לרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי נמאס מהזהות הבדויה

באופן עקרוני, אפשר לומר שהשחקנית־מגישה רותם סלע והרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מסכימות. שתיהן סבורות כי בחירת הבגדים של אישה לא אמורה להיות מושפעת מהמין האחר. מהאופן שבו יתבונן גבר בלובשת. בסדרה "אוף רואד" טענה סלע כי אסור להעיר לנערות על מה שהן בוחרות ללבוש, וכי יש לאפשר להן "לחגוג את הגוף". בספר ההלכתי החדש של הרבנית טיקוצ'ינסקי, שצועדת כבר שנים בזהירות בין טיפות השמרנות והחידוש, נכתב כי "יש להתנגד לכל ניסיון להלביש את האישה באופן שהוא נוח יותר לאיש העומד מולה".

באופן פחות מתחכם, מובן שהמסקנות המעשיות שלהן הפוכות בדיוק. בעוד סלע, לדבריה, לא תתנגד לכך שבתה תככב בקמפיין להלבשה תחתונה, טיקוצ'ינסקי סבורה כי "צניעות היא עקרון יסוד. אני חושבת שאישה צריכה להתלבש באופן מכבד, כמו שגבר צריך להתלבש באופן מכבד", היא אומרת. "כך, להבדיל, אני גם מצפה מאנשים שלא ינהלו את שיחות הטלפון שלהם בקולי קולות באמצע הרחוב. צניעות לא תלויה בנקודת המבט של אדם אחר. צניעות - בלבוש, אבל לא רק - היא בעיניי ביטוי חיצוני להלך נפש פנימי. זה עניין מידותי, והוא בנפש הרבה לפני שהוא עניין של בגדים. אין גם סתירה בעיניי בין לחגוג את הגוף ובין הַצְנעה שלו. אני לא חושבת שהצנעה פירושה לא להתלבש יפה, או לא להרגיש בנוח עם הגוף".

השאלה איפה אפשר לחדש, ומתי צריך להישאר עם הדבר כמו שהוא וכמו שהיה, היא שאלה מורכבת. אנשים לא יודעים לפעמים ליישב בין ההתייחסות שלי לנושאים שונים, כי בסוגיה אחת אני מציגה לכאורה עמדה שוויונית מאוד, ובסוגיה אחרת אני מציגה עמדה שמרנית מאוד. אבל אלו עולמות ששניהם חיים בי, וכל אחד נותן את אותותיו בזמן אחר

בספרה החדש "חיים היא – נשים והלכה בצומתי החיים" (הוצאת מגיד), טיקוצ'ינסקי לא נבהלת מעיסוק בצניעות, בטבילת אישה לגיור בנוכחות עדים, בפילגשות ועוד. היא מקפידה לפרוס בלשון בהירה את ההשתלשלות ההלכתית בכל אחת מהסוגיות הללו, ואת הדרך שבה היא מגיעה למסקנה והכרעה, או לאו דווקא מגיעה ליעד הזה: לעיתים היא מעדיפה רק להניח לפני הקוראים והקוראות את המורכבות.

"אני חושבת שהנושא של צניעות מופיע בספר באופן שנותן כלים להתמודד. וקטונתי, כי צניעות היא באמת נושא לא פשוט לדיון היום - במובן הציבורי, האנושי, המידוֹתי והחינוכי", היא מוסיפה.

בחלק מהסוגיות הללו עסקת בעבר. את מרגישה שהראייה שלך כיום שונה?

"עם השנים קרו כמה דברים. הראשון הוא שקצת התבגרתי. שנית, העולם משתנה כל הזמן. שלישית, השאלות שמופנות אליי מתגוונות, וזה מגוון אצלי את צורת החשיבה. אני לא נוטה לרוץ ולחולל שינויים, אף שאני מבינה את הכאב הגדול של נשים שמרגישות פער בין חיי היומיום שלהן - שבהם הן חוות עצמן כשוות ערך, בעלות ידע ומעמד, 'בנות הכי' לכל דבר ועניין - ובין הרגע שבו הן נכנסות לבית הכנסת. שם פתאום הן פשוט לא נוכחות. לא נספרות למניין, לא שותפות בשום חלק מהתפילה.

"את החוויה הזאת לקח לי שנים להפנים, כי אני באופן אישי לא חשתי את הצער הזה, את הפער. ככל ששמעתי את הדברים מיותר ויותר נשים, הבנתי שמדובר בחוויה אמיתית וכואבת שנובעת מרצון לחיבור, מרצון שהתורה לא תהיה מנותקת מההוויה הרגילה של החיים. כי אם אני מרגישה אדם שווה־ערך, לא יכול להיות שהתורה לא תראה זאת. ואם התורה לא רואה, אולי היא לא מדברת אליי.

"אני חושבת שעם השנים, בהקשרים מסוימים, התחלתי בעצמי להרגיש את הפער הזה, או לפחות להבין שאני משלמת מחיר על המוכנות שלי לחיות בשני עולמות. הקמתי לעצמי מחיצה בתוך הלב: יש חלק שלי שמתפקד בחיי החולין כשווה בין שווים, וחלק שלי ששייך לעולם הדתי, ובו אני משהו אחר. אני זהות אחרת, אני צריכה לגייס לעצמי איזו דמות. והבנתי שיש מחיר בחוסר היכולת להביט למציאות בעיניים ולומר שיש כאן בעיה. אז גם אני הבשלתי לתוך הדבר הזה, ועדיין, זה לא מוחק אצלי את הפן שמאוד־מאוד..."

דבק במסורת?

"כן, בדיוק. אני מרגישה שזה נכון, שזה אמיתי. דת היא דבר שורשי מאוד שאנחנו לא נפרדים ממנו בקלות. היא מורכבת מרכיבים מדויקים מאוד, וצריך ללמוד אותם ולהבין מאיפה בא כל חלק. אי אפשר לבוא עם דחפור ופשוט לקלף שכבה ולהגיד שהיא כבר לא רלוונטית. יש חלק מהסיסטמה, חלק מהשיטה של הלימוד, של ההלכה ושל הוראת ההלכה, שמחייב להיות קשור למה שנעשה עד היום. והשאלה איפה אפשר לחדש, ומתי צריך להישאר עם הדבר כמו שהוא וכמו שהיה, היא שאלה מורכבת. אני עוסקת בה הרבה, ואני יודעת היום להגיד שיש מקומות שאני לא מוכנה ולא רוצה לראות בהם שינוי. מאידך גיסא, יש מקומות שבהם אני חושבת שזה בלתי אפשרי להפטיר כאשתקד, ויש מקומות שבהם צריך שילוב בין שתי הדרכים.

"אני מרגישה שאנשים לא יודעים לפעמים ליישב בין ההתייחסות שלי לנושאים שונים, כי בסוגיה אחת אני מציגה לכאורה עמדה שוויונית מאוד, ובסוגיה אחרת אני מציגה עמדה שמרנית מאוד. אבל אלו עולמות ששניהם חיים בי, וכל אחד נותן את אותותיו בזמן אחר".

ניפגש ברבנות

שולי כרכי הגמרא על המדף בחדר הלימוד שלה, בקומה השנייה של הבית בנוף־איילון, מעידים שהשימוש בהם תכוף ורב שנים. המסכתות ניצבות בשורה התחתונה, הנגישה ביותר, של ספריית הקודש שמתפרסת על הקיר כולו.

טיקוצ'ינסקי, נשואה, אם לשבעה וסבתא, עומדת בראש בית המדרש לנשים של מכללת הרצוג בהיכל שלמה, ובראש התוכנית לכתיבה הלכתית במגדל־עוז. בנוסף היא חברה בהנהלת "צהר" - האישה הראשונה שהצטרפה להנהלת ארגון הרבנים. דקות אחדות לפני שהתיישבנו לריאיון היא שוחחה עם שלוש הנבחנות במבחנים של צהר, התואמים במבנה ובחומר שלהם לבחינות ההסמכה לרבנות, ובישרה להן על הציונים שקיבלו.

רק שלוש בחרו לגשת למבחן? זה שיעור קטן מאוד מקרב בוגרות תוכניות ההלכה המיועדות לנשים.

"נכון. עד שהקמנו את האפשרות הזאת בצהר, כל מדרשה או תוכנית יצרה לעצמה את המודל שלה לבחינת סיכום. זה בוודאי לא היה אחיד, וגם - קצת רחמני, כי כל מקום רוצה שהבוגרות שלו תצלחנה. כשמתן כהנא היה השר לשירותי דת, הוא אפשר לקבוצת נשים לגשת לבחינות הרבנות דרך המשרד, כי הרבנות עצמה לא אפשרה. הייתה כבר איזו תחושה שהגיע הזמן למסד משהו, אבל אז הממשלה התחלפה ולא הייתה לזה המשכיות. הצעתי לרב דוד סתיו (יו"ר צהר – הכ"ח) שנאפשר לנשים להיבחן בצורה מסודרת במסגרת הארגון. מדובר במבחן שאי אפשר לפקפק ברמתו, והכותבים והבודקים שלו לא מכירים את הנבחנות. חלק מהסיבה לכך שרק מעטות ניגשות הוא חוסר היכרות. אני לא בטוחה שכל בוגרות תוכניות ההלכה מודעות לאפשרות הזאת".

ובסוף, זו גם לא גושפנקה רשמית כמו בחינות ההסמכה של הרבנות.

"זה לא מוכר מן הסתם לצורך דרגת שכר, אבל כן נותן תחושה של הצלחה. הן עוברות בציונים מרשימים מבחנים שלו גבר היה עובר אותם, הוא יכול היה לכהן כרב", אומרת טיקוצ'ינסקי. זה המקום לציין שבחודש שעבר קבע בג"ץ כי הרבנות הראשית צריכה לאפשר לנשים לגשת לבחינות ההסמכה מטעמה.

בספר החדש מביאה טיקוצ'ינסקי עוד זווית של "זהות בדויה", כהגדרתה, שמאפיינת את ההתמודדות הנשית העכשווית עם ההלכה. "זה התחיל משאלה שנשאלתי, ותהליך גיבוש המענה אליה טלטל אותי ממש. עד היום אני מרגישה שזה עיצב את ההתייחסות שלי להרבה מאוד דברים. פנה אליי רב וסיפר שבני זוג חילונים ביקשו ממנו להשיא אותם כדת משה וישראל. להם עצמם לא היה חשוב כל כך לקיים חופה וקידושין כדת וכדין, אבל הם הבטיחו להורים. אז הם פנו לרב, והיו להם כמה בקשות משלהם בנוגע לטקס. אחת מהן הייתה כי מלבד שני גברים שישמשו עדים לקידושין, יצורפו גם שתי נשים עדות.

"הרב שאל אותי מה דעתי מבחינה הלכתית. שמתי רגע בצד את השאלה הציבורית והחברתית, והתמקדתי בשאלה ההלכתית האם העובדה שנשים עומדות שם ליד גברים, פוסלת גם את העדות של הגברים. על פי ההלכה, כשיש 'כת של עדים' וחלק מהם פסולים לעדות, הכת כולה נפסלת ואין עדות כלל. לגבי נשים עדות, יש שתי גישות ב'אחרונים': אחת שאומרת שנשים הן לא עדוֹת פסולות, אלא אינן עדות בכלל, ובעצם הן חסרות משמעות מבחינת העדות; ויש דעה שאומרת שבוודאי שאישה היא עד. הרי נשים מבינות מה הן רואות, הן יודעות לדווח, הן עומדות בכל הקריטריונים שתמצאי אם תרצי להבין מי יכול להעיד. רק דבר אחד מונע מהן להעיד: התורה אמרה שנשים פסולות לעדות. כלומר הן עד, אבל פסול. לפי הדעה שרואה בהן עד פסול, אני לא יכולה לצרף נשים לעדות של הגברים. לפי הדעה שאומרת שהן כלום, שהן שקופות לחלוטין מבחינה הלכתית, אני יכולה לצרף אותן - ועדות הגברים לא תיפסל".

כלומר, דווקא התשובה המקילה, המאפשרת, נשענת על ההנחה שנשים הן חסרות חשיבות.

"זה הפרדוקס. ככל שאני מחשיבה יותר את הנשים, היכולת שלי לאפשר מצטמצמת. הפרדוקס הזה פקח את עיניי לראות שבהרבה עניינים בעולם ההלכתי, אם אני מגמדת את האנושיות של האישה, אני יכולה לאפשר. למשל – תפילת נשים. אם היא ממילא חסרת משמעות, למי אכפת? זה מזיק למישהו? תהיה מי שתגיד, באמת לא אכפת. אנחנו מעדיפות שייראה שאנחנו חשובות, מאשר שנהיה חשובות. אבל לי, כאישה למדנית שרואה את הטקסטים בעורף כל הדיון, זה קשה. לכן אני מדברת על זהות בדויה, מעין מלבוש של הדרת חשיבות, שאין מאחוריו כלום.

"את העמדה שאומרת 'מה אכפת לנו', הציגה נגדי פרופ' רונית עיר־שי, שהיא חוקרת מגדר. ואני חייבת להגיד שיש לי דיאלוג עם העמדה שלה, לא שלילה מוחלטת. יש פה שאלה קשה שקשורה למה היא ההתייחסות העמוקה שלנו לנשים בהלכה היום".

בהרבה עניינים הלכתיים, אם אני מגמדת את האנושיות של האישה, אני יכולה לאפשר. למשל – תפילת נשים. אם היא ממילא חסרת משמעות, למי אכפת? זה מזיק למישהו? תהיה מי שתגיד, באמת לא אכפת. אנחנו מעדיפות שייראה שאנחנו חשובות, מאשר שנהיה חשובות. אבל לי, כאישה למדנית שרואה את הטקסטים בעורף כל הדיון, זה קשה

כמו הדיון הפמיניסטי אם לסרב להזמנה לפאנל או יום עיון, כשברור שהוזמנת רק כדי שתהיה שם אישה.

"נכון. בעניין הזה אני חושבת שגם אם מזמינים אישה כמעין קישוט נצרך, בסופו של דבר מקשיבים לדברים שהיא אומרת, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. היא תדבר את שיש לה לומר, וזה ישנה משהו בעולם. אבל כשמדובר על ההלכה אני מתחבטת, נעה בין שני הקטבים. לפעמים אני מרגישה - בסדר, אין איסור, אז בואו נאפשר, גם אם המהות שבכך היא קשה לי".

כורעות ומשתחוות ומודות

חשוב לה לדייק ולציין שבכל נושא יש ניואנסים הלכתיים משלו. "לגבי מקרא מגילה, למשל, יש מקורות שאומרים במפורש שאישה מוציאה גברים ידי חובה. אז נכון שזה לא המיינסטרים של פסיקת ההלכה, אבל יש על מי לסמוך. זה כתוב במקורות התנאיים ונפסק בשולחן ערוך להלכה. כמובן עולה השאלה אם ועד כמה אנחנו יכולים להתבונן לרוחב על כל הנושאים של נשים בהלכה ולבנות תפיסת עולם, או שאין לנו ברירה אלא לבחון נושא־נושא לגופו ולראות מה אפשר לעשות במסגרת כל תחום הלכתי. זה אולי קצת מקדים את המאוחר, אבל אני עסוקה כבר שנה וחצי בכתיבת מעין 'שולחן ערוך' לנשים".

שייגע בכל תחומי החיים?

"אני מתחילה מ'אורח חיים', ותפוחי האדמה הלוהטים נמצאים שם. אני מניחה שיהיו עוד חלקים, אבל גם בתוך האורח חיים יש לי המון התלבטויות. אין לי עניין לדון באיסורים שחלים על גברים בדיוק כמו על נשים, למשל בישול בשבת. אבל ספרות ההלכה באופן כללי לא דנה מספיק בנושאים של נשים. אפילו הספרים הכי מעודכנים נוגעים רק בשאלות המקובלות - האם אישה מוציאה ידי חובה או לא, האם אישה חייבת בסוכה. יש עוד כל כך הרבה גוונים ותתי־שאלות שלא מופיעים בספרות ההלכה, גם לא בזו המודרנית. הסיבה לכך היא שכותבי הספרים הם בדרך כלל גברים, והם לא מודעים למורכבות הנוספת שיש בקיום מצוות אצל נשים. אני לא מתכוונת רק לנושאים הצפויים, כמו הפרקטיקה של טבילה במקווה. קחי למשל נושא שאני לא בטוחה שראיתי התייחסות כלשהי אליו בספרי ההלכה המסודרים – האם אישה שלא הייתה בבית הכנסת בהושענא רבא, חובטת ערבות בבית או לא. כלומר, האם יש עניין לחבוט ערבות בבית. או למשל, אם איחרת לתקיעות שופר בבית הכנסת בראש השנה ולא שמעת את הברכה. האם את צריכה לברך על התקיעה? ומה קורה אם את מחזיקה תינוק בידיים, ולא בטוחה מה שמעת - את השופר או את קול השופר מעורבב עם קול התינוק? ומה אם עמדת מאחורי הדלת של בית הכנסת, והקול ששמעת היה רק הד של שופר? אלו תהיות שנשים מתמודדות איתן, ולא תמצאי התייחסות של הפוסקים אליהן.

"אחד הרכיבים הכי חשובים בפסיקת הלכה הוא היכרות עם המציאות. אחרת, אתה פוסק לאיזו מציאות אוטופית או אידאית, כשבפועל נשים פוגשות את הדברים באופן אחר. אתן לך עוד דוגמה פשוטה: כאשר ארון הקודש בבית הכנסת פתוח, נהוג שהמתפללים צריכים לעמוד. בדרך כלל זה לא סיפור מסובך. אבל ביום כיפור יש נשים שמרגישות חלשות, במיוחד לקראת סוף הצום - ובתפילת נעילה צריך לעמוד כמעט כל הזמן, כי ארון הקודש פתוח. בהרבה מאוד בתי כנסת הנשים לא רואות את ארון הקודש, והן יודעות שהוא פתוח כעת רק כי זה מה שכתוב במחזור התפילה. תהיתי, האם הן בכלל צריכות לעמוד? נכון, מדובר במנהג ולא בחיוב, וגם אם מישהו מהגברים חש חולשה הוא יכול לשבת - ובכל זאת, האם יש הבדל עקרוני ויסודי בין עזרת נשים לעזרת גברים בהקשר הזה? האם העמידה קשורה לכך שאתה רואה את ספרי התורה שבארון? שאתה נמצא באותו חלל איתם? צריך לדבר על זה, ואף אחד לא עושה זאת".

ועוד דוגמה מתפילות הימים הנוראים: הכריעה על הרצפה ביום כיפור. "אצלנו בבית הכנסת אין שאלה, כל הנשים כורעות. כשהתחלתי לחפור בזה, ראיתי בספר 'נפש הרב' שהרב יוסף דוב סולוביצ'יק היה בקהילה שנשים לא כרעו בה, וסבר שזה המנהג הרגיל. אבל אז הוא הגיע לקהילה שבה נשים כן כרעו, ושאל את עצמו למה הראשונות לא עשו כך. הרב סולוביצ'יק מציע שם כל מיני פתרונות, ומשם מתגלגל דיון האם נשים צריכות לכרוע, האם מותר להן לכרוע, האם הן חייבות לכרוע. קשת של אפשרויות. כמובן, גם נושא הצניעות עולה אצל האחרונים בדיון בסוגיה.

"עשיתי סקר קטן בין חברות ומכרות, ופתאום הבנתי שיש המון נשים שלא כורעות, יש בתי כנסת שבהם חלק מהנשים כן וחלק לא, וכל אחת עושה בעניין הזה מה שהיא רוצה. כלומר, מה שאצל הגברים ברור וחד־משמעי, אצל הנשים יש בו גיוון גדול. היה מעניין לשמוע מנשים שלא כורעות, איך הן מסבירות את זה. אחת מהן אמרה לי שזה משפיל מאוד. אבל - זה בדיוק העניין בכריעה. פתאום הבנתי שאולי יש סתירה בין חינוך של נשים ל'כל כבודה בת מלך פנימה', עם תחושת כבוד עצמי מוחזק מאוד, לבין האפשרות להישכב על הרצפה בבית הכנסת. אני חושבת שההשפלה וחוסר הצניעות מתקשרים כאן בצורה לא בהכרח נכונה. הרגשתי שאני צריכה להיות זהירה בסוגיה הזאת. לא לדבר רק את עצמי, אלא לתת מקום לזהויות המגוונות האלה. להקפיד כל הזמן לראות מול העיניים את ציבור הנשים, שהוא מגוון מאוד כי הוא עדיין בתהליך. ואנחנו גם לא יודעים מה יהיה בסוף התהליך. ייתכן שתהיה דווקא נסיגה".

כי לא כולן רוצות להיות שותפות משמעותיות יותר?

"אני לא רוצה לצייר את זה כאילו יש הליכה לכיוון מסוים, ויש נשים שנותרות מאחור. כי אני רואה גם נשים מודעות מאוד, שמרגישות שהעולם הדתי שומר עליהן באיזושהי דרך, והן רוצות להישאר בחיק החמים הזה, שלא מחייב אותן לעמוד במרכז וכן, גם לא דורש מהן מאמץ מיוחד. אני לא יודעת לאן העולם הולך, יש כל הזמן תנועה לשני הכיוונים: גם חזרה אל המסורת ואל האמהות ואל המשפחתיות, וגם ריצה קדימה. זה החיסרון בכתיבה על 'נשים והלכה' היום: יכול להיות שמחר זה יהיה שווה כמו עיתון של אתמול. הטקסט ישקף משהו מרוח התקופה שלנו, אבל לא תהיה לזה שום משמעות הלכתית".

יש כל כך הרבה גוונים ותתי־שאלות שלא מופיעים בספרות ההלכה, גם לא בזו המודרנית, כי כותבי הספרים הם גברים, והם לא מודעים למורכבות הנוספת בקיום מצוות אצל נשים. אני לא מתכוונת רק לנושאים כמו הפרקטיקה של טבילה במקווה. למשל, אם איחרת לתקיעות שופר ולא שמעת את הברכה, האם את צריכה לברך על התקיעה?

ההשפעה הסמויה של הקורונה

בספר היא מתארת חוויה אישית שלה מבית כנסת אורתודוקסי בלוס־אנג'לס, שבנוי כך שעזרת הנשים נמצאת לצד עזרת הגברים. כשהחזן סיים את תפילת העמידה, מספרת טיקוצ'ינסקי, הוא הסתכל סביבו בעזרת הגברים כדי לראות אם הוא יכול להתחיל בחזרת הש"ץ, ואז העיף מבט גם לעזרת הנשים. "הרגע הזה, שבו החזן רצה לראות אם גם הנשים סיימו להתפלל, היה מבחינתי מכונן. זו הרגשה שאת חלק מבית הכנסת, את אכן נמצאת פה. זה חולל מהפכה בחשיבה שלי. על פי ההלכה לא סופרים נשים למניין, אבל אני מבקשת להפריד בין ספירה למניין ובין היכללות בציבור המתפלל. יש לכך השלכות מעשיות, החל משאלות קטנות. לדוגמה – האם כשיש כלה בבית הכנסת לא אומרים תחנון (כפי שנהוג כשיש חתן – הכ"ח), או האם עושים כניסת אבלים בתפילת ערב שבת גם לנשים אבלות. אני חושבת שאני מראה בספר שנשים הן חלק מהציבור, גם אם לא חלק מהמניין".

יש כאן סיטואציית ביצה ותרנגולת. מעמד הנשים בבית הכנסת גורם לכך שעזרות נשים רבות אינן ממש הומות אדם, והתוצאה היא ששוב לא מחשיבים אותן.

"בכל הנוגע לתפילה בציבור, אני חושבת שאנחנו עדיין לא מחנכים את הבנות שלנו כמו שאנחנו מחנכים את הבנים. לא בבית, ולא בבית הספר. אני לא מדברת על נשים שמטופלות בילדים צעירים, או על שבת שבה הנכדים באים לבקר. מה מפריע לבת ה־14 ללכת לבית הכנסת בשבת בבוקר, מלבד זה שבא לה לישון? ובכל זאת, אנחנו לא בהכרח שמים את הנושא על השולחן, ולא מצפים מהבנות שלנו למה שאנחנו מצפים מהבנים. למה? זו שאלה גדולה מבחינתי. אני לא בטוחה שיש לזה בסיס הלכתי.

"גם לגברים, תפילה בציבור היא לא חובה. כתוב בשולחן ערוך 'ישתדל אדם'. אבל יש ערך גדול מאוד לתפילה בציבור. ואם יש ערך גדול, אין שום סיבה שאישה לא תהיה חלק מזה, כשהיא יכולה. שתענה לקדיש ולקדושה, שתשמע קריאה בתורה. וגם - תפילת ציבור מתקבלת, זו שעת רחמים, למה שנשים לא תהיינה חלק?

"אני מודה שאני לא מאוד נלהבת משינויים בתוך בית הכנסת. כן הייתי רוצה שידעו שיש נשים בעזרת הנשים, שתהיה לזה משמעות, אבל אני לא מחפשת הסרת מחיצות ולא מבקשת שיביאו ספר תורה. לי טוב מאחורי המחיצה. מצד שני, אני לא מזלזלת במי שקשה לה עם זה, ואני מתגייסת לפעמים לחפש פתרונות לקהילה שאני רואה שזה חשוב לה, חשוב לגברים וחשוב לנשים. זה לא כרוך באיזו רפורמה גדולה, אלא בדברים פשוטים שההלכה מאפשרת. אנחנו עדיין לומדים את כל הנושא הזה".

כשאני מעירה שבתקופת הקורונה הייתה איזו תקווה שמנייני הרחוב יביאו עמם שינוי שיישאר, הרבנית טיקוצ'ינסקי משיבה שזו הייתה שאיפה משותפת לנשים רבות. "אני מאמינה שגם אם על פני השטח לא ראינו שינוי, לפעמים יש זרמים תת־קרקעיים", היא אומרת. כך למשל, לשיעורים שהיא ושכנתה הרבנית רחלי פרנקל העבירו בליל שבועות במניין הרחוב שלהן, הגיעו לא מעט גברים, אף שבימים כתיקונם שיעורי נשים ביישוב מיועדים לנשים בלבד.

"בתוכנית לכתיבה הלכתית במגדל־עוז היו השנה שתי משתתפות שעסקו בנושא של תפילה. אחת התייחסה לשאלה האם יש עניין שנשים תבואנה לתפילות הציבור, והאחרת עסקה בשאלה של דילוגים בתפילה. כלומר, אישה שבאה לבית הכנסת באיחור, האם היא צריכה להתפלל מהתחלה, או להצטרף אל כל הציבור? ומה קורה אם היא משלימה קריאת שמע ובדיוק אומרים קדיש - האם להפסיק ולענות? אלה שאלות שהתשובות עליהן ידועות בקשר לגברים, אבל לא כל כך ברור מה מזה מחייב נשים". היא מספרת שבכוונתה לכלול את נושא התפילה באותו שולחן ערוך שעל כתיבתו היא שוקדת, "אבל זה קשה. אני קצת פוחדת ממה שיצא משם".

מה מפחיד בנושא הזה?

"הוא טעון. כל דבר שאכתוב עלול לפגוע במישהו, ואני לא יכולה להימנע מזה". היא שוב נותנת דוגמה מהלכות השופר בראש השנה: "מקובל ששלוש השעות הראשונות של היום הן שעות הדין, ולכן יחיד לא תוקע בשופר בשעות הללו. ציבור כן יכול לתקוע. מה קורה אם נשים מתפללות יחד תפילת ותיקין, והתקיעות יוצאות בזמן הזה. הן לא נחשבות מניין, אבל האם זו תפילת רבים? האם ההגדרה של רבים היא הגדרה הלכתית או הגדרה מציאותית, ואליה נתייחס כשיש חשיבות לכך? זה מצריך לחשוב מחדש על המושגים ההלכתיים שרלוונטיים לסיטואציה החדשה, וזו מלאכה לא פשוטה".

המלחמה שנכפתה עלינו בשנתיים האחרונות העלתה שאלות נשיות־הלכתיות שלא עלו קודם לכן?

"כן. הרבה מאוד שאלות שקשורות לטהרת המשפחה, במיוחד בתחילת המלחמה, כשבני זוג שיצאו למילואים לא ידעו מתי ייפגשו ולכמה זמן. והייתה גם חרדה של ממש כשבן הזוג יצא לקרב. היו שאלות מורכבות, שרבות מהן נגעו לאיך נפרדים כשאסורים, ואיך מקצרים את זמן הטהרה. הגישה של הרב אליעזר מלמד בתוך המלחמה הייתה להגיד לאנשים – 'זה איסור דאורייתא, זה איסור דרבנן, תעשו כחוכמתכם. אני לא אומר לכם לעבור על איסור דרבנן, אבל זו ההיררכיה'. האמת היא שזה פחות או יותר מה שגם אני עושה. במבט לאחור, אני יכולה לומר שלא פעם הרגשתי שהשואלים רוצים דווקא שאתן להם חיזוק לעמוד על שמירת ההלכה".

אם אפשר לשפוט משאלות שמגיעות, צמצום ימי האיסור ל"נידה דאורייתא" הוא עניין שתופס תאוצה?

"חד משמעית לא. אני לא יכולה לזכור בשנה האחרונה שאלה אחת כזאת. אחת התלמידות שלי בחנה את הנושא במסגרת עבודה סמינריונית, היא העבירה שאלונים וקיימה מחקר, והגיעה למסקנה שזה קיים אצל שיעור קטן מאוד. אותי זה משמח. אני חושבת שנכון להגיד שזו תופעת שוליים, אבל בסופו של דבר כל אחד רואה את מה שיש סביבו ומה שמגיע אליו, ואנחנו מוגבלים מאוד ביכולת שלנו לנתח את המציאות".

המלחמה הביאה איתה גם שאלות הלכתיות שנוגעות לנשים המשרתות בצבא?

"בהחלט. בדור הזה הבנות מתגייסות יותר. הבת הצעירה שלי התגייסה לפני שבוע. ארבע אחיותיה הגדולות שירתו בשירות לאומי. אני יכולה להגיד חד־משמעית שהמציאות השפיעה על הרצון שלה להיות שותפה למאבק הצודק שלנו פה על הארץ. אני לא חושבת שיש עם זה בעיה הלכתית. אני חושבת שיש סיטואציות שלא טוב להכניס אליהם בנות, ושכן צריך לשמור על המסגרת, וצריך ליווי וצריך הכנה. אבל עצימת העיניים מול התופעה הזאת היא לא טובה. לא עסקתי בהוראה לנשים צעירות בגילים האלו, אבל הרבנית אסתי רוזנברג, שעומדת בראש בית המדרש במגדל־עוז, אומרת שעיקר השחיקה הדתית לא מתרחשת בצבא".

במלחמה קיבלתי הרבה מאוד שאלות שקשורות לטהרת המשפחה, במיוחד בתחילת המלחמה, כשבני זוג לא ידעו מתי ייפגשו ולכמה זמן. והייתה גם חרדה של ממש כשבן הזוג יצא לקרב. במבט לאחור, אני יכולה לומר שלא פעם הרגשתי שהשואלים רוצים דווקא שאתן להם חיזוק לעמוד על שמירת ההלכה

על שולחן הכתיבה שלה עומדת הכרזה המוכרת למען שחרורה של נועה ארגמני, שנחטפה אל שבי חמאס והושבה במבצע ארנון. לשאלתי מדוע דווקא התמונה הזאת ניצבת כאן, עונה טיקוצ'ינסקי: "ממש בימים הראשונים הרגשתי צורך לבוא ולהיפגש, עליתי על רכבת ונסעתי לקריה. ישב שם סבא שנכדיו היו חטופים, אבל עוד לא הייתה אז 'כיכר החטופים', וכל הנושא הציבורי היה בחיתוליו. אחד הדברים הראשונים שעשו היה הדפסת תמונות. לא יכולתי לקחת 250 תמונות, אז לקחתי את נועה ואת אבינתן אור, שסרטון החטיפה שלהם זעזע את כולם.

"אני בקשר טוב עם כמה מהמשפחות. הכאב שלהן הוא כאב אמיתי, ולא משנה איך הן מפגינות אותו. זה לא אומר שאני מסכימה עם כל צעד ועם החשיבה הפוליטית, אבל במקום האנושי־האישי אין לי היסוס, ואני חושבת שכל הציבור שם. בתור מישהי שמייצגת את הציבור שלנו, יש בעיניי חשיבות גדולה להפגין את האמפתיה הזאת. המשפחות יודעות שלא יכול להיות יהודי שזה לא כואב לו, אבל הן צריכות גם את החיבוק באופן הכי פשוט. ובאמת זה נורא".

מהי לשיטתך העמדה ההלכתית בנושא עסקת שבויים?

"קשה מאוד להפריד בין שאלת המדיניות ובין המחשבה העצמאית שלך. אין לנו באמת מקורות שעוסקים בזה, כי בימי הביניים כשנלקחו שבויים יהודים, זה היה למטרה כלכלית – תמורת כופר, או שממש שעבדו את האנשים. אז נכון שהרב שלמה גורן התייחס לסוגיה של שבויי מלחמה, אבל גם אחר כך השיקולים התגוונו והשתנו, ויש פה שאלות הרות גורל. אני באמת לא חושבת שלפוסק כלשהו יש תמונה מלאה והוא יכול לפסוק לאורה. בדיוק כמו שאמרנו שגברים לא מכירים כל כך את המציאות של נשים ואת הפרקטיקה היומיומית, אני מרגישה שזה נכון גם כאן: אין לי מידע בסיסי ונתונים הכרחיים כדי להכריע בשאלה הזאת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il