על כריכת הספר "אל תוך היער: סיפורו של היחמור הראשון", נראה אייל צעיר בסביבה מיוערת כשהוא יוצא מתוך תיבת עץ גדולה. מאחורי דימוי התיבה מסתתר אחד המיזמים המרכזיים בתולדות שמירת הטבע בישראל: פרויקט השבת בעלי החיים התנ"כיים אל הטבע. אחד מהם היה היחמור הפרסי, אייל ארצישראלי, מנוקד, בעל פרווה אדמדמה וקרניים מרשימות. הוא נעלם מנופי הארץ בסוף המאה ה־19, וקיימים תיעודים לפרטים בודדים בלבד מתצפיותיו של החוקר האנגלי הנרי בייקר טריסטראם.
סיפורו של מיזם השבת היחמורים יכול לפרנס דרמת מתח ישראלית: בשנות השבעים הגו ברשות שמורות הטבע חזון נועז – להשיב לארץ את החיות התנ"כיות שנכחדו ממנה. בראש היוזמה עמד פרופ' אברהם יופה, שבהמשך הקים את מרכזי החי־בר בכרמל וביוטבתה, שתפקדו כגרעיני רבייה – קבוצת יצורים מאותו מין שמגודלת תחת השגחה, כדי להביא להתרבות מהירה ומוצלחת. אלא שהיחמור נחשב אז נכחד לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. אחרי מאמצי איתור ממושכים נמצאו באיראן כמה פרטים בודדים מאוספו הפרטי של השאה. בעסקה יוצאת דופן הוסכם על החלפת ארבע יחמורות איראניות ביעל נובי ישראלי, שהוכרז כפרט עם הקרניים הגדולות בעולם.
| צילום: ללא
אחיו של השאה, הנסיך עבדול ראזה, הגיע ארצה ולכד את היעל המדוברת, אך כאשר יופה הגיע לאירן הוא לקה בהתקף לב ושב ארצה, ומבצע הבאת היחמורות התעכב. המהפכה האסלאמית כבר החלה להסתמן באופק, והשאה התקשר ארצה והתריע שאם לא יגיעו לקחת את היחמורות בהקדם, העסקה לא תצא לפועל. במבצע בזק חשאי שיגר יופה לאיראן את מייק ואן גריוונברוק, הולנדי שעבד ברשות שמורות הטבע. הוא ואיציק שגב, הנספח הצבאי של שגרירות ישראל באיראן, שכרו רכב ויצאו ללכוד את היחמורות תחת אש.
השאה ואנשיו כבר ברחו מביתם, וההגעה אל היחמורות הייתה מאתגרת במיוחד. תוך סיכון אישי עצום הצליחו השניים לחזור למשאית עם ארבע נקבות יחמורים, והסיעו אותן לשגרירות ישראל, שאנשיה כבר היו עסוקים בהכנות לבריחה מהמדינה. ב־8 בדצמבר 1978 יצאו היחמורות בטיסת חילוץ של אנשי השגרירות, וחברו לשני יחמורים שהובאו לארץ מגרמניה, צאצאים של היחמורים מאירן.
מאותן יחמורות נולד גרעין הרבייה הראשון בארץ. ב־1996 שוחררו היחמורים הראשונים לטבע, ומאז נבנו אוכלוסיות חדשות שלהם בגליל, בכרמל ובנחל שורק – האוכלוסייה הפראית היחידה בעולם של המין הזה.
מלכודת הביות
שנים אחרי אותו מבצע נועז, הצטרפה אל הסיפור דמות חדשה – ד"ר מיה מאור־כהן, אקולוגית צעירה שהפכה את המחקר המדעי לסיפור ילדים. בספרה, היא שוזרת את סיפורו של בעל־החיים הנדיר עם עולם הדמיון וההרפתקה, ומזמינה קוראים צעירים להכיר בדרך חווייתית סוגיות של שימור מינים נדירים, טבע וקיימות, ולחוות את הדרמה שבין השיבה הביתה אל הטבע, ובין הפחד והחופש שבפרא. הספר ראה אור בהוצאת אוריון, והוא מלווה באיוריו של אריאל עיני.
הסיפור מתאר את השיבה לטבע מנקודת מבטו של דוֹט, יחמור צעיר שמשוחרר מסביבת גידול מוגנת אל היער הפתוח. בתהליך ההשבה אל הטבע הוא פוגש את "החיים שבחוץ" על אתגריהם – חיפוש עצמאי אחרי אוכל, ומפגשים עם טורפים ועם מינים אחרים ביער.
אל פרויקט היחמורים הגיעה מאור־כהן אחרי שסיימה תואר ראשון בלימודי סביבה ושימור חיות בר בארה"ב. "שמעתי שמחפשים סטודנטית למחקר על יחמורים. באותו זמן אפילו לא ידעתי מה זה יחמור, ועשיתי גוגל כדי להבין על איזו חיה מדובר... מאור־כהן חָבְרָה למנחה שלה בפרויקט היחמורים, פרופ' דוד זלץ, שעסק אז בהקמת מסלול לתואר שני בשימור טבע באוניברסיטת בן־גוריון. היא עשתה מסלול ישיר לדוקטורט, שבמהלכו הייתה שותפה למחקר שנערך בשיתוף רשות שמורות הטבע. במשך שמונה שנים לקחה מאור־כהן חלק במחקר היחמורים. כעת, עם סיום הדוקטורט, החליטה להוציא לאור את ספר הילדים.
"את הסיפור כתבתי כבר לפני שנים, אחרי אחת ההשבות הראשונות שעשינו", היא מספרת. "זה היה אירוע מאוד מסעיר מבחינתי, וישבתי לכתוב את כל התהליך מנקודת המבט של היחמור. איך מרדימים ומכניסים אותם אל תיבות עץ, ומציבים את התיבות בנקודות השבה. כשהיחמורים מתעוררים – רגועים, תחת השפעת ההרדמה – הם יוצאים לראשונה אל היער".
השבה אל הטבע היא מנגנון שמשתמשים בו ברחבי העולם כדי להציל מינים שונים, כאלה שמצויים בסכנת הכחדה או שמספרם קטן מאוד. השחרורים של היחמורים התבצעו תחילה בגליל המערבי, וכיום הם מתבצעים גם בנחל שורק, בגליל העליון ובכרמל. הם מתקיימים בעיקר בעונת החורף, כאשר יש שפע מים וצמחיה. ברשות שמורות הטבע מעריכים כי כיום ישנם בין 300 ל־500 יחמורים בטבע הישראלי, אוכלוסיית הבר היחידה בעולם של המין הזה. ואם מינים של אלפי פרטים נחשבים ב"סכנת הכחדה חמורה", אזי מין עם כמה מאות פריטים בלבד בוודאי נחשב לנדיר וייחודי.
ככל שהשחרור משמח ומשיג את מטרתו, הוא מהווה אתגר לא פשוט. בהשבת מינים אל הטבע ישנה תופעה בשם homing, שבה המינים המשוחררים מנסים לחזור הביתה, אל מרחבי הגידול הקודמים שלהם. "היחמורים לא נוטים לחזור, אבל במחקר גילינו שעדיף לשחרר את החיות ישירות אל הטבע, עם כל מה שזה אומר, בלי שלבי ביניים". שלב הביניים הוא שלב שמכונה "שחרור רך", שבו יחמורים יוצאים לתקופה קצרה אל מקום מוגן מטורפים, אך כזה שדורש מהם לחפש מזון ומחסה באופן עצמאי. במחקר התברר שאחוזי הטרף על ידי זאבים היו גדולים משמעותית בקרב יחמורים ששוחררו בהדרגה, שכן החושים הטבעיים לזיהוי טורפים היו רדומים.
"גם כשמשחררים אותם ממכלאת האִקלוּם הם היו נשארים קרוב לגדר ולא מתרחקים, והזאבים הבינו את זה והיו טורפים אותם על הגדר", מתארת מאור־כהן. "זה היה קשה, כל פרט שנטרף זה עצוב מאוד. גילינו שעדיף לשחרר את היחמורים ישר לטבע ולוותר על השחרור הרך, כי 'הביות הרך' הופך למלכודת. היום כבר לא משתמשים במכלאות אקלום, ואחוזי הטרף ירדו".
כיום חיים בישראל בין 300 ל־500 יחמורים | צילום: לירון שפירא
בעבורה, כמי שמלווה גידול יחמורים, ההשבה אל הטבע היא רגע שיא. "זה תהליך מאוד רגשי עבורי. לראות יחמור שחי מאחורי גדר יוצא מהקופסה אל הטבע זה רגע אדיר, אבל גם נורא מפחיד. פתאום הוא צריך ללמוד הרבה דברים לבד. בגרעין הרבייה דאגו להם לאוכל והם היו מוגנים מטורפים, ופתאום הכול מתהפך. בשבועות הראשונים לשחרור, החיות מסתובבות עם הרבה נאיביות ויש הרבה טריפות של זאבים. החוש של זיהוי טורפים עוד לא התעורר, והלב שלך נשבר. הן לא יודעות איך להתנהג מול טורף, ואפילו לא יודעות איך זה מריח כדי לזהות את זה. בספר רציתי להראות מה זה אומר לשוב אל הטבע מנקודת מבט של החיה שעוברת את זה, ויש שם לא מעט אתגרים".
מגינים מפני שריפות
מאור־כהן, 35, גדלה בכפר שמריהו של פעם, ב"בית סבתא" קטן עם עצי פקאן, ומגיל קטן חיבבה מאוד בעלי חיים. "הייתי מוצאת חיות ומביאה אותם הביתה, ומשגעת את אימא שלי שאוכל לגדל אותם. לא היו לי שותפים לחיבה העזה הזאת בבית, אבל לא כיבו את ההתלהבות הזו ונתנו לה להיות. זה ליווה אותי כל חיי".
כנערה נהגה ללכת לווטרינר השכונתי, לשבת מחוץ למרפאה ולסייע במה שאפשר. היא חשבה שתהיה וטרינרית, ואחרי הצבא אף עבדה אצל וטרינר במשך שנה. "רציתי לבדוק אם זה באמת מעניין אותי, אבל הבנתי שזה לא הכיוון שלי".
ההבנה בנוגע לעתידה המקצועי התרחשה דווקא מעבר לים. "נסעתי לאפריקה להתנדב במרכז לשימור חיות בר, עבדתי בעיקר עם אריות, וזו הייתה חוויה מדהימה. בשיחות עם העובדים שם גיליתי שיש תואר אקדמי בשימור חיות בר". היא פנתה ללמוד את התחום באוניברסיטת מדינת ניו־יורק למדעי הסביבה. עם שובה ארצה הצטרפה כאמור למחקר בתחום באוניברסיטת בן־גוריון, במסלול של תואר שני ודוקטורט.
מהספר עולה שליחמורים יש חשיבות מעבר להגנה עליהם כזן נכחד.
"בהחלט. הם חשובים מכמה סיבות. ראשית, הם חשובים כמין בעולם החי. הם נכחדו בגלל פעולות של האדם, ואם יש פעולות שיכולות לתקן זאת, יש לזה חשיבות מוסרית. אבל מעבר לזה יש להם תפקיד חשוב בטבע. הם אוכלים את כל הצמחייה הצעירה, ובעצם מווסתים את קצב הצמיחה של היערות. אם אין מי שמדלל את הצומח יש הצטברות של חומר בערה בקרקע, וכשיש שריפה היא הופכת קטסטרופלית ולא טבעית. כבר מאות שנים שאין יונק גדול שאוכל עשב ביערות הצפון, ומה שהיחמורים עושים הוא קריטי במובן של הגנה מפני שריפות קשות.
"סיבה נוספת לחשיבות שלהם היא הפירמידה של שרשרת המזון, בשביל אוכלוסיית הזאבים למשל. אחרי כל השבה יש אחוזי טריפה גבוהים של זאבים. אנחנו מנסים למנוע את זה, אבל כשהאוכלוסייה מבוססת זה חלק ממה שקורה בטבע, וזה טבעי וחשוב למערכת האקולוגית".
רובד נוסף שמאור־כהן מדברת עליו קשור בעצם הרעיון של ההיכרות עם הטבע והמודעות לשמירה עליו. "במשך השנים אנשים שאלו במה אני עוסקת, והייתי עונה 'בשימור יחמורים'. הם היו מגיבים בפליאה, 'מה זה יחמורים? סוג של חמור?'. אין היכרות עם איילים. היום אם יוצאים לטייל בטבע, לגמרי אפשר לפגוש אותם כשמטיילים בגליל, בכרמל ובאזור ירושלים. הם אפילו מצויים על השטר של המאה שקל... הם יפהפיים, מנוקדים, נראים כמו במבי גם בבגרותם, ולפגוש אותם בטבע זו חוויה מרגשת. הם צריכים שישמרו עליהם, במיוחד בכבישים. השלטים שמסמנים נוכחות של חיות בר נמצאים שם כי הם באמת שם, ולפעמים גם חוצים כביש וצריך תשומת לב. כשהם נדרסים זה כואב מאוד, וזאת סכנה שאפשר למנוע עם קצת תשומת לב".
הספר, בעל אופי בדיוני ואגדי לילדים, משלב תופעות, עובדות מדעיות ואף מחקרים שונים בהקשר של חיות בר. כך למשל, ליף, אחותו של דוט, בוחרת לחזור הביתה אחרי השחרור כחלק מתופעת ההומינג שהוזכרה; רוז, חזירת בר גדולה, מייצגת את ההשתלטות של חזירי הבר על השטח, על חשבון חיות אחרות. מתוארים גם מינים שונים שאוכלים יחד, בהתבסס על מחקר ישראלי של עינת בר־זיו, שהראתה כי מינים שבעבר לא היו מסתדרים זה עם זה ולא היו חופפים במרחב, חולקים כיום את אזור המחיה שלהם באכילה במזבלות, שכן המשאב בלתי מוגבל ואין יותר התנהגות "טבעית" של לוחמה על שטח מחיה.
מעבר אקולוגי לבעלי חיים | צילום: איור מתוך הספר: אריאל עיני
הסיפור מפנה את המבט גם אל המעברים התת־קרקעיים שבנויים תחת כבישים מהירים, המשמשים מעבר לחיות קטנות. "הבעיה היא עם חיות גדולות יותר שלא יכולות לעבור שם, בטח שלא עם קרניים, ונאלצות לחצות את הכביש. בסיפור דוט מסיר את הקרניים, אבל בטבע אין להם כמובן אפשרות כזו. כשרואים תמרור כזה, כדאי לשים לב במיוחד".
מה חשוב לך להעביר לילדים באמצעות הספר?
"חשוב לי שילדים ידעו זה שיש דבר כזה שמירת טבע. זה לא מונח מופשט, אלא משהו שאנשים עושים באופן אקטיבי. אפשר לעשות שינוי, והוא קורה. היחמורים הם דוגמה ממשית. היה מין שלא היה קיים בארץ, והנה הוא קיים".
שמירת טבע, היא מוסיפה, מתחילה בפעולות הקטנות שלנו, "לא רק להימנע מלקטוף פרחי בר, אלא שמירה על הטבע כגישה. להיכנס ליער זה להיכנס למרחב שהוא לא שלנו, אנחנו אורחים בו. אם נכנסת, אל תשאיר סימנים אחריך. זה לא רק לא להשאיר פסולת, אלא לא להתערב ביער כפי שהוא".
זהירות, גבול לפניך
המלחמה המתמשכת מעוררת שאלה על תגובתן של חיות הבר למצבי לוחמה, במיוחד על ההשפעה האפשרית של הקרבות בצפון על נקודת השחרור בגליל העליון – אזור שספג בתקופה האחרונה מטחי אש כבדים.
באופן מפתיע מתברר כי פרויקט ההשבה לטבע לא הופסק. "אני יכולה לספר שגם בשיא המלחמה עשו השבות תחת אש. אומנם שינו קצת את נקודת השחרור בגליל העליון כדי שהיא לא תהיה חשופה לגבול, אבל ההשבות עדיין התקיימו. למחרת אחד השחרורים נפל טיל במקום שבו שחררנו את היחמורים, אבל לפי הניטור לא ראינו תגובה חריגה. אנשים שראו את היחמורות בזמן פיצוצים סיפרו שהן היו מפסיקות לאכול, מרימות את הראש, ואם לא היה משהו חשוד בסביבה המיידית הן היו ממשיכות בחייהן. הבעיה היחידה שקרתה בזמן המלחמה הייתה אחרת, קצת משונה. התחילה בגבול תנועה של יחמורים אירופיים שהגיעו מלבנון. בשלב מסוים זיהינו בצילומים חציה של הגבול לכיוון ישראל, והייתה דאגה סביב הזליגה הזאת לארץ, שלא יהיה ערבוב בין המינים. הצליחו לוודא שהיחמורים מלבנון לא יחצו את הגבול. יחמור אחד שעבר ושוטט בישראל, נלכד והועבר לפינת חי".
לזכור שאנחנו אורחים בטבע. מאור־כהן | צילום: מהאלבום הפרטי
בימים אלה מטיילת מאור־כהן עם משפחתה בשמורת טבע בוונקובר שבקנדה; השיחה שלנו התקיימה בזום. אני שואלת כיצד היא רואה את סוגיית שמירת הטבע וחיות הבר בישראל לעומת מדינות אחרות, והיא נאנחת.
"הסתובבתי בהמון שמורות טבע באמריקה, ובכל מקום אין פירור של זבל על הרצפה. זה לא קיים. אנשים לא משאירים לכלוך בשום צורה. זה לא רק הניקיון, עצם ההתקרבות לחיית בר נחשבת עבירה. אם מנסים לקרוא לה, להתגרות בה או אפילו לעמוד קרוב מדי, אפשר לחטוף קנס של 25 אלף דולר. ישבנו לאכול כריכים באמצע מסלול, וקפץ לידינו צ'יפמאנק (טמיאס; מכרסם דמוי סנאי). לא חשבנו בכלל להאכיל אותו, אבל מטיילים שעברו לידנו הזהירו אותנו מיד שאנחנו עלולים לקבל קנס. עצם זה שהוא ניגש ויצר איתנו אינטראקציה נחשב מבחינת החוק כאחריות שלנו – אנחנו אלה שצריכים להתרחק.
"בכל כניסה לשמורה יש פחים מסודרים ונעולים שחיות לא יכולות להגיע אליהם, ויש שירותים מסודרים כדי שלא יישארו ניירות או פסולת בשטח. בארץ, לצערי, אנחנו עדיין נתקלים בפחים שעולים על גדותיהם ובניירות טואלט מאחורי שיחים נסתרים. בארצות הברית הכול מאוד מוסדר, ובכל מקום יש שילוט ברור על בעלי החיים המקומיים ועל כללי ההתנהגות בשטח".
ובכל זאת, מאור־כהן מוצאת גם סיבות לאופטימיות ומספרת שבשנים האחרונות נעשה בארץ מאמץ משמעותי לשיפור המצב. "יש היום פחים סגורים, מנגנוני איסוף מתקדמים והגבלות נגישות של חיות למזון. אבל בסופו של דבר השינוי האמיתי לא מתחיל בחוקים ובקנסות, הוא מתחיל בבית. אם תהיה לנו תשומת לב, אם נזכור שאנחנו אורחים בטבע – זו כבר התחלה טובה".
סיפורם של היחמורים נוטע בה הרבה תקוות, ובימים אלה היא עמלה על ספר שני שקשור בפרויקט ההשבה לטבע. "אנשים בטוחים שהמצב של הטבע בארץ הוא אבוד, אבל זה לא נכון. יש עשייה מוצלחת, ופרויקט ההשבה הוא דוגמא מאלפת. הם הגיעו לארץ במבצע כמעט דמיוני, אחרי שלא היה פה פרט אחד, ועכשיו יש לנו אוכלוסיות מבוססות. זו גאווה ישראלית שיכולה לתת השראה לילדים, שגם להם יש מה לעשות".