באחד מפרקי ההסכת "יותר יהודי ממך", מספרת שוש מאורי על אביה דז'ון אסלנוב ודודה רוברט שאולוב שנרצחו בחוף זיקים, לאחר שיצאו לדוג בבוקר 7 באוקטובר. האב נקבר מחוץ לגדר מאחר שרק אביו היה יהודי, ואילו הדוד, יהודי על פי ההלכה, נקבר בשטח בית העלמין לצד נרצחי הטבח האחרים. "כשהמחבל ירה באבא שלי, הוא לא שאל אותו מה כתוב לו בתעודת זהות", אומרת שוש בכאב.
את ההסכת מגישים יחד אלקס ריף, מנכ"לית עמותת "לובי המיליון", ומרדכי אסקין, מנהל תחום דת ומדינה בלובי. העמותה, שנוסדה לפני כחמש שנים, מבקשת לייצג את קולם וזכויותיהם של כ־1.3 מיליון ישראלים דוברי רוסית בתחומי חברה וכלכלה, קליטת עלייה, דת ומדינה, חינוך ותרבות. מתוך הפעילות בלובי, ובעיקר מתוך העיסוק היומיומי בסוגיות כואבות של זהות ושייכות – נולד הרעיון להפיק הסכת סביב ענייני דת ומדינה, התחום המורכב והקשה ביותר שהלובי נדרש אליו. הפרקים עוסקים בנושאים כמו בירורי יהדות, קבורה, נישואים, גיור ועוד. במוקד כל אלה, אומרים אלקס ומרדכי, עומדת שאלה אחת, שלרוב איננה מובעת במפורש: האם דוברי הרוסית נחשבים "משלנו".
השם "יותר יהודי ממך" נשמע מתריס משהו. מה עומד מאחורי הבחירה הזו?
"בהתחלה רצינו לקרוא לפודקאסט 'יהודים סוג ב'", מספרת ריף, "אבל חבר העיר לנו שזה שם מתקרבן. הוא אמר לנו 'תעשו ריקליימינג. אתם הרבה יותר יהודים מרוב האנשים שאני מכיר – באורח החיים שלכם, באהבת היהדות והמדינה'. כך נולד השם. נכון, הוא קצת מתריס, אבל לפעמים דווקא ההתרסה היא שגורמת לאנשים לעצור ולהקשיב".
"כל עוד הסוגיה הזו לא תיפתר, לנצח לא נתקבל באמת". אלקס ריף ומרדכי אסקין | צילום: אריק סולטן
בעיני אסקין, הבחירה בשם הזה נוגעת בשבר הזהותי שחווים ישראלים דוברי רוסית. "בברית המועצות נוצרה זהות יהודית שהיא אתנית־לאומית – בלי דת, בלי ממסד רבני. יהדות הייתה לאום, והמשמעות שלה הייתה שיוך אתני, סיפורים משפחתיים, תרבות אינטלקטואלית ואתוס של מצוינות. עם העלייה לישראל, הזהות הזו התממשה בלהיות אזרח מצטיין – ללמוד עברית, להיות ציוני, לשרת בצבא. ואז אתה מגלה שמבחינת הממסד אתה בכלל לא יהודי.
"השם 'יותר יהודי ממך' אומר שבמה שיהודי עבורנו אנחנו הכי יהודים שיש, אפילו יותר ממי שמערער עלינו. יש כאן משהו טרגי, זה כמו יוסף ואחיו שלא מזהים זה את זה. אחרי שבעים שנה של ניתוק, המפגש הזה הוא בין עולמות שונים לגמרי".
פרקי ההסכת נוגעים בשאלות הגדולות של סוגיות דת ומדינה בהקשר של יוצאי בריה"מ: מדוע ישראלים דוברי רוסית נאלצים להוכיח את יהדותם שנים רבות לאחר עלייתם? מי הם זכאי חוק השבות? מה קורה ליוצאי בריה"מ כשהם באים להירשם לנישואים? מהו "סעיף הנכד" ומדוע הוא קריטי? ומה אפשר לעשות עם ההדרה הכואבת בתחום הקבורה?
"החלטנו להגדיר את כל התחנות בחיים, ולמפות את המקומות המרכזיים שבהם אדם פוגש את הממסד הרבני", אומרת ריף. "יכולנו להתעסק בנושאים כמו תחבורה ציבורית בשבת או פתיחת עסקים, אבל בחרנו אחרת. לא כי זה לא מעניין את ציבור דוברי הרוסית, אלא כי בסוגיות של מעמד אישי מהזווית שלנו אף אחד לא מתעסק".
אסקין: "הסוגיות האלה נוגעות בשאלת השייכות שלנו לעם היהודי ולמדינת ישראל. הנסיבות ההיסטוריות של יהדות ברית המועצות הובילו לכך שפתאום יש ספקות בתעודות. צאצאי יהודים, כאלה שהם 'זרע ישראל' – בנים לאב יהודי ואם לא יהודייה, לדוגמה – נתקלים לעיתים קרובות בתפיסה מקטינה ומנוכרת, כאילו הגיעו רק כדי 'לקחת דרכון וליהנות מסל הקליטה'. אבל התמונה הרבה יותר מורכבת. אצל רבים מהם מתקיימת זיקה עמוקה לעם היהודי – בין אם בתפיסה העצמית, באורח החיים או במסורתיות ישראלית מובהקת: הדלקת נרות, ברית מילה, צום ביום כיפור.
"יש בעיה של חוסר היכרות עם המורשת של העולים, כאילו הזהות היהודית שלהם התחילה ברגע הנחיתה בנתב"ג ולא הייתה היסטוריה של מסורת, שייכות או מאבק קיומי. המטרה שלנו היא להסיר את סימן השאלה מהשייכות שלנו, הן כיהודים והן כזרע ישראל. יש פה מעגלי שייכות, ואנחנו רוצים שתכירו בסיפור ההיסטורי שלנו ובזיקה שלנו לעם היהודי, ותאמצו את הגישה ההלכתית המקרבת ברוח הרב עובדיה יוסף שפסק כי עולים מרוסיה שמצהירים שהם יהודים - נאמנים על כך".
ההסכת נולד מתוך תחושת עלבון ורצון לשינוי, שהתחדדו אחרי 7 באוקטובר. "לא ייתכן שביום פקודה כולם נושאים בנטל – עשרות חיילי צה"ל ושוטרים ממדינות בריה"מ לשעבר נפלו בטבח ובמלחמה – אבל ביום שאחרי, השוויון נשאר על הנייר בלבד", אומרת ריף. "אנחנו מרגישים שזו שעת כושר לפעול, ושהציבור הישראלי איתנו. בסקרים שערכנו עולה שרוב גדול חושב שצריך לקרב את זרע ישראל, להקל בתהליכי הגיור, ולוודא שמי שמשרת בצה"ל או נפגע בפעולת טרור יזכה להיקבר כיהודי. זו הזכות המוסרית הבסיסית ביותר".
אסקין: "אחרי 7 באוקטובר, ברית הגורל נכרתה מחדש עבור יהודים בכל העולם. יש כאן רגע שאפשר לתרגם אותו למדיניות. רצינו שזה יכה שורשים ולא יישאר רגע חולף". המסרים הללו יבואו לידי ביטוי גם בספר פרי עטה של ריף, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת סלע מאיר ויתבסס על תכני ההסכת.
מסע כומתה לישראליות
הרקע הסובייטי שלהם דומה ושונה גם יחד: אלקס ריף הייתה ילדה בת חמש כשהגיעה מצ’רנוביץ לנתניה עם שמלת תחרה ופפיון ענק. כבר ביום הראשון בגן הבינה שהדרך לשרוד בישראל היא להעלים את סממני ארץ המוצא. היא יצאה ל"מסע כומתה" פרטי כדי להתקבל לישראליות, והרגילה את עצמה לדבר בלי מבטא, להסתובב רק עם צברים, לשמוע את המוזיקה "הנכונה" ולהיות תלמידה מצטיינת. המחמאה הכי טובה מבחינתה הייתה "את לא נראית רוסייה". היא סימנה וי על כל משוכה בדרכה להפוך לצברית: שנת שירות, שירות בצה"ל כולל קצונה, לימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית, ותוכנית צוערים לשירות המדינה.
לכאורה החלום הישראלי שלה התגשם, אבל אז משהו החל להיסדק. "זה התחיל כשסבתא שלי שגידלה אותי, ושהייתה מאוד סובייטית, מתה פתאום, ואיתה ניתק החוט לעבר שלי. זה המשיך בהבנה שכל השנים רציתי להתקבל לישראליות, כשבעצם הסיפור הוא היהדות שלי. בכל קשר זוגי שנכנסתי אליו שאלו, לפעמים ישירות, האם אני יהודייה".
במסגרת תהליך הבירור שהחלה לעבור עם עצמה, היא עזבה את תפקידה כיועצת בכירה במשרד הכלכלה, פנתה ללימודי קולנוע ולכתיבת שירה, והבינה שהמפתח לשינוי נמצא בתרבות. היא וחבריה קידמו מיזמים שונים, כמו הנגשת ה"נובי גוד" לקהל הישראלי ("זה חג חילוני שנתפס בארץ בטעות כחג נוצרי", היא אומרת) ומתן במה לסיפורי הווטרנים – הסבים שלחמו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. במקביל היא הביאה אל המסך את סיפור העלייה דרך עיני הילדים, בסדרה הדוקומנטרית ״דור 1.5״ בכאן 11, שהיא אחת היוצרות שלה. מול המצלמה היא פתחה את כאבי ההגירה מול אימא שלה, והציבה זרקור על הפערים הדוריים. לפני כחמש שנים היא הייתה ממייסדות "לובי המיליון", שבמסגרתו ילדי העלייה לוקחים אחריות ומבקשים להוביל לשיפור מצבם של דוברי הרוסית בישראל.
מתוך הסדרה "סובייצקה" | צילום: באדיבות כאן 11, מיכה בריקמן
מרדכי אסקין חי גם הוא את הסתירה בין הזהויות, אבל המסע שלו נעשה כמעט מהכיוון ההפוך. הוא נולד בירושלים להורים שסיפוריהם שזורים משתי תקופות עלייה בעלות אופי שונה; אביו, אביגדור אסקין, היה מסורב עלייה שעבר גיור ברוסיה ועלה ארצה בשנות השבעים; אימו, בת למשפחה יהודית ממוסקבה, עלתה בשנות התשעים. ילדותו עברה עליו בין תלמוד תורה "עץ חיים", מוסד חרדי ותיק ושמרני, ובין תרבות סובייטית עשירה בסלון; ביום חלם להיות חסיד עם פאות, בערב קרא את פושקין והאזין למוזיקה רוסית. "העובדה שגדלתי כל השנים על תרבות סובייטית יצרה אצלי זרות שגרמה לאנשים לשנוא אותי", הוא מתאר. "לא הייתי שייך למה שקורה סביבי".
במהלך שנות ההתבגרות שלו הוא ניסה להשאיר מאחוריו את התרבות הרוסית והציונית של הבית ולהתיישר עם הסביבה החרדית. אבל בגיל 23, אחרי שנים של ניסיון להיטמע, הוא עזב את ישיבת חברון הליטאית שבה למד והחל למלא את החלל שנפער מול הערכים של ילדותו, להשלים בגרויות ולהתגייס לצה"ל. אחרי השחרור למד מִנהל פיננסי, אך עד מהרה הבין שזה לא המסלול שלו. הוא החל לכתוב ברשת, להשתתף בתוכניות מנהיגות וללמוד מדעי המדינה והיסטוריה יהודית, בין השאר במכללה למדינאות.
כשפרצה המלחמה באוקראינה, התחדדו אצלו הניגודים בין לאומיות וציונות לחרדיות. "המלחמה, עם גל העלייה הגדול שבא בעקבותיה, הציפה אצלי בעוצמה את הסוגיות של דת ומדינה", הוא אומר. "הרגשתי שיש צורך בשפה מגשרת בין מי שמכיר את העולם החרדי כמוני ובין מי שנפגע מהמערכת הדתית. המלחמה הזכירה לי שאני דובר רוסית, ועוד חלק מהזהות שהשארתי מאחור קיבל חיים מחדש. הפעם לא כמשא, אלא כשליחות. באותה תקופה אלקס התקשרה והציעה לי להקים ולנהל את תחום דת ומדינה ב'לובי המיליון'. בנינו את התחום יחד".
הזהות נמחקה
ריף מכירה מקרוב את העיסוק בסוגיות של דת ומדינה, מאז שהבינה בעצמה שתידרש לערוך בירור יהדות משום שהוריה לא החזיקו ברשותם כתובה מנישואיהם, אף שמוצא המשפחה מערים ועיירות יהודיות מוכרות היטב במזרח אירופה, כמו ויז׳ניץ וסדיגורה. "בן זוגי דניאל מגיע ממשפחה דתית, ולא התחתַנו ברבנות. חמותי שאלה אותי בכאב: 'למה לא ברבנות? האם היהדות לא חשובה לכם?' סיפרתי לה את ההיסטוריה שלא סופרה, על מדינה טוטליטרית שמחקה את הזהות היהודית במשך שבעים שנה. אסור היה להיות יהודי, אסור להוציא כתובה, הסבים והסבתות קיימו ברית מילה בסתר, אפו מצות בסתר. ההורים שלנו התרחקו לא מתוך בחירה אלא מכורח המציאות; הם פשוט לא הכירו את החגים, את המסורות, את השפה".
הסתרת הזהות היהודית בבריה"מ לא מנעה את ההדרה והעוינות. "בתעודת הזהות היה כתוב 'יהודי', זה היה סעיף אתני. לא משנה כמה ניסית להצטיין, תמיד הייתה תקרת זכוכית. לא קיבלו יהודים לאוניברסיטאות ולמשרות. חיית במלכוד – לא יכולת להיות יהודי, אבל גם לא יכולת שלא להיות".
בשנות התשעים, עם קריסת מסך הברזל הסובייטי, עלו ארצה כמיליון איש. "זו לא הייתה עלייה ציונית קלאסית, ובכל זאת, זו הייתה עלייה של נס: אנשים חזרו לחיק היהדות והגדירו את עצמם כיהודים, למרות כל הנסיבות ההיסטוריות. אבל במקום לראות בכך סיפור של חזרה ותיקון, הממסד בחר בגישה הפוכה: אם אני רוצה להתחתן ברבנות אני נדרשת להביא את הסבתא, לאתר תעודות מקוריות שאבדו בשואה, להביא תמונות של קברים, לעבור מסכת משפילה. זה קורה כי לא מכירים את ההיסטוריה שלנו". ריף מציינת בהקשר הזה כי יהודי בריה"מ עברו תחת השלטון הקומוניסטי תהליך של מחיקה דתית שיטתית – בתי כנסת נהרסו, ארכיונים נשרפו, תעודות אבדו; בתי הקברות, שהיו יכולים לשמש כהוכחה, הושחתו או נמחקו.
מהן הסוגיות הכי בוערות בעיניכם בהקשר של דת ומדינה?
"יש שלושה דברים מרכזיים", משיבה ריף. "הראשון הוא סוגיית בירורי היהדות. לפני שנות התשעים לא היו בירורי יהדות, גם לא כלפי עליות שכללו נישואים מעורבים". השניים מכירים בהלכה שלפיה הזהות היהודית נקבעת על ידי האם, אך מציינים כי במקרים רבים אנשים כבר עברו את כל תהליך ההוכחה בשנות התשעים דרך לשכת הקשר "נתיב", יחידת סמך במשרד ראש הממשלה שניהלה את הקשר עם יהודי בריה"מ. כעת, כאשר צאצאיהם מבקשים להינשא לאחר שלושים שנה, הם נדרשים שוב להמציא הוכחות שהתפוררו ואבדו עם הזמן.
מתוך פעילות לובי המיליון. | צילום: ליה גלדמן
"אנחנו אומרים דבר פשוט – תפסיקו למחוק לנו את ההיסטוריה", ממשיכה ריף. "לא סתם כתוב לנו 'יהודי' בתעודת הזהות. רוב מוחלט של הפונים מצליחים להוכיח יהדות. אותם עשרה אחוזים שלא, זה כי הם נולדו למצב שבו לא נשארו ראיות: כי ברחנו, כי הסתרנו, מתוך הישרדות. גם אם יש בודדים שהצליחו להשתחל למערכת במרמה, בשביל זה מטילים ספק ומרחיקים מהיהדות 800 אלף ישראלים שכבר הוכרו כיהודים עם עלייתם? המדינה מגדירה את אותם אנשים כ'חסרי דת', אף שרבים מהם רואים עצמם כיהודים לכל דבר – בתודעה, באורח החיים, במסורת. צריך לקרוא להם קרובי ישראל, לא חסרי דת", מציעה ריף.
"המדינה מכירה ביהודים במשרד הפנים, אחרי שכבר עשו בדיקה מקיפה בזמן העלייה, אבל ברבנות, כשאנחנו באים להתחתן, עושים לנו בירור יהדות מחודש. זה תהליך משפיל שהנחיצות שלו כלל לא ברורה – למה לבדוק מחדש את יהדותו של מי שכבר הוכר כיהודי?"
הנושא השני, שהתחדד מאוד בעקבות 7 באוקטובר, הוא ההדרה בתחום הקבורה. חיילים שאינם מוכרים כיהודים נקברו בסופו של דבר לצד חבריהם בעקבות לחץ ציבורי, אך נרצחי טרור שאינם יהודים לפי ההלכה עדיין נקברים מחוץ לגדר. "הם נרצחו כיהודים, בשם יהדותם, אבל לא זוכים לקבורה שוויונית. יש פתרון הלכתי, הוא פשוט לא מיושם", אומרת ריף.
הנושא השלישי הוא הנישואין: כיום אנשים שהם "זרע ישראל" – בנים ונכדים ליהודים – אינם יכולים להינשא בישראל, והדבר מטריד הרבה מאוד ישראלים דוברי רוסית. "אנחנו לא אומרים 'תזרקו את ההלכה ותכירו כיהודי במי שאינו יהודי הלכתית', אבל כן תכירו בקשר שלהם לעם היהודי ותקדמו פתרונות בתחום הגיור", אומרים השניים. "קיימים פתרונות הלכתיים, צריך רק לרצות למצוא אותם. במקום זה משפילים ציבור שלם.
"האפשרות החוקית היחידה כיום עבור 'זרע ישראל', בתנאי שהם מתחתנים בינם לבין עצמם, היא במסגרת 'ברית הזוגיות', שבה הם נאלצים להצהיר כי אינם יהודים ושאין להם שייכות לעם היהודי. קיימת גם אפשרות של 'נישואי יוטה' – טקס אזרחי שמתבצע אונליין מול נוטריון במדינת יוטה שבארה"ב. משרד הפנים מכיר בנישואים האלה, אבל זו דרך עוקפת, משפילה ומרוחקת. זה אבסורד שאנשים נאלצים להינשא כך, מחוץ למדינה שלהם, רק כדי לממש את הזכות הבסיסית להינשא. הפתרון לכל זה הוא פתיחת שערי הגיור. גיור ראוי ונגיש יאפשר לא רק להינשא כהלכה, אלא גם להפסיק את האפליה בקבורה ולהסיר את סימן השאלה המרחף מעל הזהות של מאות אלפי ישראלים.
"אחוזי הגיור בארץ נמוכים מאוד, והנשירה במהלך התהליך גבוהה מאוד. אנשים מעידים על הרבה השפלות ועלבונות בדרך, והם לא מבינים למה התהליך כולל את המשפחה כולה ולא רק את המתגיירים. כתנאי לגיור, יש חובה להעביר את הילדים לבית ספר דתי או חרדי. אחד מבכירי מערך הגיור, הרב משה ולר, סיפר על אביו, שהגיע מצ'רנוביץ, שבבוקר היה הולך לבית הספר בצ'רנוביץ ואחר הצהריים ל'חדר'. למה אי אפשר ליישם מודל דומה כאן בארץ, של לימודי קודש אחרי בית הספר? צריך רק רצון כדי למצוא פתרונות. אנשים רוצים להתגייר אבל לא פותחים להם את הדלת".
המפתח, לדברי ריף ואסקין, טמון בשאלה הבסיסית: האם מתייחסים ל"זרע ישראל" כבנים אובדים של העם היהודי או כ"חסרי דת"? האם נקודת המוצא הבסיסית היא זרות או קִרבה? "זו הבחירה שממנה נגזר הכול. לכל סוגיה, מגיור ועד קבורה, יש פתרון הלכתי, אם רק רוצים. הצורך בפתרון הולך וגדל, כי כיום יש כחצי מיליון בני זרע ישראל, ובתוך עשור המספר יעלה ל־700 אלף. בהיעדר מענה, רבים מהם ייקברו בחלקות לא יהודיות, לעיתים בנפרד מבן או בת הזוג".
שיח עם רבנים
יש קהילות נוספות של עולים שנאלצו להתמודד עם סוגיות דת ומדינה, כמו העולים מאתיופיה. מה מייחד את הסיפור שלכם?
אסקין: "ההבדל העיקרי הוא שש"ס לקחה חסות על יהדות אתיופיה. הם נלחמו במשך שלושה עשורים על ההכרה ביהדות ביתא ישראל, עד שהנושא הוסדר במועצת הרבנות הראשית. זה מוכיח שכאשר יש רצון, אמפתיה והזדהות, אפשר למצוא פתרונות. הרב עובדיה יוסף אימץ את הסיפור הזה אל ליבו. הייתה לו אמפתיה עמוקה כלפיהם, והוא הוביל מהלך הלכתי של קירוב. אותו דבר היה צריך לקרות גם עם יהודי ברית המועצות, אבל נוצרה כאן דינמיקה פוליטית ותרבותית שראתה בעלייה הזו איום על ש"ס. הפלשמורה, למשל, עוברים גיור מקל כדי לעלות לארץ ולכן אין להם בעיה הלכתית כיום. ליהודי בריה"מ, לעומת זאת, לא נמצא אף גורם הלכתי משמעותי שבחר לקחת עליהם אחריות. בשנים האחרונות הרב אליעזר מלמד התחיל לעסוק בסוגיה, אבל במשך שנים לא היה מי שירים את הכפפה".
אכן, זהו יעד נוסף של "לובי המיליון": ליצור שיח עם מנהיגות רבנית, מתוך הבנה שההתעלמות מיהודי ברית המועצות נובעת בעיקרה מחוסר היכרות. לפני כמה שנים יזמו אלקס ריף ויונתן דובוב פגישה עם הרב אליעזר מלמד, ובמהלכה הציגו בפניו את הסיפור ההיסטורי של עליית בריה"מ והציעו לו להוציא פסק הלכה שיאמץ גישה מקילה כלפי זרע ישראל. הרב מלמד הגיב בזהירות ואמר כי לא יפרסם פסק לפני שיבחן את הסוגיה לעומק. הם חשבו שמדובר בדחייה מנומסת, אך כעבור שנה וחצי הוא זימן אותם לפגישה נוספת והציג בפניהם עבודה מקיפה בת 900 עמודים, שסוקרת את מסורת הגיור לאורך הדורות.
מתברר שהם לא היה היחידים שפנו אליו באותה תקופה. הרב מלמד העמיק בסוגיה ופרסם ספר מקיף ותקדימי בשם "מסורת הגיור", המנתח את הפסיקות ההלכתיות בנושא לאורך מאות שנים, על רקע הקשרן ההיסטורי והגיאוגרפי. מסקנתו ברורה: תמיד היו פוסקים שהחמירו ואחרים שהקלו, והבחירה בין הגישות תלויה ברוח התקופה והמקום. לדבריו, כאשר קיימת מדינה יהודית עם צבא ומוסדות לאומיים יהודיים, הגישה הנכונה היא להקל.
אחרי המפגש עם הרב מלמד, הם המשיכו בקשרים עם גופים וארגונים נוספים, בהם ארגון רבני צהר. "השבוע נפגשנו עם הרבנים הראשיים והצענו להקים ועדה שתבחן את הסוגיה של בירורי יהדות. המצב הנוכחי שבו חצי מיליון ישראלים מזרע ישראל מגדירים את עצמם יהודים, חיים כיהודים, מתחתנים עם יהודים אבל עדיין לא מוכרים כיהודים – הוא פצצה מתקתקת. אם לא יימצאו פתרונות הלכתיים מתאימים, זה עלול להפוך לאסון זהותי שיפרום את החוטים העדינים שמחזיקים את העם היהודי יחד".
גם מי שאינו מעוניין לעבור גיור, הם אומרים, צריך למצוא דרך להכיר בזכויותיו. "אם אנחנו יודעים להעניק זכויות אזרחיות לערבים, לדרוזים וללא־יהודים אחרים – מדוע מי שקשור לעם היהודי בקשר דם, בתרבות ובחיים משותפים, לא יוכל להינשא בישראל?"
מעבר להצגת הבעיה לעומקה ולהבעת הכאב, בארגון "לובי המיליון" שוקדים על גיבוש פרטני של פתרונות. "יש דברים שאפשר לעשות מחר בבוקר", אומרת ריף. "אפשר לתקן את חוק הקבורה, למשל, ולאפשר לנפגעי פעולות איבה שאינם יהודים על פי ההלכה להיקבר בחלקות יהודיות. כמו שמצאו פתרון הלכתי עבור חיילים, אפשר למצוא פתרון לאזרחים. מחר בבוקר אפשר להפסיק לקרוא לזרע ישראל או קרובי ישראל 'חסרי דת'. בירורי יהדות וגיור הם לא נושאים שישתנו מחר בבוקר, אבל צריך להקים ועדות משותפות ולהבין מה עושים. בואו נתחיל מלהכיר בכך שיש בעיה. צריך להקים פורום הלכתי רחב, שיכלול רבנים עם אומץ, רגישות והבנה היסטורית".
איך נראה בירור יהדות אופטימלי, בעיניכם?
ריף: "קודם כול צריך להפסיק את ההליך המשפיל הזה ולאמץ את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, כמו גם פוסקים רבים אחרים, על בסיס 'חזקת יהדות'. כלומר, שישראלים שיהדותם כבר הוכחה במעמד העלייה, לא יידרשו לבירור יהדות מחודש ברבנות. אחרי שנפסיק להטיל ספק בזהות – אפשר יהיה להפוך את חיפוש השורשים לחוויה מחזקת ומעצימה. שהמניע יהיה אישי, זהותי, תרבותי, לא מבחן שבא מהצורך להוכיח משהו. למשל דרך עבודות השורשים בבתי הספר, שיחברו את התלמידים לסיפורי המשפחה שלהם. אפשר לחבר את התהליך למוסדות מחקר גנאלוגי כמו מיי הריטג' או יד ושם. היום יש אוצרות ארכיוניים אונליין, עם יכולות חיפוש מטורפות. כשאבא שלי חיפש מסמכים, הוא עשה את זה לבד, בלי שום גישה למקורות. היום הכול נגיש. לי עצמי יש את הג׳וק של הגנאלוגיה. בניתי עץ משפחה עם יותר מ 4,000 אנשים. אני אוהבת לחפור בארכיונים ולמצוא אוצרות על העבר שלי, אולי בגלל שכל כך הרבה ממנו נמחק והיה לי חשוב לדעת מאיפה באתי".
אסקין: "זו הזדמנות לקחת אירוע היסטורי מרגש – חזרתם של צאצאי יהודים אחרי דורות של נתק – ולעשות ממנו תיקון, לא עונש או מבחן. אבל בשביל זה צריך להכיר בכך שהזיקה והשייכות כבר קיימות. לא להמציא אותן, רק להכיר בהן".
מיקור חוץ למחשבות
מעבר לפעילות הציבורית והחברתית, לכל אחד מהם יש גם קול אישי, שנשמע בשירה שהם כותבים. כפעילים חברתיים שהם גם משוררים, הזהות, הכאב והמאבק זולגים אצלם מן הדו"ח אל הדף.
איך השירה משתלבת בעשייה האקטיביסטית? מבחינתכם זה עוד ערוץ של מאבק?
ריף: "שירה בשבילי היא דרך לדבר את הכאב. לא כתבתי ישירות על דת ומדינה, אבל כל קשיי העלייה, תחושת הזרות, המקום של 'לא להיות חלק' – נכנסו לשירים. כתבתי על הקונפליקט בין מסורת ביתית למסורת ציבורית, נגעתי גם בציונות ובקומוניזם ועסקתי גם בברית המילה של אחי, שהייתה רגע מכונן".
אצל אסקין, השירה שזורה בסיפורי המאבק של אביו בבריה"מ, כפי ששמע בילדותו. "אבא שלי עבר ברית מילה בגיל 16, במוסקבה. הוא שיחד רופא, ואחר כך הלך לשיעור ספורט כרגיל. הסיפורים האלה ליוו אותי. גדלתי עם כפל זהויות, ציונות מבית וחינוך סובייטי על רקע סביבה חרדית. הנושאים של הגירה, קליטה וזרות לא הפסיקו להעסיק אותי. בשבילי שירה היא סוג של מיקור חוץ למחשבות, דרך לשים על הדף דברים שלא תמיד קל להגיד בקול רם".
ריף מתרשמת שהדור הצעיר של יוצאי ברית המועצות שונה באופן עמוק מבני דורה. "הם פחות סלחנים. יש להם גישה של 'מי צריך שיקבלו אותנו, אנחנו מי שאנחנו'. כשהייתי בצבא גיליתי שהסמלת שלי, צברית מוחלטת, בכלל לא הייתה יהודייה. הייתי בהלם שזה אפשרי. אבל בעיניי התגובה של 'לא צריך אתכם' היא הפסד גדול. אנחנו לא רוצים לוותר על היהדות שלנו, המשפחות שלנו נאבקו עליה. שם היינו ז’ידים, ופה אנחנו רוצים להיות יהודים גאים. אנחנו מעורבבים בסיפור הזה. אני יהודייה שהתחתנה שלא דרך הרבנות, ואחי, שהתחתן עם מישהי מזרע ישראל, נאלץ להתמודד עם הקושי החוקי להינשא בארץ – ועדיין היה לו חשוב להתחתן בחופה יהודית.
"כל עוד לא ייפתרו הסוגיות של דת ומדינה, כל יתר המבחנים – להיות מספיק ישראלים, לדבר בלי מבטא, לשרת הכי קרבי, לעבוד בעבודה הכי משמעותית – יהיו חסרי משמעות, כי לנצח לא נתקבל באמת. גם הילדים שלנו, שנולדו כאן ודוברים עברית כשפת אם – יישאו על גבם את הספק הזה, את המבט החוקר, את סימן השאלה על השייכות".
ריף מדגישה את הצורך בהנגשה תרבותית לעולים החדשים: "כיום מתמקדים רק בלימודי עברית באולפן. אין חיבור לזהות, ליהדות, לישראליות. בעבר עוד היו טיולים או היכרות עם הארץ, היום גם זה כמעט ולא קיים".
"עלינו, יוצאי בריה"מ, מוטלת אחריות עמוקה", מוסיף אסקין. "צריך להתחיל אצלנו בתוך הבית ריקליימינג זהותי ותרבותי. יש לנו אחריות אישית ומשפחתית להסביר לעצמנו את היהדות שלנו - להתחבר למורשת היהודית ברוסיה, לסיפורי הגבורה, ומתוך כך להיות בטוחים ביהדות שלנו. זה מה שמאפשר לנו לעמוד על שלנו".
בנוגע לסטריאוטיפים הגזעניים כלפי דוברי הרוסית, הוא מצביע על שינוי תרבותי שכבר החל: "היום אפשר לראות סדרות כמו 'סובייצקה', 'מגרש הרוסים', 'הצבי' – שבהם השפה והתרבות הרוסית מנורמלת ונוכחת. הנובי גוד כבר לא נתפס כחג נוצרי, אלא כמו המימונה של יוצאי בריה"מ. גם הציבור הדתי והמזרחי מצטרף לחגיגות. ככה, דרך תרבות ומסורת, צומחת מחדש זהות שיכולה להתקבל גם על ידי אחרים".