם את צריכה עוד משהו', ואנשים באים. אבל הנוכחות שלו חסרה לי.
"היה לנו קשר יוצא דופן, גם בגיל ההתבגרות. לפני כמה חודשים הוא ביקש ממני אישור לגדל פאות: 'אמא, זה בסדר אם אני אגדל? כי אם זה מצער אותך, אני לא יכול'. והיו לו כאלו פאות עדינות, שהחלו לצמוח. תראי מה הוא כתב לי ליום ההולדת: 'לאמא היקרה לי מכול. זכיתי, פשוט זכיתי. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר ממך. המסירות העצומה שלך אלינו מאירה. יהי רצון שתזכי לחיות בנחת ובשלווה. אוהב המון, שלומי'".
העוגה עדיין מחכה
היא ילידת ארה"ב שעלתה ארצה עוד בילדותה, עובדת כאחות במחלקת שיקום בהדסה הר הצופים. בשנתיים החולפות סייעה לאינספור חיילים פצועים, ולא הפסיקה לחשוש שהמלחמה תיכנס גם לבית שלה. "שלומי היה ילד טוב מדי, ואני חושבת שאולי בגלל זה פחדתי כל כך", היא אומרת. "ככל שהוא התחזק, אני נבהלתי. כל הרופאים מהדסה שבאו לשבעה, אמרו לי – 'את ידעת'. אני לא יודעת להסביר את זה. פחדתי במיוחד שמשהו יקרה לו".

שבעה במקום חופשה משפחתית באילת. הינדי, שאול וילדי משפחת שרם | צילום: מאיה משל
בשנות התיכון למד שלומי ב"דרך אבות" באפרת, ולאחר מכן במכינת עֹצֶם ביישוב עצמונה. ראש המכינה, הרב רעי פרץ, ספד לו בהלוויה. "גידלתם בביתכם מלאך של ממש, נשמה ענקית ואדירה", אמר להורים השכולים.
"שלומי התחבר מאוד למכינה", מספרת האם. "לקראת מפגש של הכיתה מהתיכון הוא כתב על הלימודים בעצמונה: 'אנחנו לומדים בעיקר איך להיות אנשים גדולים. גדולים בתורה, גדולים בצבא, גדולים בחיים, גדולים בכל מקום. להפוך מאדם פרטי לאדם של שליחות. שליחות למען התורה, שליחות למען האומה כולה. מי שלא מגיע לתורנות במטבח או לניקיונות, הוא לא בן אדם. מסבירים לנו כאן שיש לנו אחריות עצומה לעתיד של עם ישראל, כל אחד ומה שהוא יעשה בחיים שלו. מנקודת מבט אישית, אני מתחיל יותר להבין למה אני חי. למה הנשמה חוזרת אליי כל בוקר מחדש, במקום להחליט להישאר למעלה. (...) לאט־לאט אני מתחיל להבין את הרצון האלוקי שיש בעולם. לעולם הזה יש שאיפה ומטרה סופית, שכל אחד מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד ממנה. עוד לא מצאתי תשובה ברורה לתפקיד שלי כאן, אבל אני יודע שיש. וזה מתחיל קודם כול בהתקרבות אל עבודת השם ועמל התורה, שרק באמצעותם הנפש מזדקקת והנשמה יכולה להתפרץ החוצה ולחשוף את הייעוד של כל אחד מאיתנו. יש לי מחויבות מוחלטת כלפי השם ולעשיית רצונו בלבד, ואין מקום לרצונות הפרטיים הקטנים שלנו, כי אנחנו כפרטים לא יכולים להיות מרכז העולם'. אני קוראת את זה וחושבת – אבל הוא היה עדיין ילד. תראי על מה הוא כותב".
שלומי התגייס לפני שנה ושלושה חודשים, כשישראל כבר הייתה בעיצומה של מלחמה. "רצינו שילך למודיעין, אבל הוא לא הסכים להיות במקום שמשרתים בו בנות ובנים יחד", מספרת הינדי. "הוא הגיע לשריון ומצא שם את מקומו. היה תותחן בטנק, ושמח מאוד בשירות שלו. הוא היה הרבה בעזה, עבד שם קשה מאוד. בפלוגה אהבו אותו כל כך. הוא נתן אוזן קשבת כל הזמן, וכשלמישהו היה קשה, שלומי היה מעודד אותו. סיפרו לנו שאחד החיילים לא התעורר פעם לשמירה, ושלומי, בשקט, עשה גם את השמירה שלו. אחד סיפר איך שלומי ישב איתו שעתיים בשמירה בשבת כדי להעביר לו את השמירה, אפילו שהיה עייף. הוא הקפיד שם על תפילות, כל מילה ומילה. עשה הכול באמת מתוך שמחה.

"בכל פעם שהוא הגיע הביתה, זה היה בשבילנו חג. היה נכנס, זורק את התיק, מחפש את האחים שלו, ומיד - 'אמא, במה אפשר לעזור לך?'. אני רוצה לקחת לו את הכביסה, והוא - 'אמא, תשאירי, אני אעשה את זה אחר כך'. כשהיה בבית ברגילה, הייתי קמה בבוקר וכבר יש פיתות עם זעתר שהכין בתנור, השולחן ערוך לארוחת בוקר. הארוחות המשפחתיות היו חשובות לו מאוד. תמיד אמרתי לו שהוא העוגן בבית. הוא אסף את כולם עם החיוך הזה שלו. ועם אחיו הצעיר הוא היה פשוט מדהים. שיחק איתו כל הזמן, גם אם היה עייף. שלומי לא היה מוותר לו, כמוני, היה משקיע בו הרבה זמן. הוא היה קשור מאוד גם לאמא שלי, דאג לה תמיד. כשהיה לו זמן, יצא איתה לאייס קפה. הנה, השבוע היא צילמה לי כוס אייס קפה, וכתבה – 'איפה הנכד שלי?'. קשה לה, היא מתגעגעת אליו מאוד".
היא מציגה עוד ועוד תמונות של בנה. "תראי איזה ילד שמח, איזו שלמות. הנה כאן הוא אוכל כשהתוכי לידו על השולחן. כשהוא היה מגיע הביתה, התוכי היה שומע אותו ומתחיל להשתגע. היינו צוחקים שיש לשלומי נשמה של רבי עקיבא או של דוד המלך או של שלמה המלך, שידע לדבר עם החיות. הוא באמת היה קסם, הקסים את כולם".
מה הוא סיפר על עזה?
"שהם הורגים מחבלים, שצריך לנצח את הרשע, שהם עושים את העבודה ואסור לוותר. הוא אמר, 'אמא, אנחנו כמעט שם. עוד מעט נראה את האור הגדול'.
"הוא היה בקשר איתי יום־יום, כי ידע שאני דואגת. אם לא שיחת טלפון אז הודעת וואטסאפ. היה כותב לי 'אמא, בוקר טוב', 'אמא, לילה טוב', 'הגענו לבסיס, הכול בסדר, ברוך השם'. שלא אדאג. גם היה מספר שממש טוב לו עם צוות הטנק. יושבים יחד בחוץ כשאין התקפות, הכול בסדר. אבל אני לא רציתי שייכנס לעזה כל כך הרבה. דאגתי מאוד, ובחודשים האחרונים זה התעצם, לא ישנתי. בעלי היה רגוע יותר, הרגיש ששלומי מוגן בטנק. הוא אמר לי: מסוכן יותר להיות חי"רניק.

תמונותיו של שלומי בספרייה בסלון | צילום: מאיה משל
"לפני חודשיים בערך הלכתי בחוץ יחד עם שלומי, וכשדיברתי על הדאגות שלי הוא אמר: 'אמא, כל העולם הזה מדויק'. בשבעה ביולי, שבוע לפני, הוא כתב לי ככה: 'אתם לא צריכים לדאוג. אני נמצא בידיים טובות, ברוך השם. לכולם יש הרבה מחשבות על הרבה דברים שיכולים לקרות, גם לי, אבל בסוף יש אחד שמכוון את המציאות בצורה הטובה ביותר'. אבל אני הייתי לחוצה. כתבתי לו – 'קשה לי, בכיתי כל הדרך לעבודה'. והפחדים שלי הלכו וגברו. יום לפני, כתבתי לו שאנחנו עושים יום הולדת לאחיו הצעיר, ושאני שומרת בשבילו עוגה במקפיא. היא עדיין שם, העוגה, מחכה לו. הוא הספיק לאחל לאחיו יום הולדת שמח".
גם ביום האחרון לחייו, היא קיבלה משלומי הודעת בוקר טוב. "כתבתי לו שהשינה שלי הייתה גרועה. שלומי כתב שהוא לא יודע מה מתכננים היום. הוא היה אמור לצאת לרגילה כמה ימים אחר כך. היה אמור להיות איתנו בחופשה משפחתית באילת. במקום זה ישבנו שבעה".
צחוק באמצע הלילה
הפיצוץ הקטלני אירע ב־12:20 בצהריים. הטנק, כך פורסם, בער במשך זמן רב ולא הייתה אפשרות לכבות אותו בשטח. "גררו את הטנק בוער מתוך עזה. בשעה 6:12 בערב כתבתי לו: 'שלומי, מה קורה, חושבים עליך כל הזמן'. וחמש דקות אחר כך דפקו לנו על הדלת. לא האמנתי. אמרתי - בסדר, הוא נפצע, אני מטפלת בחיילים פצועים. אמרתי שאין מצב שהוא לא יחזור. אני עדיין כותבת לו 'מחכה שתחזור'. ניסיתי לא מזמן גם להתקשר אליו".
מה את חושבת שהוא היה אומר לך, אם היה יכול?
"שאמשיך הלאה. שלומי תמיד היה אומר לי – 'תהיי את. אל תאבדי את עצמך'. אני רוצה להאמין, להיות חזקה יותר, אבל לא יודעת איך אחיה בלעדיו. הנה, תראי, הוא גם כתב לי שהדאגה שלי טבעית".
השבוע הם ביקרו בבסיס שבו שירת שלומי. "עשו לנו יום עם המשפחות הנוספות. הראו איך נראה טנק מבפנים, ואני לא האמנתי כמה צפוף שם. ובכל זאת שלומי אהב את השירות, סיפר שוב ושוב כמה טוב לו. מפקד החטיבה נכח בביקור שלנו בבסיס, וגם מפקד הפלוגה. הוא אמר לי בעצב – 'אמא של שלומי, אני הבטחתי להחזיר אותו'. כי אני הייתי מתקשרת אליו, ואז שלומי היה מתקשר אליי ואומר – 'אמא, אל תפריעי למ"פ, הוא עסוק. הכול בסדר איתי, באמת'.

"אתמול הגיעו אלינו מהרבנות הצבאית. היית חושבת שאחרי שהטנק בער ככה, לא יישאר שם כלום. אבל אנשי הרבנות אמרו ששלומי נשאר שלם. אני לא יכולתי לשמוע אותם, אבל הם סיפרו לבעלי והוא סיפר לי. הוא עצמו עדיין צריך סגירה. הוא רוצה לראות את הטנק, להבין מה קרה, למה הטנק בער.
"מצאו בכיס של שלומי כמה דברים, איכשהו הם לא נשרפו. ביניהם היה פתק שהוא לקח איתו תמיד. היה כתוב בו – 'צריך לתת הכול, גם עכשיו וגם בעבר. אם אתה אוהב, אתה אוהב עד הסוף. אם אתה חבר, אתה חבר עד הסוף. אם אתה בצבא, אז אתה שם ונותן את הכול. גם אם כל אלה באים על חשבונך. אם זה לא לישון, ולהתקמצן קצת לגבי עצמך בשביל שיהיה לך כסף לקנות משהו לחבר'ה. זה מה שנקרא, במילים גבוהות, מסירות נפש. זה אומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך, למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה. והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מדי פעם, אלא כל הזמן. מדי יום ביומו'".
הצבא, היא מספרת, נתן לשלומי הקלות מסוימות כי יש לו אח מיוחד, "והוא לא הסכים לנצל אותן. אמר שבבית הוא כולו שלנו, אבל במלחמה – 'אני לא יכול, יש פה עניין של כלל עם ישראל. אני לא מוכן שמישהו יעבוד יותר בגללי'".
איך מתווכים את נפילתו לאחיו הצעיר?
"תראי מה הוא כתב: 'שלומי היקר, אתה היית חייל כל כך טוב, היית אח כל כך טוב, צדיק כל כך טוב. לדעתי השם כל כך רצה אותך לידו, שהוא לקח אותך לכיסא המלכות'".

צילום: מאיה משל
בלילה לפני הלוויה היא הרגישה ששלומי נמצא ממש שם, בבית. "זה היה לילה נורא. חלמתי על הצחוק שלו, ופתאום שמעתי אותו צוחק את הצחוק שאני מכירה. קמתי והערתי את בעלי, וזהו. רק שמעתי את הצחוק שלו. אבל אני צריכה אותו פה איתי. אני צריכה אותו בבית, את האור שלו. אני לא יכולה להשלים עם זה. אני כאילו עוד מחכה לו. תראי, הכול מקופל, הכול מוכן, כל הדברים שלו פה ואני רוצה אותו בחזרה. הוא עלה השמימה בסערה, וקשה לי.
"אני לא כמו הבן שלי, אני חומרנית ופשוטה. האמונה התערערה לי, ואין לי נחמה. הגיעה לפה איריס חיים" - אמו של יותם חיים, שנחטף בידי חמאס ונורה בשוגג בידי חיילי צה"ל - "והיא אמרה לי דבר אחד שלקחתי. אמרה: 'תחשבי שהוא הלך לאיזה מסע, לשלושים או ארבעים שנה, שזה הזמן שעוד נותר לך. ואת יודעת שטוב לו במסע הזה. בסוף את תפגשי אותו, והכאב ייגמר'. אבל לפעמים אני קצת כועסת על שלומי. אני אומרת, אם רק הייתי יכולה לעצור אותו".
הוא היה רוצה שתעצרי?
"הוא רצה להיכנס, הוא רצה להילחם. אבל הייתי צריכה".
מה בכל זאת נותן לך כוח?
"הילדים שלי. אני מנסה לחשוב איך שלומי היה רוצה שאמשיך. אבל אני לא יודעת איך לחזור לחיים, אני מפחדת לחזור. בכל פעם שאני רואה חייל, אני בוכה. העולם נעצר מבחינתי, כי כל מה שנעשה ביחד מעכשיו, יהיה בלי שלומי. כל חופש, כל שבת. מה אני אמורה לעשות? אני מסתובבת כאילו יש לי סכין בלב. כל יום שנגמר, זה עוד יום שבו הוא לא חזר. אני יודעת שהילדים שלי צריכים אותי, אבל אני לא יכולה לתאר שזה לכל החיים.
"אנסה לחזור לעבודה. חיילים מהמחלקה בבית החולים באו לבקר אותי, חלקם כאלה שנפצעו קשה מאוד. הם באו ואמרו: 'אנחנו עומדים על הרגליים, ואת האחות שלנו, וגם את תעמדי. את הקמת אותנו, את חייבת לקום'. אבל איך, בלי שלומי? כזה חי, כזה שמח. ידע גם להיות מצחיק ושטותניק בשולחן שבת. כמה אני מתגעגעת לשבתות איתו, לשלמות הזאת. כבר לא תהיה שלמות.
"אני מנסה להמשיך את הקריאה בספרים שהוא למד. קוראת מסילת ישרים עם הרבה סיכומים שלו, ולא מבינה הכול. הנה עוד פתק שכתב: 'לעולם לא להעביר ביקורת על אדם בלי שהוא ידע שאתה אוהב אותו'. איזה משפט יפה. והוא כותב, 'ההבדל המרכזי בין העולם הזה לעולם הבא הוא הגבולות. עולם החומר הוא בעל גבול, העולם הרוחני הוא אינסוף'. או, 'מי שאוהב את העולם הזה מצד הנאותיו הגשמיות, סופו למאוס בו. מי שמשתקע בחיים רוחניים, נמצא שהוא אוהב את העולם הזה'. אני לא מבינה את כל הכתב, את מצליחה לקרוא את המשפט כאן? אני לא מצליחה".
"הדקדוק בקוצו של יוד זה מה שיביא לגאולתן של ישראל. אני פה בעולם בשביל לקדש שם שמיים". את מרגישה שהוא אולי נותן לך תשובות בפתקים האלה? מסביר לך את עצמו?
"קצת, כן. הוא כתב לעצמו גם נקודות לשיפור: יותר רצינות בלימוד, יותר רצינות בתפילות, להיות זריז יותר, לא כיוונתי בברכות. הוא פונה לעצמו: 'עליך להגיע יותר מוקדם לתפילות', 'סומך עליך, אתה יכול, יש לך כוחות. רבה אמונתי בך'".
אולי הוא כותב גם לך, שהוא סומך עלייך?
"אולי", היא אומרת, ומציגה תמונה שבעיניה מספרת הרבה על שלומי. "הוא צילם את זה ברחפן שלו ושל אחיו הצעיר, שאוהב מאוד רחפנים. שלומי עם ידיים מונפות לשמיים, כאילו הוא נפרד. אני רואה את זה ואומרת, אני לא יכולה להגיע, לא יכולה להגיע אליו. בינתיים אני עוד מחכה לו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il