"למדתי ספרות באוניברסיטה רק כדי להרגיש בנוח אצל הלפידים"

בגיל חמישים החליט אביה של ליהיא לפיד ללמוד עיצוב פנים, לצד סטודנטים צעירים. ההחלטה הזו העניקה השראה לבתו. "ילדים לא תמיד יודעים מה המסלול המקצועי של ההורים שלהם", היא אומרת. "הם חווים את ההורים כ'מוצר מוגמר', רואים רק את התוצאה, ולא מודעים להתלבטויות שהיו בדרך. ריגש אותי מאוד שאבא שלי, אחרי שנים שבהן עבד במפעלי ים המלח ואז פתח חנות, החליט לצאת ללימודים. זה היה שיעור גדול בשבילי, שגם מבוגרים יכולים לשאול את עצמם מה מעניין אותם".

את המסר הזה, של ילדים המחפשים את מה שהם אוהבים באמת, והורים שממשיכים לגלות את עצמם גם באמצע החיים, היא מבקשת להעביר בספר הילדים החדש שלה, "רָצִיתִי לִלְמֹד בָּלֶט", שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, בליווי איוריו של יזהר כהן.

חלומה של הילדה בסיפור הוא ללמוד בלט, אך אימה מעודדת אותה ללמוד כדורסל ואביה מעודד אותה ללמוד נגינה. בהמשך מתברר כי הנגינה והכדורסל הם חלומות של ההורים עצמם, שלא הוגשמו; משפט ההמשך של כותרת הספר הוא, בסוגריים, "וְאִמָּא שָׁאֲלָה: 'לָמָּה לֹא כַּדּוּרְסַל?'".

"אימא תמיד אמרה שאם היא לא הייתה הופכת לאימא בגיל צעיר, היא הייתה נעשית עורכת דין. בסוף אחותי היא זו שהגשימה את שתי החלומות שלה", צוחקת לפיד, "היא גם שיחקה כדורסל וגם הפכה לעורכת דין".

ההכוונה לכדורסל לא נבעה רק מחלומות בלתי ממומשים של האם, אלא גם מאופייה העצמאי. "להיות חלק מהזרם – מעולם לא היה ערך בבית שלנו", אומרת לפיד. "אימא שלי תמיד אמרה לנו 'אתם לא חייבים להיות כמו כולם'. אין לי חורים באוזניים כי אימא אמרה שבנות לא חייבות עגילים, וכשרציתי ללמוד בלט היא אמרה 'למה לא כדורסל'. היא גם אמרה לי לא להתחתן מוקדם, כי אני צריכה להספיק הרבה דברים. כמובן שמיד התחתנתי מוקדם...".

לא משלמת על סמל

לפיד (57), סופרת, פובליציסטית ופעילה חברתית, היא בת זוגו של יאיר לפיד, ראש האופוזיציה ויו"ר סיעת יש עתיד, ואימם של ליאור (30) ויעל (29). ההתמודדות עם האוטיזם של יעל הפכה את ליהיא לפעילה בולטת בתחום שילוב בעלי מוגבלויות.

בשנות חייה הראשונות של לפיד עברו הוריה, רפי ותלמה מן, מרמת־גן הבורגנית לערד המדברית כאקט ציוני. "הילדות שלי זו ערד", היא אומרת. "ערד מבחינתי זה להיות יחפה, לרדת לוואדי, לראות שלג בחורף. הייתי חלק מחבורת ילדים שההורים שלהם היו עובדים במפעלי ים המלח. כולנו היינו מאותה שכבה סוציו־אקונומית וגדלנו כמו קיבוץ, רק בלי הקיבוץ. בכל פעם שאחת האימהות הייתה בחופשת לידה, הילדים היו מגיעים להיות אצלה אחרי בית הספר, וככה נחשפנו לשלל טעמים ומאכלים".

הבית היה בעל אוריינטציה ימנית. "אימא שלי הייתה רוויזיוניסטית אמיתית, מנחם בגין היה כוכב אצלנו בבית. באחד מחגי הפורים אימא שלי הכינה לי תחפושת של גוש אמונים, ואח שלי התחפש לוועדת אגרנט". אביה הוא נכדו של הרב משה אביגדור עמיאל, מראשי תנועת המזרחי ורבה של תל־אביב.

"השיח החברתי מעודד שינויים בקרב נשים, אבל פחות מאפשר לגברים להגיד באמצע החיים 'רגע, אני רוצה לנסות משהו אחר'. לאנשי צבא קבע יש את זה באופן טבעי, והרבה מהם עושים דברים מאוד מיוחדים עם האפשרות הזאת. גם אבא שלי עשה את זה באמצע החיים, וזה נתן לי הרבה השראה"

כאשר ליהיא הייתה בת 12 חזרה המשפחה למרכז הארץ והם התגוררו ברמת־השרון. המעבר הזה היה אירוע מכונן בחייה. "הכול פתאום היה אחרת. לא הבנתי את השפה עד הסוף, זה היה שוק תרבותי. אני זוכרת שניגשתי לאימא שלי ושאלתי אותה מה זה חו"ל, מילה שלא שמעתי בערד. ילדים חושבים שההורים שלהם מרובעים, היום אני מבינה שהם היו נפשות חופשיות, אנשים שעזבו את רמת־גן לטובת המדבר עם שני ילדים, עם כל המשמעויות שבדבר".

הבחירה המשפחתית שלא להיסחף עם הזרם, לא תמיד הייתה פשוטה עבורה כמתבגרת. "כשהגענו לרמת־השרון ביקשתי מאימא שתקנה לי חולצה של המותג טופר, כמו שכולן לבשו באותם ימים. אימא שלי אמרה: 'נלך לכל החנויות ברמת־השרון ותבחרי לך איזו חולצה שאת רוצה, אבל אני לא משלמת על סמל'. זאת הייתה האישיות שלה". אחרי שהתמקמו ברמת־השרון פתחו ההורים בעיר חנות יודאיקה ואמנות. גם לאחר פטירת האב, לפני ארבע שנים, אימה של לפיד ממשיכה לנהל את החנות.

כשאני שואלת אם גם היא חשה שההורים ניסו להגשים דרכה חלומות שלא מימשו בעצמם, כפי שמתואר בספר, היא מהרהרת לרגע ואז משיבה בזהירות: "אולי, במידה מסוימת – אבל בעיקר נדמה לי שזה משהו אוניברסלי. יש עולם שלם של הורים שמנסים להצליח דרך הילדים שלהם".

היא מספרת בהקשר הזה על אירוע שהתקיים בארה"ב לרגל צאת המהדורה האנגלית של ספרה "אשת חיל". המארגנת הציגה אותו ללפיד כאירוע ל"אימהות לא עובדות". "כאן בארץ זה פחות מוכר, אבל בארה"ב זה סוג של סטטוס", מסבירה לפיד. "במהלך ההרצאה זרקתי כבדרך אגב את האמירה 'ואם, למשל, הילד שלך לא מתקבל לקולג'?'. זה היה כאילו זרקתי פצצה. שם, ההצלחה של הילד היא התפקיד של האם, בשביל זה היא לא עובדת מחוץ לבית. זו משימה כבדה מאוד להיות אימא של ילד שצריך להיות 'הכי הכי'. ומה אם הוא לא עומד במדדים של ההצלחה הזו?"

ההשקעה בילדים והציפייה הסמויה לתמורה עולה מתוך זיכרון נוסף שהיא מעלה, ממסע נשים להודו שהיא השתתפה בו בעבר. "ישבנו מול גורו מקומי, ואחת הנשים סיפרה שהיא עמלה שעות על הכנת ארוחה לילדים הבוגרים שלה, והם לא טרחו להגיד תודה. ואז הוא הסתכל עליה ושאל: 'את מבשלת כדי שיגידו תודה, או כי את רוצה לבשל?’. כהורים אנחנו כל כך כמהים לתודה ולהערכה, כי אנחנו נותנים כל כך הרבה ומצפים לקבל בחזרה, ואומרים משפטים כמו 'עשיתי הכול בשבילך', או 'תראה על מה ויתרתי כדי שתצליח'. יש לנו המון עצות עבור הילדים שלנו, אבל אנחנו לא תמיד יודעים מתי העצות עוברות אליהם כביקורת".

אחרי הסיבוב הלא מוצלח של גיבורת הספר עם כדורסל ונגינה, היא מגיעה סוף־סוף לרקוד בלט כמו שחלמה. אבל אז היא מבינה שהדבר שהיא הכי רוצה הוא דווקא לצייר. "בעיניי הספר עוסק במסע למציאת האהבות שלך", אומרת לפיד. "הרעיון הוא שתמיד אפשר לנסות משהו אחר. לא רק הילדה מחפשת את עצמה, גם האבא. השיח החברתי היום מעודד שינויים בקרב נשים, אבל הוא פחות מאפשר לגברים להגיד באמצע החיים 'רגע, אני רוצה לנסות משהו אחר'. לאנשי צבא קבע יש אפשרות כזו באופן טבעי, כי בגיל צעיר הם מסיימים מסלול אחד וצריכים להתחיל משהו אחר. הרבה מהם עושים דברים מאוד מיוחדים עם האפשרות הזאת. גם אבא שלי עשה את זה באמצע החיים, וזה נתן לי הרבה השראה".

היא מזכירה מאמר שקראה בניו יורק טיימס, שבו נטען כי לדור ה־y לא נותרה ברירה אלא להיות מאוכזב מעצמו. "אנחנו, המבוגרים, עוד יכולים להאשים את ההורים שלנו – הם לא נתנו לנו, לא הבינו אותנו, לא הרשו לנו. אבל מה הילדים שלנו יגידו? הרי אנחנו נתַנו להם הכול, אפשרנו להם להביע את עצמם, אמרנו להם שהם יכולים הכול, שהם רק צריכים לרצות. ואז הם גדלים, לא ממציאים את האטום ולא מקימים סטארטאפ, ומרגישים שנכשלו. כי אם הם יכלו הכול והם לא הצליחו, אז האשמה והאכזבה עליהם. בסוף, ההצלחה חייבת לבוא ממקום אחר. היא לא נמדדת בכסף או בהישגים, אלא ביכולת להמיר את כל זה למשמעות".

כמו מה?

"בשנתיים האחרונות ראינו חיילי סדיר ומילואים פועלים מתוך הרבה נחישות. הייתה שם אמירה של 'יש לי משמעות', וזה היה חזק מאוד".

מנה של תמימות

לפיד הגיעה אל הכתיבה בלי להתכוון, בעקבות המשפחה שאליה הצטרפה עם נישואיה. הוריו של בן זוגה הם הסופרת שולמית לפיד וטומי לפיד, שלפני השלב הפוליטי בחייו והקמת מפלגת שינוי, היה עיתונאי במעריב ומנכ"ל רשות השידור. "אני בכלל הייתי צלמת עיתונות, עם שיער קצוץ ואופנוע, וזה מה שתכננתי לעשות בחיים", אומרת לפיד. "לא חשבתי לכתוב. הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה רק בשביל להרגיש בנוח בארוחות ערב אצל הלפידים, כי הם תמיד דיברו על ספרות ועל ספרים. כשהפכתי לאימא הבנתי שצילום עיתונות ואימהות זה לא הולך ביחד. הייתי אימא לשני תינוקות, לא הייתי יכולה לקפוץ עם הביפר ממקום למקום, אז התחלתי לכתוב על זה".

ספרה הראשון, "סודות ששמרתי בבטן", עוסק בסיפורן של ארבע נשים אחרי לידה. בעקבותיו היא קיבלה טלפון מעורכי רשת המקומונים של ידיעות אחרונות, שהציעו לה לכתוב מדור שבועי קליל עם טיפים ומתכונים. "הצד הפמיניסטי שבי התקומם מול הבקשה הזו, מה לי ולבישול? אני שורפת אפילו סלטים. אבל צד אחר בי אמר 'נותנים לך עמוד בידיעות, ואם צריך ללמוד לבשל, תלמדי לבשל. אם הדלת נפתחת, שימי שם רגל'. ביקשתי מכל החברות שלי מתכונים, וככה זה התחיל. כתבתי את המדור 15 שנה, זה היה פסקול חיי, והעיתון היה משמעותי לי מאוד. הטור סיפק לי מקום להרבה דברים קטנים שרציתי להגיד".

הרגשת הבדל בין הכתיבה הספרותית לכתיבה עיתונאית?

"בכתיבה הספרותית יש יותר חופש, בכתיבה העיתונאית יש יותר אחריות. אנשים יפתחו את זה ביום שישי, וזה לא יכול להיות הגיג סתמי או טיפשי. אני שמחה שזה היה מדור אישי ולא פוליטי, היום כמעט בלתי אפשרי לעשות דבר כזה".

"יש ניסיון להלביש על החילוניות משהו שהיא לא. חילונים בישראל יודעים מתי יום כיפור, לא נוסעים בחג, לא עובדים בשבתות, מציינים את החגים. בארצות הברית, יהודי חילוני בכלל לא יודע שהיום יום כיפור. זה הבדל עצום. פה, אחרי הכול, יש חיבור למסורת"

העבודה על הספר עם המאייר החלה לפני כשנה, בעיצומה של המלחמה. "כשהתחלנו לעבוד על זה, אף אחד מאיתנו לא חשב שכשהספר יֵצא עדיין נהיה בתוך האירוע הזה. מי חשב שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן?"

והנה, גם בזמן מלחמה את מדברת על חלומות.

"לא יכולתי לכתוב ישירות על המצב, שורף לי וקשה לי מדי. כשהייתי ילדה, ציפי שביט שרה שיר בשם 'איבדתי את אמא שלי', על ילד שלא מוצא את אימו ובוכה, וכל השוק עוזר לו לחפש אותה. במהלך השנתיים האחרונות ילדים גדלו על רקע אימהות שמתחננות ברדיו שיחזירו את הילד שלהן הביתה. מה ילדים אמורים לחשוב אם הם ילכו לאיבוד? האם מישהו יחזיר אותם? זו מציאות קשה מאוד. ספרות ילדים זו במידה רבה חזרה אל התשתית הבסיסית המנחמת של הורה וילד שעוברים חוויה משותפת סביב סיפור. הילדים שלנו זקוקים למנה של תמימות, ועד שלא הרגשתי שיש לי סיפור שיכול לעשות משהו משמעותי ביחסים שבין ילד להורה, לא יצאתי עם זה".

אין מקום אחר

במקביל לעבודה על הספר, התרחשה חוויה מרכזית נוספת בחייה של לפיד: לפני כשנה וחצי נולדה נכדתה נעמי והפכה אותה לסבתא. בפתח הספר אף מופיעה הקדשה עבורה: "לנעמי, שתהיי מי שאת רוצה להיות". לפיד מתמסרת לתפקידה החדש ונהנית לשמור על הנכדה ולטייל איתה, מודעת לכך שבסביבתה החברתית העניין הזה לא מובן מאליו. "יש לי לא מעט חברות שהן 'סבתות בזום', עם נכדים מעבר לים. יש מציאות של ילדים שעושים רילוקיישן וההורים המבוגרים נשארים מאחור. זה קשה מאוד, זה עולם של הורים שמזדקנים והילדים שלהם לא לידם".

המציאות של ילדים הרחוקים מהוריהם מתוארת בספרה הקודם של לפיד, "זרות", העוסק גם בנוער בסיכון, תחום שאליו נחשפה דרך פעילותה בעמותת עלם. הספר, שיצא לאור לפני המלחמה, עוסק בקשר המתרקם בין צעירה נמלטת ובין קשישה הטועה לחשוב שמדובר בנכדתה, ובהתמודדותן של השתיים עם הריחוק של כל אחת ממשפחתה. הספר עובד לסדרת דרמה עבור yes, ובימים אלה מתקיימים הצילומים. בין השחקניות בסדרה: עדן גולן, רבקה מיכאלי ויאנה יוסף. במהלך עיבוד הספר לסדרת טלוויזיה, הוחלט לשלב בו קו עלילתי שמתקשר לאירועי 7 באוקטובר. "לא הרגשתי שאפשר להוציא סדרה היום בארץ בלי להתייחס לזה", מסבירה לפיד את ההחלטה.

התוספת שהוכנסה לעלילה קשורה לנכדתה של הקשישה, המתגוררת בחו"ל, חווה שם אנטישמיות ומאבדת חברים. "חברים שלה קוראים לה 'רוצחת ילדים'. הסיפור הזה נולד מאירועים אמיתיים שקרו לבת של במאי הסדרה, ציון רובין. הזהירו אותנו שזה יכול להזיק בהפצה בחו"ל אבל לא ויתרנו, וגם yes התעקשו על זה והיו מדהימים. הם אמרו 'אנחנו עושים סדרה ישראלית לישראלים. אם זה יצליח בעולם – יופי, אבל קודם כול זה עבורנו".

אחרי חג הסוכות יצאה לפיד לצילומי הסדרה בחו"ל, שהתקיימו בבודפשט. ביום האחרון לצילומים הם מצאו עצמם מול חבורה גדולה של מפגינים אנטי־ישראליים. "זאת הייתה חבורה שהבינה את המדיה, כי הם ידעו להגיע עם אמצעים שהרעישו מאוד, תופים ומשרוקיות, והיינו במצב מאוד בעייתי מבחינת האפשרות לצלם. זה היה מצב הזוי – עדן גולן ישבה בתוך מסעדה, כאשר אנחנו מנסים לצלם סצנה שבה חברים שלה צועקים עליה. ברגע מסוים חשבתי שאפשר פשוט להזמין את המפגינים פנימה... היה עצוב שהם לא הקשיבו כשניסינו לגשת אליהם, וגם כשאנשים מהצוות ההונגרי, שהיו מקסימים וגם נבוכים מההפגנה, ניגשו לדבר איתם. זה הזכיר לי את האנטישמיות שטומי היה מספר עליה. יש באירופה אנטישמיות גדולה, שאנחנו בישראל לא באמת חווים. לא תמיד צריך גפרור, לפעמים מספיק קיסם כדי שהאנטישמיות הרדומה תתעורר".

הנסיעה הקודמת שלה לחו"ל לרגל השקת יצירה נתקלה גם היא במחאה, גם אם סמויה ושקטה יותר. במרץ 2024 יצאה לאור הגרסה האנגלית של "זרות" בהוצאת הרפר קולינס, כחלק מסדרת ספרים שמספרים סיפור מקומי. "קבענו תאריך להשקה בניו־יורק – כמה הרצאות ועוד אירוע השקה באחת מחנויות הספרים, משהו צנוע. עבר חודש, עברו חודשיים, ולא נמצאה חנות שמוכנה לארח את ההשקה. הרמתי טלפון לחברה מעולם הספרים בארה"ב ואמרתי 'תגידי, יכול להיות שזה בגלל שאני ישראלית?'. היא אמרה 'תראי, את ישראלית וגם אשתו של פוליטיקאי ישראלי, איזו חנות תרצה עכשיו הפגנות מול חלון הראווה שלה?' חנות אחת הציעה שאבוא לחתום במחסן. בסוף ויתרנו על ההשקה".

"שנים אמרנו לעצמנו כישראלים שאנחנו לא צריכים אף אחד, נסתדר לבד. ומהצד השני, יהודי העולם, אמרו: יש מדינה ליהודים, לא צריך אותנו. ואז בא 7 באוקטובר והראה לשני הצדדים כמה אנחנו תלויים זה בזה. כל פוסט של שחקן יהודי שתמך בישראל ריגש אותנו עד דמעות"

האירוע התרחש כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, ותחושת העלבון הייתה עמוקה. "לא הצלחנו להבין איך אפשר לכעוס עלינו. עלינו? שעברנו את האסון הזה? שנים אמרנו לעצמנו, כישראלים וכיהודים, שאנחנו לא צריכים אף אחד, נסתדר לבד. ומהצד השני הם, יהודי העולם, אמרו: יש מדינה ליהודים, יש את ישראל, לא צריך אותנו. ואז בא 7 באוקטובר והראה לשני הצדדים כמה אנחנו תלויים זה בזה. כל פוסט של שחקן יהודי שתמך בישראל ריגש אותנו עד דמעות. כשג'רי סיינפלד צעק מהבמה על מי שדיבר נגד ישראל, הרגשנו שמישהו מגן עלינו. רק אז הבנו באמת שיהודי העולם הם הגב שלנו".

מבחינת לפיד, "השורה התחתונה של הסדרה היא שאין לנו מקום אחר. בכל מקום נהיה זרים. 'שם' יכול להיות טוב או מקסים, אבל ה'שם' הזה לא יהיה שלי, וכאן זה שלנו. וגם אם נלך, המשפחה שלנו תישאר כאן".

דברים שלא אומרים

מי שעוקב אחרי לפיד ברשתות החברתיות לא יפגוש בדמות פוליטית. התכנים שהיא עוסקת בהם מתמקדים ביצירה, בעשייה חברתית ובעולמות של חינוך מיוחד ומוגבלויות – נושא הקרוב לליבה כאם לבעלת צרכים מיוחדים וכנשיאת שק"ל. ובכל זאת, יש גם יוצאים מן הכלל. בראשית אוגוסט האחרון, דף הפייסבוק שלה געש. בסרטון שהעלתה היא סיפרה שלא הצליחה להירדם לאחר פרסום התיעודים הקשים של אביתר דוד ורום ברסלבסקי בשבי חמאס. אחת התגובות הייתה פוגענית במיוחד והשתלחה בבעלה ובבתה. יאיר לפיד בחר להגיב לדברים, והיא שיתפה אותם: "יעלי שלנו היא אוטיסטית, אבל היא נורמלית לגמרי", כתב לפיד, בין השאר. "אני לא בטוח מהי ההגדרה למי שכותב דברים כאלה לאמא של ילדה עם צרכים מיוחדים שלא אמרה מילה על פוליטיקה ורק הלכה לתת חיבוק לאמא של חטוף".

את נמנעת מעימותים ברשת. מה גרם לך לעשות את זה הפעם?

"זה היה מכוער ומרושע כל כך, שלקח קצת זמן עד שסיפרתי על זה ליאיר. החלטנו להגיב כי זה שיח שאסור שיהיה, לא משנה מה חושבים פוליטית. לא אומרים לאימא של ילד מיוחד 'את יכולה ללדת רק ילדים מקולקלים'. אני אומרת בכאב: אותו אחד מרגיש כנראה שמשהו מאיים עליו. חלק מההקצנה שאנחנו עדים לה היא שכל צד מרגיש שחרב מונחת על צווארו. צריכים להיות קווים אדומים בשיח הציבורי שלא עוברים אותם, לא משנה מאיזה צד פוליטי".

אחד ממוקדיו הכואבים של השסע הוא הוויכוח סביב סוגיית ההפרדה בתפילות יום כיפור בתל־אביב, שהתעורר השנה שוב. אני שואלת אותה איך היא רואה את מה שהתרחש בעיר מגוריה. "אנחנו הולכים כל שנה לכל־נדרי, כל השכונה לובשת לבן, וכבר חמש שנים שיש לנו בשכונה בית כנסת כלל־ישראלי, ואנשים באים לתפילה המונית בכיכר אתרים. הרצון הזה לשים כל צד במגרה שלו – דתי, חילוני, ימני, שמאלני – פוגע בכולנו".

לדבריה, עצם ההגדרה "חילוני" בהקשר הישראלי היא מטעה. "חילונים בישראל יודעים מתי יום כיפור, לא נוסעים בחג, לא עובדים בשבתות, מציינים את החגים. בארצות הברית, יהודי חילוני בכלל לא יודע שהיום יום כיפור. זה הבדל עצום. פה, אחרי הכול, יש חיבור למסורת. יש איזה ניסיון להלביש על החילוניות משהו שהיא לא. לצערנו הקיצוניים משני הצדדים הלכו רחוק מדי ופגעו במרקם היפה שנארג פה. עד עכשיו כולם אמרו בקול מה הם לא רוצים, הגיע הזמן לדבר על מה אנחנו כן רוצים".

כשאני שואלת מה היא רוצה, היא עונה בלי היסוס: "שנלמד להתפשר. אנחנו צריכים לדעת שלא נקבל מאה אחוז ממה שאנחנו רוצים. חיי משפחה הם רצף של ויתורים ופשרות. זו לא חולשה, זו עוצמה".

האם זה לא מה שהיה צריך לקרות גם בממשלה?

"היה ניסיון כזה, הוא לא הצליח לשנות את השיח".

על הממשלה הנוכחית היא לא רוצה לדבר. "יש המון סלוגנים באוויר. אנחנו אחרי שנתיים של מלחמה, ומה שנשאר ממנה מעציב את כולם באותה מידה. כולנו מפסידים, הפסדנו הרבה כחברה".

אבל יש בך תקווה?

"ברור שיש. צריך רק לשים נקודה כדי להתחיל מחדש. וגם לריב צריך לדעת. בימים שאחרי 7 באוקטובר כולנו היינו יחד באותה סירה, לא היו צדדים, יצאנו לעזור יחד בחזית ובעורף. גם אחרי שכל החללים החטופים יהיו בבית, נצטרך מסע של ריפוי".

עדיין יש דרך ארוכה

מהשיח על ריפוי קולקטיבי אנחנו עוברות לדבר על ריפוי אישי וחברתי, על האחריות של כל אחת ואחד בתוך המעגלים שלו. לפיד, המשלבת זה שנים בין כתיבה לעשייה ציבורית, מדברת במפגשים עם קהלים שונים, בעיקר עם נשים, על השינוי שמתחיל מהבית, מהקהילה, מהנשים. אני מבקשת לדעת מה זה אומר מבחינתה "העצמה נשית" ב־2025, שהרי כבר עשינו דרך והתחוללו שינויים.

"אני מסתכלת על זוגות מהדור הצעיר, הם מקסימים", אומרת לפיד. "הם הרבה יותר מודעים למה שקורה בתוך המשפחה, לחלוקה בנטל, לשיתוף. גם בימי הסתגלות בגנים רואים נוכחות של אבות, לא רק אימהות. אבל עדיין יש דרך ארוכה לעבור. במקומות הגדולים, העסקיים והציבוריים, רוב מי שעומדים בראש הם גברים. נשים צריכות יותר תמיכה כדי להתקדם, פשוט מפני שבשנים שבין גיל 25 ל־40 – השנים שבהן גברים בונים קריירה – נשים יולדות, נמצאות בחופשות לידה ועסוקות בגידול הילדים. זו לא חולשה, זו מציאות שדורשת דחיפה נוספת. תמיד יהיו כאלה שמצליחות לגעת בטופ, אבל הן מעטות. השאלה בעיניי היא לא רק כמה הצלחת, אלא גם אם את עושה מה שאת אוהבת, אם את באמת מחוברת לבחירות שלך. זו כבר הצלחה מסוג אחר".

"אני מסתכלת על זוגות מהדור הצעיר, הם מקסימים. הם הרבה יותר מודעים למה שקורה בתוך המשפחה, לחלוקה בנטל, לשיתוף. אבל עדיין יש דרך ארוכה לעבור. נשים יולדות בשנים שבהן גברים בונים קריירה, וזו מציאות שדורשת יותר תמיכה ודחיפה כדי להתקדם"

לפיד מדברת גם על ערבות נשית: "יש היום נשים מדהימות, משפיעות, שמוכיחות שאפשר להישאר נשים גם עם הצלחות גדולות. ההמלצה שלי לנשים היא תמיד להיות שם עבור נשים, להשקיע במארג של התמיכה. זה המפתח. האתגר הגדול של נשים הוא עדיין השילוב בין הורות לקריירה, וזו המשימה הקשה באמת. נכון שיש בישראל מערכת תמיכה טובה יחסית – גנים, מסגרות, קהילה – אבל אחרי המסגרות, הרבה מהן לבד בבית. זה מצריך כוחות שאין להם תחליף. ראיתי את הפרויקט של הנשים שהתארגנו לעזור לנשות המילואימניקים, והתמיכה שהם הציעו ריגשה אותי מאוד. אם מדברים על ריפוי – הנה, זה ריפוי. ולא רק לנשות מילואימניקים, אלא לכל אם צעירה שמנסה להחזיק את הכול ביחד".

הקורא הראשון

זה כעשור היא משמשת כנשיאת ארגון שק"ל למען שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה. החינוך המשלב, שקיים כיום ברשויות רבות, הוא במידה רבה פרי פעילותה, כמי שדחפה להקמת הגן המשלב הראשון ושלחה אליו את בתה.

את פעילה במיוחד בתחום של החינוך המיוחד. מה אנחנו לא יודעים כחברה וכדאי שנדע?

לפיד נאנחת כשהיא שומעת את השאלה הזו. "שילוב דורש מאמץ מהחברה, אבל זו גם מתנה גדולה ומתגמלת", היא אומרת, ומדגימה זאת דרך מקרה שצרוב בה כבר שנים. היא וילדיה הצטרפו לחופשה באילת, עם המשפחה מהצד שלה. "זו הייתה חופשה שהחזיקה מעמד ארבע שעות בלבד. המציל חשב שהילדה שמנופפת בידיים טובעת, ולכי תסבירי לו שאלה התנועות הרגילות שלה. בחדר האוכל מישהו כעס שהיא לקחה לו צ'יפס מהצלחת.

"החלטתי לחזור הביתה, ובדרך דיברתי עם גיסתי. היא אמרה לי שאני צריכה להגיד לאנשים שמדובר בילדה מיוחדת, אבל אני התקוממתי, למה אני תמיד צריכה להיות זאת שמסבירה ומתנצלת. ואז היא אמרה משהו שנשאר איתי שנים: 'כשאת מסבירה לאנשים, את מאפשרת להם להיות טובים יותר'. אנשים הם טובים ביסודם ורוצים לתת מהצ’יפס שלהם לילדה מיוחדת, רק שצריך לעזור להם להבין מה קורה. כשזה בא להם בהפתעה, יוצאים מהם הקוצים. האמירה הזו היא הכותרת של הפעילות החברתית שלי: כשאנחנו אומרים, אנחנו מגלים שאנשים רוצים להיות טובים. בתחום של קבלת השונה, עם ישראל הוא אחד, אין שם קרע ושסע. אם היינו מביאים את הערכים האלה של הכלה, סבלנות וסובלנות אל החברה כולה – היא הייתה נראית אחרת".

למרות המסר המעודד ורווי האופטימיות, המציאות במקרים רבים הפוכה. "לפני כמה שנים התפרסם סקר של החברה למתנ"סים, שבו שאלו הורים האם היו שולחים את ילדיהם לחוג שיש בו ילד עם צרכים מיוחדים. התוצאות היממו אותי: 89% אמרו שהם לא היו רוצים. ישבתי מול העיתון ואמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות. הרי מדברים על זה וכותבים על זה, ויש ימי התרמה לבעלי מוגבלויות, ואחרי הכול זה מה שהורים מעדיפים? זה ריסק אותי ברמות.

"בסוף, לא הגיוני שאת נכנסת לבתי קפה ואת לא רואה עובדים עם צרכים מיוחדים. אין שום סיבה, בטח כשהחברה מרוויחה ממפגש עם עובדים כאלה. זה מעדֵן אותה ומאפשר לה להיות טובה יותר. זה מה שאנחנו צריכים לאפשר לעצמנו היום, להיות טובים יותר. אני לא יודעת להגיד לכל אחד איך לעשות את זה, אבל אפשר להתחיל עם איך שאנחנו מדברים. לא סתם הצילום של הטקסט הבוטה שכתבו לי הפך לגורם מאחד ללא הבדלי השקפה פוליטית. מלא אנשים כתבו לי 'אני בצד השני, אני כועס על בעלך, אבל את זה אסור לכתוב'".

לפיד מוכרת כסופרת וכפעילה חברתית, וכמובן גם כאשתו של. לפני כניסתו של יאיר לפיד לעולם הפוליטי, הוא עסק בכתיבה ספרותית ועיתונאית. כבני זוג שחולקים אהבה למילה הכתובה, הוא גם הקורא הראשון שלה. "יאיר הוא הכותב הכי טוב בעיניי, יחד עם אימא שלו. אני תמיד אקשיב לעצה ממנו בענייני כתיבה. כשכתבתי את 'זרות' למשל, אמרתי לו: אני שולחת לך פרק ראשון ותכתוב לי 'כן' או 'לא'. הוא כתב לי 'וואו'".

יאיר מתייעץ איתך? אתם מדברים פוליטיקה בבית?

"החלטות – לא, מחשבות – כן. אנחנו יכולים לדבר על הכול, יש מקום למחשבות משותפות על לאן אנחנו הולכים, אבל אני לא נכנסת ל'מטבחון'. יש שם אנשי מקצוע ואני לא רוצה להיכנס לשם. אני מתעניינת בכל מה שקורה ליאיר, אבל השיח שלנו הוא על ראיית העולם, לא על מה שכותבים בטוויטר. כשהייתי סטודנטית ב'קאמרה אובסקורה', פרויקט הגמר שלי נקרא 'אני מתון קיצוני'. עד היום אני כזאת".