"הכאב לא ישתנה, הילדים יישארו יתומים, אבל יש חיים ומותר לשמוח"

"אני רואה, ברוך השם, שהרבה אלמנות צעירות מהמלחמה כבר התחתנו, ואני שמח מאוד", אומר דודו דרוק. "בעיניי זו תופעה יפה, שאני מקווה שתיתן כוחות ואומץ לנוספות. לא תמיד המשפחה בעד. אצלי בשבעה, אימא של רחלה אמרה לי 'אני דואגת שתתחתן עוד השנה'. היא לא הצליחה, אבל רצתה. זה לקח עשר שנים".

לפני כמעט 34 שנים, בסוף אוקטובר 1991, יצא בשעת ערב אוטובוס משילה להפגנה בתל־אביב נגד ועידת מדריד, שהקדימה את הסכמי אוסלו. כשהאוטובוס התקרב לצומת תפוח, חוליית מחבלים שארבה בצד הכביש פתחה לעברו באש. נהג האוטובוס, יצחק רופא, ואחת הנוסעות, רחלה דרוק, נרצחו מכדורי המחבלים. על האוטובוס היה גם רועי, בנה של רחלה. שתי בנות נוספות חיכו לה בתל־אביב. היא הייתה בת 35, אם לשבעה.

"בדיוק כשהם יצאו מהיישוב, אני חזרתי הביתה. הייתי אז בשנת לימודים מטעם הצבא", מספר דרוק, סא"ל במיל'. "מישהי אמרה לרחלה 'ראיתי שדודו הגיע'. והיא אמרה 'אם דודו הגיע הביתה, אני יכולה להיות רגועה'".

כששמע על הפיגוע, נסע לצומת תפוח. "לא ידעתי שזו היא, לקחתי את הנשק ונסעתי", הוא מתאר. "כשהגעתי, אחד החברים ניסה להרחיק אותי. הרגשתי שמשהו לא בסדר. ראיתי אותה כבר באמבולנס, אף אחד לא טיפל בה. כיסיתי אותה. שאלתי איפה רועי. אני זוכר שברגע הזה תפסתי את עצמי ואמרתי 'דודו, יש לך שבעה ילדים. זה מה שחשוב עכשיו'. הפכתי להיות מכונה".

טווח הגילים של שבעת הילדים נע אז בין שנתיים וחצי ל־15. "חזרתי הביתה ואז התחילו כל התיאומים – למצוא את רועי, להודיע לילדות שמחכות לה בתל־אביב. כל הקווים בשילה נפלו. אלוף פיקוד המרכז דני יתום הגיע לפה. בתוך שעה הייתה פה רשת טלפונים, 12 קווים בבית שלי. הוא סידר באמצעות הצבא, חיל הקשר. המשכתי לפעול כמו מכונה.

"החלטתי לקבור אותה פה, אבל בשילה לא היה בית קברות. באותו לילה קידשנו שטח. ואז ההורים שלה אמרו שהם רוצים רק בירושלים. טלפון, אבא שלה בוכה ואני בוכה. אמרתי לו 'רק בשילה, לא יצליחו להוציא אותי מפה'. הגמרא אומרת שאם הולכים בדרך ורואים בית קברות, יודעים שהעיר קרובה. ופה יהיה בית קברות", הוא אומר ודופק גם עכשיו על שולחן העץ, מדגיש שוב את הנחישות של היום המר ההוא. "בסופו של דבר הם שמחו שהיא פה ולא באיזשהו מקום בירושלים".

המאבק על ההכרה באלמנים

אנחנו יושבים על מרפסת מסעדה בשילה. אוויר צלול ורוח קלה עוטפים את הזיכרונות הקשים. אפשר לראות מכאן את המטעים שהוא מגדל, את ציר 60. נוף ירוק־חום פסטורלי של הרי בנימין, מנוקד חלקות חקלאיות מטופחות. הרבה כאב ראה האזור הזה מאז אותו פיגוע. אבל לדרוק חשוב ממרחק השנים להעביר מסר של תקווה, לומר שאפשר להמשיך, שיש בעבור מה לדבוק בחיים.

"דבר אחד הטריד אותי בשבעה", הוא משחזר. "שלא ייקחו לי אותם".

את הילדים.

"כן. כל הזמן דיברו איתי – כלי תקשורת, אנשים שבאו – איך יכול להיות אלמן עם שבעה ילדים. שמעתי את כולם מדברים מאחורי הגב שלי, מה הוא יעשה, איך הוא יסתדר. נבהלתי, שלא יעלה רעיון של אומנה או משהו אחר. למחרת השבעה כולם הלכו למוסדות החינוך. לא ויתרתי, עשיתי להם מסדר בוקר, בדקתי שכולם לבושים פיקס, שאין נזלת, אין כלום. ששום גננת לא תגיד חלילה 'הילדים מגיעים מוזנחים, לא מטופלים'".

בבקרים של אותם חודשים ראשונים, אחרי שהילדים יצאו, הוא היה אמור לנסוע לאוניברסיטה, אבל לא תמיד זה קרה. במקום על ספסל הלימודים, הוא מצא את עצמו יושב אצל חברים. "בסוף השנה החלטתי שאני לא יכול ללמוד יותר, וביקשתי לחזור לשירות. חזרתי לתפקיד ב־8200. התארגַנו בבית ככה שהקטנות באות מהגן יחד עם הסייעת. היא הייתה איתם שעה, שעה וחצי, ובארבע באו בנות שירות עד השעה שש. רחלה הייתה אחראית על בנות השירות ביישוב, כך שהן היו בנות בית אצלנו עוד קודם. ככה זה נמשך כשנה".

גם מול הביטוח הלאומי היה צריך לעכל את המעמד יוצא הדופן. "נהגו בנפגעי טרור לפי הנהלים של משרד הביטחון והכירו רק באלמנות, לא באלמנים. הייתי צריך למשל עזרה בניקיון הבית, ולא ידעו להתמודד. הגעתי עד מנכ"ל ביטוח לאומי, מוטקה ציפורי ז"ל, והוא אמר 'אין דבר כזה, תהיה לך עזרה בבית, כל מה שאתה רוצה'. שינו את הכללים בעקבות המקרה שלי".

מה היה הכי קשה בלגדל שבעה ילדים לבד?

"אין הכי קשה. אתה צריך כל הזמן להסתכל על כל אחד, איפה הוא ומה הוא צריך. את הגדולות הכרחתי קודם כול ללמוד, לא להיות אימא לילדים הקטנים. זה דבר שקיבלתי על עצמי. הן עזרו, אבל הן לא ההורה בבית. אחרי שנה הבאתי עובדת זרה. את כל עבודות הבית הורדתי מהילדים – לטוב ולרע, כי בדרך כלל ילדים עוזרים, אבל הורדתי מהם. לא הסכמתי שירחמו עליהם בבית הספר. שילטפו כמובן ילד שבוכה, אבל בלי הרבה הנחות. ברוך השם זה עבד. רועי הבן שלי יצא קצת ממסגרות והיה יותר קשה להשתלט עליו, שובב. ואז הרב יעקב ליבי, שאיבד לאחרונה את הנכד שלו בעזה, הציל אותו. הוא עמד בראש הישיבה בבית־אל, ואמר לו שיש לו תמיד מקום שם, גם אם הוא לא מתפלל ולא לומד. בזכות זה הוא קם כל בוקר לתפילה וסיים עם בגרות מלאה.

"התאומות היו בנות שבע־שמונה. על כל דבר הן באו אליי, גם עניינים נשיים. ואז לחגוג להן בת מצווה, ובהמשך חתונה. כל דבר זה קשה. אתה לבד, בסדר, אבל גם הם לבד. לחתן ילד בלי אימא שלו לצידו, זה קשה.

"אתה מחפש כל הזמן את האיזון בין השוטר הרע לשוטר הטוב, בין אבא לאימא, וצריך לתת גם וגם. ואז אתה מרגיש שאתה נכשל כל הזמן. למרות שבדיעבד, כשאני מסתכל אחורה, אני נותן לעצמי ציון עובר. ברוך השם חיתנתי שבעה ילדים, כולם התחתנו טוב, מבסוטים. כולם חיים, שמחים. גם את האזכרות הפכנו למפגשים משפחתיים טובים. כל שנה בסוכות אנחנו נופשים שלושה ימים יחד".

בעד לזכור, נגד לחפור

כיום הוא נשוי לאוסי, אסנת. בעלה הראשון, צחי ששון, נרצח בתחילת 2001 בפיגוע ירי בכביש המנהרות. "הוא היה קרוב משפחה שלי, אז עזרתי בהלוויה ובשבעה והתייעצו איתי בהרבה דברים. אחר כך הייתי מסיע אותה הרבה ברכב ממוגן־ירי שהיה לי מהצבא. במשך השנים מאז שרחלה נרצחה יצאתי לא מעט לדייטים, עולם קשוח... אני ואוסי אף פעם לא יצאנו לדייט, הכרנו ונקשרנו בנסיעות האלה".

בהמשך עבר להתגורר עימה בראש־צורים. מרכז חייו היום, הוא אומר, הוא תפקידו כ"סבא דודו". "זה הכי חשוב, תכתבי", הוא מדגיש. "רחלה ואני רצינו עשרה ילדים. האהבה שלי זה הילדים. אני מבקר כל יום לפחות אצל ארבעה". כל יום הוא על הקו, בין ראש־צורים לשילה. בשילה יש לו מטעים וגידולי פרחים ופטל, קצת זיתים. שתיים מבנותיו מתגוררות ביישוב. משם הוא ממשיך לסירוגין אל הנכדים והנינים בקריית־נטפים, במעלה־אדומים, בטלמון, בפסגות, בירושלים.

אני שואלת על ההבדל בין הזעזוע הגדול שעורר הטרור אז, ובין השנים המדממות האחרונות. "בתקופה של רחלה, עוד עשר שנים אחרי זה, כל מי שפגש אותי הכיר את הסיפור. עכשיו, לצערנו, אף אחד לא זוכר אף אחד. זה כואב לי. אני לוקח טרמפיסטים משבות־רחל, שואל אותם על שם מי היישוב, עונים לי על שם רחל אימנו. ולא מדובר בילדים אלא באנשים בוגרים, תושבי היישוב. אין להם מושג. לצערנו התחושות נהיות קהות. זה טבע אנושי שיש בו טוב, וגם לא טוב".

שני יישובים מנציחים את שמה של רחלה. שבות־רחל, וכן רחלים, שנקרא על שמה ועל שם רחל וייס, שנרצחה בפיגוע בבקעת הירדן. רחלים שוכן לא רחוק ממקום הרצח, ליד צומת תפוח. "רחלה היא האישה היחידה ששני יישובים בארץ־ישראל קרויים על שמה. לא עשיתי הרבה בשביל זה. מה זה לא הרבה? שר הביטחון דאז מישה ארנס ז"ל, שהיה איש יקר, ביקש לפַנות באותו ערב את הנקודה שנקראה אז מצפה־רחל, שהוקמה במקום הפיגוע. אמרתי לו שיש לו שתי אפשרויות. או להשאיר את המקום על כנו, או לפנות אותי. אני עובר עם שבעה ילדים לגור שם, ושיבואו לפנות אותנו. הוא אמר לי 'דודו, זה נשאר'. ככה בטלפון. גם יצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה, חזר מחו"ל מהוועידה. קיבלתי את הטלפון האישי שלו, התקשרתי אליו. הוא היה איש ישר. אמרתי לו שאם הוא לא עושה כלום, אני עובר לגור שם. אז גם הוא אמר, זה נשאר. אז עשיתי משהו למען הקמת היישובים, אבל רחלים קם בזכות נשים טובות שישבו שם במשך תקופה ולא עזבו את המקום.

"יש המון הנצחה, המון בנות בשם רחלה. בית ספר על שמה, 'אוהל רחלה', וספר תורה. אבל ההנצחה הגדולה מכולן היא הילדים. הניצחון שלנו, של משפחת דרוק, הם 70 הצאצאים. ככה אנחנו רואים את זה. הקדוש ברוך הוא יודע לפצות על המכות. אני בעד לזכור, אבל נגד לחפור. אולי אני לא צודק בכך, אבל מרגיש שצריך לעסוק בחיים. זה מה שצריך".

הייתה לך מחשבה לעבור לגור באחד היישובים על שמה של רחלה?

"לא הייתה לי מחשבה לעזוב את שילה, אבל לצערי עזבתי. עברתי לראש־צורים לפני עשרים שנה. יש לי שם חברים טובים והכול, אבל שילה זו שילה".

ממרום השנים, איזו עצה היית נותן היום לאלמנים צעירים?

"מה שאני אומר לאלמנים, מה שחשוב לי שידעו, הוא שהכאב לא ישתנה. הילדים יישארו יתומים. כל אירוע יהיה קשה. ברית, בר־מצווה, חתונה. כל חג, עד היום. כל יום אני חושב איך רחלה הייתה נהנית ממה שאני זוכה לו, מהנכדים והנינים. אז הייתי אומר שזה לא נהיה יותר קל, אבל יש חיים אחרי. יש הרבה ממה לשמוח. ומותר לשמוח. צריך להמשיך הלאה, צריך להתחתן, לא לפחד. החיים נמשכים למרות הכאב. הכאב לא מפסיק, אי אפשר לשכוח, אבל החיים הם כאלה שאנחנו יכולים להחזיק כאב ושמחה גם יחד. תמיד מדברים על המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אצל משפחות שכולות המעבר הזה מתרחש כל יום.

"הנכדים והנינים, זו השמחה. יש לי נכד בשילה, בן עשרה חודשים, לא יכול בלעדיו. אני מחכה לו מחוץ למעון. בגבעת־הראל יש נינים, אני חייב לקפוץ אליהם לבקר. עם חלק מהבנות שלי אני הולך ללידות, מחזיק להן את היד. שומר על קשר קרוב עם כולם. יודע מה קורה איתם בבית הספר, בצבא, בכל מקום שהם נמצאים בו. הם יודעים שאני תמיד שם בשבילם. אני יכול להראות לך הודעות ווטסאפ באחת בלילה מהנכדות, 'ההורים ישנים, תגיד לי מה לעשות'. אני מלווה של כל הנכדים והנכדות ביום החופה, הנהג שלהם. הלוואי שאזכה ללוות את כולם".

במציאות אחרת שבה אתה לא אבא יחידני בעל כורחך, גם היית כזה?

"קשה לי לדעת, אבל אני חושב שכן. אני מאוד אוהב ילדים, זה העתיד, זה העולם. גם הילדים של החברים שלי שנמצאים בצבא מקבלים ממני טלפון בכל יום שישי".

זוגיות אחת

לאחרונה התגייסו שלושה מנכדיך בתוך יומיים. זה קשה?

"טירונות זה לא קשה. מי שבעזה, זה קשה. היו גם תקופות של ארבעה־חמישה בעזה. בנים, נכדים, חתנים. החתן שלנו דביר מגידו, שנשוי לנכדה שלי, נפצע קשה. סיים קורס קצינים תוך כדי המלחמה. עבר שיקום, לא ויתר. תוך חודשיים חזר להיות מפקד מחלקה, ואז סגן מפקד פלוגה. יש לי נכד שחבר טוב טוב שלו נהרג. זה לא פשוט".

כששני בני הזוג שכלו את בני זוגם הראשונים בנסיבות דומות, כמו במקרה שלכם, יש יותר הבנה הדדית?

"זו שאלה שהתלבטתי לגביה. אני חושב שכן. צחי, האבא של שני הילדים של אשתי, הוא אבא שלהם למרות שאני גידלתי אותם. הם רואים סרטים שלו, מציינים לו יום הולדת כל שנה, מכירים את הסיפורים עליו ומזכירים אותו בכל דבר. זה לגיטימי, טבעי, חשוב. זה לא מפריע לזוגיות שלנו בכלל.

"ביום הזיכרון אנחנו לא ביחד. היא בטקס בגוש עציון, אני בבנימין. ביום הזיכרון האחרון נסעתי לטקס ושמעתי ריאיון עם אלמנה מהמלחמה שהתחתנה, ואמרה שמבחינתה היא חיה עם שניים. אני מנהל מערכת זוגית אחת, עם אשתי. אני כואב כל הזמן שרחלה לא הכירה את הנכדים והנינים, שהיא מפספסת אירועים משפחתיים מהותיים, שהיא לא נמצאת בחתונה הזו ולא בלידה הזו. אין יום שאני לא חושב על מה שהיא הפסידה, ואני בטוח שאוסי כל יום חושבת על צחי. אבל היום אני במערכת יחסים אחת.

"ואני גם לא סבתא. שנים עשיתי קייטנת סבא, פה בשילה. 30 ילדים למשך שבוע. הולכים לאסוף ביצים בלול, אחרי זה לקטוף נקטרינות במטע, אחרי זה לבריכה. אבל אני לא סבתא שאפשר לבקש ממנה לבוא לשמור על הילדים. בחיים לא החלפתי חיתול. ויש חוסר, אתה מרגיש אצל הילדים שאין להם הסבתא הזו. יש להם קשר נהדר עם אשתי, אבל זה לא אותו דבר.

"ממרחק השנים, מהיכרות עם משפחות רבות, אני חושב שבסוף, הכי קשה להורים שכולים. לילדים קשה, אבל הם גדלים והופכים עסוקים. בני הזוג כואבים אבל ממשיכים, מתחתנים. ההורים חוטפים את המכה הכי קשה שיש, לכל החיים".

רגע לפני סיום הוא מודה שהוא עצמו לא הלך מעולם לטיפול. "הטיפול בנכדים הוא מבחינתי התרפיה הכי טובה. הניצחון הוא ילדים, ולשמוח. אבל אני עוד לא טיפלתי בעצמי. אני עדיין כמו מה שהחלטתי אז ברגע ההוא, כשראיתי את רחלה. עדיין מכונה".