"היהדות ואני נמצאות בדייט ראשון מתמשך"

פעם אחר פעם בוחרת מיה טבת דיין לתרגם את חייה לשירה. כל אחד מספרי השירה שלה הוא מעין יומן פואטי שמגיב לזמן ולמקום, ושהיא מתבוננת דרכו במציאות. הספר הראשון תיעד את שנת האבל על מותה של אימה; הספר השני ליווה את מסעותיה עם משפחתה ברחבי העולם; והשלישי עסק בשנות מגפת הקורונה ובשיבה לישראל. כעת, בספרה החדש "היהודיה הנודדת", שיריה מתכנסים אל השאלות שבוערות בה מאז 7 באוקטובר: כיצד נראית זהות יהודית בעידן של איומים גלובליים ומקומיים גם יחד? מהי עברית בתקופה של אנטישמיות מתפרצת? וברמה האישית מאוד – מי היא מיה טבת דיין בזמן מלחמה? בשיריה היא מבקשת להבין מה קורה לקול הפנימי כשהשפה כבר לא בטוחה, כשהעברית הופכת לנטל, כשהשייכות היהודית נצבעת בפחד, וכשאין עוד מקום שמרגיש לגמרי בית. השירים נעים בין הפחד מהטילים להתכנסות בממ"ד, בין חוויית הזרות בנכר לבית אביה בארץ. התחושה המצטברת היא שהעוגנים של המוכר והידוע הבסיסי מתמוססים.

7 באוקטובר פגש את טבת דיין בארה"ב, בעת שהותה שם כמשוררת אורחת באוניברסיטת סן־דייגו סטייט בקליפורניה. עד אז, אנטישמיות הייתה עבורה מושג רחוק, כותרת יבשה בעיתון, משהו ששייך לעבר או למקומות אחרים. מאותו יום, האנטישמיות סביבה התעוררה לחיים והיא פגשה בה בכל מקום: בשיחה עם סטודנטים שלא היססו להציע גירוש ליהודים, בגרפיטי של צלבי קרס, בהשתקה ובהכחשת הטבח, ובאובדן תחושת הביטחון. בלב ליבו של נוף אמריקאי מרהיב היא חשה לפתע שנואה ורדופה, לא רק כישראלית אלא כיהודייה.

...עִבְרִית עֲנִיָּה מוּל בָּתִּים גְּבוֹהִים, עֲלִיּוֹת גַּג, נְשָׁרִים / לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן כּוֹרֶתֶת אוֹתִיּוֹת  / מֵהַשֵּׁם שֶׁלִּי, מָיָה לְמֵאי וְדַיָּן  / לְדֵאי, אֶת הַטֵּבֵת מַעֲלִימָה / לְלֹא רְאָיוֹת, וְהִנֵּה אֲנִי  / מֵאי דֵּאי, יוֹשֶׁבֶת בַּמּוֹנִית הַזֹּאת, / עִם עִבְרִית סוֹדִית שֶׁלִּי, לְחוּשָׁה שֶׁלִּי, זְהִירָה, / מִבְטָא רָזֶה, שֵׁם גִּדֵּם, קוֹבֶרֶת בְּתוֹכִי / אֶת הַאִינְטוֹנַצְיָה שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי / הַמִּלִּים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁלִּי, שֶׁל הַעַגְנוֹן שֶׁלִּי, / הַעַמִּיחַי שֶׁלִּי, עִבְרִית  / עֵירֻמָּה בַּגּוּף שֶׁלִּי, גּוּרַת שָׂפָה...

"נקודת השבר הראשונה", היא מספרת, "הגיעה דווקא בנסיעה פשוטה. יש לי אחות שחיה בארה"ב כבר 12 שנה, והיא מאוד מיומנת בלהיות ישראלית בחו"ל. כשעמדנו להזמין מונית באפליקציית אובר, היא לקחה לי את הטלפון, שינתה לי את השם תוך שניות מ'מיה' ל'מיי', ומ'דיין' ל'דיי' – וכך הפכתי ל'מיי דיי'. מבחינתה זו הייתה פעולה טכנית שנועדה לפתור את 'בעיית השם הישראלי'. אבל אני זוכרת את עצמי יושבת במונית, מביטה בהשתקפות שלי בחלון, ושואלת: מי אני שהסכמתי לגדוע את שמי, להתחיל להסתתר, להשתיק את הילדות שלי? זה היה רגע מכונן של משבר. פתאום העולם הפסיק להרגיש כמו בית".

תמיד חוזרת

מנעוריה ועד היום, טבת דיין ידעה מסעות רבים בעולם, מגורים ממושכים בחו"ל ונדודים מבחירה. רגע לפני הקורונה חזרה משפחת טבת דיין מתקופה ממושכת של שבע שנים בקנדה. לאורך המלחמה יצאה טבת דיין לגיחות קצרות בחו"ל, להרצאות ולחופשות. גם במהלך המערכה האחרונה באיראן, היא החליטה להתרחק מכאן ונסעה ליוון עם שלוש בנותיה; בעלה הראל, איש מחשבים, נשאר בארץ.

"אחרי שינה של חמישה ימים במקלט החלטנו לנסוע", היא משתפת. "הנפש שלי לא החזיקה בזה להרבה זמן. לפני פחות משנה חווינו פגיעה מקרוב, כאשר טיל נפל מחוץ לגדר של אבא שלי והבית פשוט קרס. מאזעקה לאזעקה ראיתי שאנחנו מתחילים לשחזר בגוף את הטראומה הזו".

אחרי כל המסעות בעולם, את תמיד בוחרת לחזור ארצה. למה בעצם?

"אחרי שבע שנים בקנדה הרגשתי שאני עייפה מהזרות. לפעמים זרות היא בדיוק מה שאני מחפשת – מרחב להיטען בו, להתחדש – אבל יש בה גם עייפות גדולה: השפה, ההומור האחר, הקודים התרבותיים שלא הצלחתי לפצח גם אחרי שנים. במקביל, הבנות שלי הגיעו לגיל שבו מתחילים חטיבת ביניים ותיכון, וידעתי שיש שם נקודות אל־חזור מבחינת הזהות. הזהירו אותי: אם הן יעברו את השנים האלה בארץ אחרת – הזהות שלהן תעוצב שם, ואני הרגשתי שהזהות שלהן תלך ותתרחק ממני, שהן יאבדו את הזהות שלי ואני את שלהן, ונחיה בפער שלא אצליח לגשר עליו. כל עוד אני חיה, רציתי להיות אימא במאה אחוז – לא מהגרת, לא זרה, לא זאת שלא מבינה.

"הבנתי פתאום שהשפה הפנימית שלהן כבר איננה העברית הפנימית שלי, של אימא שלי, של סבתא שלי. אני עוד יכולה לחקות איך סבתא של אימא שלי דיברה, את המוזיקה של הקול שלה, את האינטונציה. אם היינו נשארות שם, הילדות שלי כבר לא היו יכולות לתמלל אותי. וההכרה הזאת באובדן הקול הפנימי, בניתוק מהשושלת, הפחידה אותי עד עומק הלב. אז חזרנו לישראל, כדי לעגן את הזהות הישראלית שלהן. בפעם הבאה שניסע, ניסע כולנו כישראלים, מה שלא נבחר לעשות".

בשירים את נתלית בעברית שלך, והתחושה היא שהשפה היא עוגן עבורך.

"מאז תחילת המלחמה, העברית הפכה עבורי לא רק למרחב של שייכות אלא גם לעול. היא כמו משקל שאני נושאת ולא מצליחה להניח. ולא רק בגלל המבטא או הזהות, אלא כי אין לי שפה אחרת שאני יודעת להביע בה את עצמי באמת. כתבתי דוקטורט באנגלית, לימדתי באנגלית – אבל כשאני רוצה לכתוב שירה צלולה וקריסטלית, אני לא יכולה לכתוב אותה אלא בעברית. כל הלב שלי עובר דרך המסדרון של העברית. והמסדרון הזה הוא בו־זמנית מקום הכרחי ובלתי אפשרי. מקום קפקאי מאוד. אני אוהבת לקרוא את קפקא, אבל כשהחיים שלי נראים כמו חיי הדמויות שלו, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה.

לא ייפיתי את הדברים, כתבתי מה עובר עלינו באמת. מאות יהודים מרחבי העולם יצרו איתי קשר. הם רצו להגיב, לשתף, לומר שגם הם מרגישים כך. הם היו זרים, אבל מאוד חמים כלפיי. אישה מאריזונה נסעה שעות כדי להביא לי קופסת קציצות, כדי שתהיה לי תחושת בית

"הבנות שלי דו־לשוניות, מדברות אנגלית שוטפת, מחזיקות בעוד שפות. לי אין שפה נוספת כשפת אם, ואין לי את החירות הפנימית להחליף זהויות דרך השפה. מאז השביעי באוקטובר, העברית – שהייתה עבורי בית ומרחב קיום – הפכה במקומות רבים לסכנה. הבנות שלי יכולות להחליף שפה בן־רגע, להתמזג, להיעלם לתוך האנגלית – אני לא. אני לעד אהיה עם העברית, או לפחות עם מבטא עברי. אין לי דרך לצאת מהגבולות האלה. גם הכתיבה בעברית על העברית היא מלכוד. כמו אישה שנפרדה מגבר ורוצה לדבר עם מישהו קרוב על הפרידה, אבל היחיד שהיא באמת יכולה לדבר איתו עליה הוא אותו גבר עצמו".

כמי שמרבה להסתובב ברחבי העולם, טבת דיין פוגשת יוצרים רבים וקוראת את שירתם בשפות המקור - אנגלית, ספרדית ואף איטלקית והינדית. הם, לעומת זאת, לא קוראים עברית, ויכולים להכיר את יצירתה רק אם מישהו תרגם אותה כהלכה. "בגלל מחסום השפה העברית, יוצרים אחרים בעולם לא באמת מכירים אותי. אם הם לא פוגשים תרגומים, הם לא נחשפים לגוף היצירה ולמוזיקה של השפה. העברית היא הבית היחיד שיש לי, אבל גם בית עם קירות צפופים. אומרים עליה שהיא שפה עם עומק ועתיקוּת, וזה נכון, אבל במרחב הספרותי והציבורי הבינלאומי, היא שפה סגורה. מאז 7 באוקטובר התחושה הזו רק התחדדה. אני מרגישה שבשעה שהיא פותחת לי אפשרויות בנבכי הנפש, מבחוץ היא סוגרת עלי".

אות חיים מסבתא

ד"ר מיה טבת דיין (50) היא משוררת, סופרת ומסאית. בכובעה האקדמי היא בעלת תואר דוקטור בהינדואיזם ושירה סנסקריסטית מאוניברסיטת תל־אביב, ובעבר לימדה בחוגים לפילוסופיה וללימודי מזרח אסיה באוניברסיטאות ת"א וחיפה.

היא נולדה בתל־אביב לדב טבת, בכיר בתעשייה האווירית, ולעפרה טבת, מגישה בגלי צה"ל ובטלוויזיה החינוכית ובמאית סרטים תיעודיים. לאורך השנים פרסמה רומן אחד, ארבעה ספרי שירה וספר מסות פמיניסטי. על יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשירה (2018). שיריה, העוסקים בזהות, נדודים, אימהות ומושג הבית, תורגמו לאנגלית ולגרמנית ופורסמו בארץ ובעולם. התרגום לספרה "לאן שנצוף שם בית" זכה השנה בפרס בארה"ב.

טבת דיין רחוקה מדימוי המשוררת המתבודדת בעליית הגג. היא מתחזקת דף פייסבוק פופולרי, משגרת הגיגים שבועיים בקבוצות ווטסאפ ייעודיות, מובילה ריטריטים וסדנאות כתיבה, ומרבה להיפגש עם קהל במסגרות שונות. השפה הקומוניקטיבית שלה והעמדות שהיא מנסחת זיכו אותה בקהל שאוהד את גישתה: סקרנות כנה, מבט רפלקסיבי וזקיפות קומה בסוגיות של נשיות ופמיניזם. הסקרנות הזו באה לידי ביטוי בתהליך של לימוד וחקירה שהחל בעקבות 7 באוקטובר, ושבמסגרתו היא מובילה מפגשי לימוד פומביים בחברותא עם דמויות כמו הרב בני לאו, הרבנית ימימה מזרחי והרב אלחנן ניר. אלה דיאלוגים חוצי מגזרים המבקשים להציע יהדות פתוחה, אישית ומחוברת.

בשיר הפותח של הספר, מציבה טבת דיין סימן שאלה מהבהב על יחסיה הרופפים עם יהדותה עד 7 באוקטובר:

אֵיךְ נָפְלָה עָלַי הַיְּהוּדִיָּה? הָיִיתִי בְּאָמֵרִיקָה, בְּקָרָוָאן, / נָסַעְתִּי לְפֶסְטִיבָל בַּמִּדְבָּר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁשַּׁבָּת, חַג, אֵיךְ / נָפַל עָלַי הַפַּחַד? פִּתְאוֹם עַם עַתִּיק, / נָפְלָה עָלַי הַהִיסְטוֹרְיָה. בָּרְחוֹבוֹת הַיְּשָׁרִים / וּבְחוֹפֵי הַדְּקָלִים הֵבַנְתִּי אֵיךְ כָּל נוֹף / יָכוֹל לַהֲפֹךְ לְמַחֲנוֹת וּגְדֵרוֹת. / זֶה נִרְאָה הֶגְיוֹנִי. אֵיךְ זֶה נִרְאָה לִי הֶגְיוֹנִי? אֵיךְ / הִתְחַלְתִּי לוֹמַר מִשְׁפָּטִים כְּמוֹ, אֵין חָדָשׁ / תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר? אֵיךְ נָפַל עָלַי הַדּוֹר? / מַבָּטִים חֲלוּלִים, מִצְעָדִים. וּמֵאֵיפֹה / נָפַל עָלַי הַמָּגֵן דָּוִד?...

איך היית מתארת את "היהודייה שנפלה עלייך"? מה היא עבורך?

"הזהות היהודית ואני נמצאות בדייט ראשון מתמשך. יש לי חברים מכל הקצוות – חילונים למהדרין שמרימים גבה ושואלים מה זה הדבר הזה שאני עושה, לומדת וכותבת יהדות; ויש חברים מהמגזר הדתי־לאומי שאומרים 'את רק מתחילה, יש לך עוד דרך ארוכה'. ואני, לא תמיד יודעת מה להשיב. אבל ב־7 באוקטובר הכול השתנה. ברגע אחד היה לי ברור: לא משנה מה אני עושה או מאמינה, בעיני העולם אני קודם כול יהודייה. אחר כך גם ישראלית, וגם ציונית. כל התוויות האלה הודבקו עליי מיידית בקליפורניה, בלי שבחרתי. ואמרתי לעצמי: אם זה כך, אני חייבת להבין מה זה אומר. עד אותו רגע לא נדרשתי לברר את המקום הזה באמת. לרוב היהדות שלי נראתה לי עול, מי בכלל צריך אותה, להיות שייך לעם קטן ורדוף. בשביל מה להוסיף את זה על החיים, שגם כך אינם פשוטים? אבל אחרי 7 באוקטובר כבר לא יכולתי לחיות לצד זה. דחפו אותי פנימה, אל תוך הקלחת, והחלטתי לבדוק מה יש שם. לשמחתי, לא נדרשתי להתאמץ. היהדות באה אליי, פתחה זרועות. היא לא חיכתה שאשקול אם להיכנס, היא פשוט קיבלה אותי".

בעודה בקליפורניה החלה טבת דיין לכתוב ולפרסם מסות על אנטישמיות, שפורסמו בפלטפורמות יהודיות וגם בעיתונים ומגזינים כלליים. "לא ייפיתי את הדברים, כתבתי מה עובר עלינו באמת. מאות יהודים מרחבי העולם – במיוחד מארה"ב, אבל גם מדרום אפריקה ואנגליה – יצרו איתי קשר. הם רצו להגיב, לשתף, לומר שגם הם מרגישים כך. הם היו זרים, אבל מאוד חמים כלפיי. היינו שותפי גורל והרגשתי שהם הכי קרובים. הם דיברו איתי בשפה שאני מכירה. אישה מאריזונה נסעה שעות כדי להביא לי קופסת קציצות, כדי שתהיה לי תחושת בית. כשהכנסתי לפה את הביס הראשון, עם הפראסה כמו שסבתא שלי הייתה מכינה, התפרקתי בבכי. הקופסה הייתה קופסת גלידה ישנה, בדיוק כמו שסבתא הייתה שמה בה אוכל. הרגשתי שסבתא שלחה לי אות חיים דרכה. בניו־יורק, אישה אחת נתנה לי במתנה טבעת עם מגן דוד. היא אמרה לי 'כשאת עונדת אותה בחוץ, תהפכי את הסמל כלפי פנים'. וככה זה – בארץ אני עונדת את הטבעת עם המגן דוד כלפי חוץ, ובחו"ל כלפי פנים.

"היו גם ישראלים שזעמו וכתבו לי 'בגללך אימא שלי ממש דואגת בישראל', 'את לא מבינה מה זה לחיות בחו"ל, יש גלים וזה עובר'. אבל אני הבנתי היטב. סבתא שלי לימדה אותי לזהות אנטישמיות. אני יודעת מה אני רואה, והפעם לא הסכמתי להתקפל. החלטתי למסור עדות, כי מה שקרה היה חריג".

אל תגידי אנטישמיות

זמן קצר לאחר 7 באוקטובר קיבלה טבת דיין הודעה רשמית מהאף־בי־איי על ביטול כלל האירועים בהשתתפותה שנקבעו מראש, בנימוק שלא ניתן לאשר את קיומם של אירועים בהשתתפות יותר מעשרים ישראלים. וכך, כל ההופעות שתוכננו מראש מול קהלים ישראליים – בוטלו. היומן התרוקן, אך אז החלו לזרום הזמנות ממוסדות יהודיים. "בבתי הכנסת יש מערך אבטחה פרטי, אז הם כן יכלו לקיים מפגשים בהיקפים גדולים יותר", היא מסבירה. כך החלה טבת דיין להצטרף לתפילות שבת ולאירועים בבתי כנסת. היא אינה רואה בעצמה אדם מתפלל, אך בחרה לעשות זאת לא מתוך הזדהות דתית, אלא מתוך צורך בסיסי להיות עם אנשים שמבינים מה עובר עליה. שם, בין פיוט לשיחה, החלה להתגבש תחושת שייכות.

"כשהזמינו אותי, דאגו להודיע לי מראש כמה חמושים יהיו על הגגות בתפילת ערב שבת. אם פעם היו שניים, אז עכשיו שבעה. הייתי בהלם", היא מתארת. "בכל שנותיי בקנדה לא חשבתי אף פעם להרים את הראש ולבדוק אם יש אבטחה מעל בית הכנסת. פתאום הבנתי שככה זה תמיד. בכל חג – חמושים. בכל אירוע – שמירה. זה שבר לי את הלב. בפעם הראשונה הבנתי באמת כמה את צריכה להתגונן כדי להיות יהודייה. תמיד קינאתי בפלג האמריקאי של המשפחה שלי; הם נראו לי חיים בנוחות, בביטחון. פתאום הבנתי, זה לא כך. אבל יחד עם הכאב, הרגשתי גם אושר עמוק - הקהילה הזו יודעת לדאוג לעצמה. זו לא קהילה פסיבית שמחכה שיגנו עליה, הם שומרים זה על זו".

למפגשים קדמו שיחות הכנה, שבהן דובר על רגישויות שונות ועל מה מותר לומר ומה לא. טבת דיין גילתה שבעבור חלק מהארגונים והגורמים שביקשו לארח אותה, עצם הדיבור על אנטישמיות הוא רגיש. "שוב ושוב אמרו לי 'אפשר לדבר על הכול, רק בואי לא נגיד את המילה אנטישמיות – זה מדכא'. בבתי הכנסת לעומת זאת דווקא רצו לדבר על אנטישמיות, על מה זה להיות יהודי עכשיו. הם ידעו שבאתי מישראל, והניחו שיש לי אומץ שאין להם. אנשים כל הזמן הזמינו אותי אליהם לקפה, כי 'אני לא יוצא מהבית עכשיו'. עצם זה שהסתובבתי ברחובות סן־דייגו נחשב אצלם לאקט של אומץ לב, והם הזמינו אותי כי הייתי אמיצה בעיניהם כדי לדבר איתם על זה, ואמיצה בכלל כדי ללכת זקוף בעולם. לא הזמינו אותי כי הייתי חשובה, אלא כי נתתי מילים למה שהם חווים. הם פשוט רצו לדבר".

באיזה אופן היהדות עוזרת לך בתקופה הזו?

"חבריי הדתיים אומרים לי שכל האירועים האחרונים עם איראן זה הדהוד לימי המן הרשע. להרבה מהם יש הד עמוק, עתיק, לדברים שקרו בעבר. כחילונית, זה לא האתוס שגדלתי עליו. פרעה והמן הם לא דמויות ייחוס עבורי. באותה מידה היו יכולים לשכנע אותי בסיפור אחר לגמרי. היהדות עבורי זה שני דברים. הראשון הוא העתיקוּת של העם הזה. כחילונית תמיד דיברו איתי על ההיסטוריה הקרובה: הקמת מדינת ישראל, השואה, מקסימום פרעות קישינב. אנחנו דור שביעי לבעל שם טוב, אבל מי בכלל יודע לספור עד לשם. מהרגע שהתחלתי לברר את שאלת הזהות, לקרוא את כתבי הרב זקס וללמוד עם חברים שהם רבנים, פתאום הבנתי את עומק ורוחב היריעה של הסיפור היהודי, וראיתי שאני צריכה לבחון את אירועי ההווה כגרגר אורז על פני יריעה של אלפי שנים.

אני מכירה את ההינדואיזם לעיתים טוב יותר מהיהדות. ביקרתי ביותר מקדשים מאשר בבתי כנסת, ואני שולטת בתפילות סנסקריטיות הרבה יותר מאשר בתפילות יהודיות. ובדיוק בגלל זה, כשאני ניגשת לטקסט יהודי הוא רענן בשבילי. לא מכביד, לא מוכתב מראש

"והמחשבה הזו מחזיקה אותי. כי בפרספקטיבה של מאתיים השנים האחרונות, הכול נראה איום. אבל בפרספקטיבה של אלפי שנים, לא רק שעברנו דברים קשים יותר אלא גם שרדנו אותם. יש אמירה של הרב זקס על כך שהפסדנו בכל הקרבות, אבל כל מי שניצח אותנו נעלם ואנחנו נשארים, צעירים ורעננים. כשפגשתי את האמירה הזו הזדהיתי מאוד. אני בת חמישים, מרגישה גם צעירה ורעננה וגם טיפשה ומפסידה בכל הקרבות, ובכל זאת אני עדיין כאן. ואני מרגישה בדמותו של עם ישראל – מאוד לא אמריקאי, לא מסודר, לא פוליטיקלי קורקט, תמיד יודעים מה היה אפשר לעשות אחרת – אבל איכשהו שורדים, רעננים וחיים.

"הדבר השני שמחזיק אותי זו המחשבה שהמציאות יולדת אותנו. קיימתי לאחרונה שיעור עם הרב בני לאו על עמק הבכא, והבנתי את ההבטחה הטמונה בו, שמי שעובר בעמק הזה יקרה לו משהו, יהיה סוף, קתרזיס. והמישהו הזה יהפוך למורה למי שיבוא אחריו. המחשבה הזו, שאנחנו עכשיו בתעלת לידה – מחזיקה אותי. בכל פעם שאנחנו במצב חשוך, אנחנו בתהליך לידה. ואנחנו, הדור הזה, צועדים בעמק רווי צער אבל גם נושאים בתוכנו תפקיד. אנחנו החז"ל הבאים. הדורות שיבואו אחרינו יסתכלו על מה שאת ואני עושות עכשיו ויספרו עלינו. אז מה מחזיק אותי עכשיו? העמק הזה, והעם הצעיר שנולד מתוכו".

כתבת בעבר "אני רוצה להחתים את הבנות שלי כמו אפרוחים, סלמונים, שועלים". מה את מחפשת בהחתמה הזאת? למה היא חשובה לך?

"גדלתי בבית חילוני מאוד ומנומק מאוד. סבא שלי לא הסכים שכף רגלו תדרוך בבית כנסת. במשפחה שלי יש גם קיבוצניקים, עם סיפור אחר של יהדות ועם תפילות שהם כותבים בעצמם. זו שושלת יהודית, אבל לא רק; זו שושלת שנמצאת במשא ומתן מתמיד עם היהדות. לא שושלת של 'נעשה ונשמע'. כמשוררת שלא למדה ספרות באופן רשמי, וכמי שעשתה את הדוקטורט שלה במדעי הדתות, אני מרגישה שיש לי את החופש להתבונן גם על היהדות מבחוץ. להשוות, להקביל. אני מכירה את ההינדואיזם לעיתים טוב יותר מהיהדות. ביקרתי ביותר מקדשים מאשר בבתי כנסת, ואני שולטת בתפילות סנסקריטיות הרבה יותר מאשר בתפילות יהודיות. ובדיוק בגלל זה, כשאני ניגשת לטקסט יהודי הוא רענן בשבילי. לא מכביד, לא מוכתב מראש. אין עליו כובד של חובה או פרשנות מחייבת.

"אני תמיד רוצה ללמוד ולשמוע מה יש לאחרים לומר ומה נאמר כבר לפניי, ואז לשאול: מה דעתי על זה? מה אני מבינה מזה? זו פריווילגיה חילונית שאולי אין אותה למי שגדל על כתפי ענקים או מנוע מלהעביר ביקורת. זה קשור לסיבה שבגללה החזרתי את הבנות שלי מקנדה לישראל. לפני הכול אני 'מחתימה' אותן על השושלת, על השייכות המאוד קטנה והמורכבת הזו. הן היו יכולות להיות חילוניות של ההינדואיזם, של הנצרות, של האסלאם – אבל הן חילוניות של היהודים, ואז אנחנו מבררות יחד מה זה בעצם אומר. אנחנו לא מוחתמות על ידי מיתוסים ודמויות מיתולוגיות, וזה נותן חופש לפרש טקסטים מתוך שיחה ולא מתוך חובה. כשאני 'מחתימה' את הבנות שלי זו לא החתמה דתית, אלא פתיחת שיחה. הן גדלו במקומות שונים בעולם, נחשפו לדתות אחרות, והן לומדות לשוחח עם זהותן בעיניים פקוחות. והיכולת לשאול, להתבונן, לנהל שיחה עם המורשת – זו תכונה מאוד יהודית".

בוחרת בקהל

על כריכת הספר מופיעה בת דמותה של המחברת: אישה בזרועות מקועקעות מוקפת בדימויי מיסטיקה ונדודים, ובידה צמח ששורשיו בוקעים מן התחתית. מאחורי ראשה מציץ חתול שחור.

עסקת בהינדואיזם, המשכת לפמיניזם, ועכשיו את ב"יהודיזם". העולמות השונים הללו גרים בשלום אחד עם השני?

"כשאני ניגשת לדברים מתוך סקרנות, אין התנגשות. התנגשות נוצרת רק כשאת מקבלת על עצמך הלכות חיים. אני לא קיבלתי על עצמי הלכות, לא של דת ולא של פמיניזם. גם לא את 'הלכות' השיח הפמיניסטי. אני מתרשמת שיש סתירות מובנות בין יהדות ובין שוויון מגדרי. הרבה מהוויכוחים שאני נתקלת בהם עוסקים בצניעות. התרבות המערבית, כמו הדתית, נוטה לומר לאישה מה לעשות עם הגוף שלה. בעולם החילוני כל שערה מגופך נתונה לפיקוח: להסיר או להשאיר, לתלתל או להחליק, לחזק או לטשטש. ובעולם הדתי – הלכות צניעות מגדירות בדיוק איך להתלבש, מה מותר שיראו, עד איפה לכסות. מבחינתי אלה וריאציות שונות של אותו רעיון - ניסיון לשלוט בגוף הנשי ולגרום לה לשלם מחיר אם היא לא תהיה ממושמעת. כפמיניסטית אני מתנגדת לשיח הזה, לא משנה מאיזה כיוון הוא מגיע. בכל אחת מהמערכות האלה יש תמיד מנגנון שאומר לאישה מה עליה לעשות כשהיא יוצאת מהבית, ומה המחיר אם תסטה מהשורה. כשאני כותבת על זה, הוויכוחים מתחילים. נשים מכל הצדדים טוענות שהן בוחרות, אבל השאלה הגדולה באמת היא מה יקרה אם תבחרי אחרת. האם ניסית פעם לחרוג מהציפיות של החברה שאת חיה בה?"

בכל יום שישי בבוקר, מאז דצמבר 2022, טבת דיין שולחת בקבוצות הווטסאפ שהקימה הקלטה של שש דקות, בצירוף גרסה כתובה. הרעיון נולד מתוך ההבנה שרבים ממי שמגיעים למפגשים שלה אינם פעילים ברשתות החברתיות, וכך מחמיצים את רוב מה שהיא יוצרת וכותבת. הוואטסאפ השבועי הוא זירה שבה היא חולקת מחשבות ותובנות. בכל פעם עולה בו הרהור על משהו שקרה לה במהלך השבוע – מפגש עם דמות כלשהי, פוסט שקראה בפייסבוק או פרשנות שהפתיעה אותה במהלך לימוד בחברותא. כיום התוכן שלה מגיע ליותר מ־20 אלף מאזינים וקוראים.

מאז 7 באוקטובר, קבוצות הווטסאפ הפכו למעין שליחות אישית מבחינתה; כל טור, היא אומרת, חייב להגדיל את האור. "אני מרגישה שיש לי אחריות על מצב האור מול החושך אצל המאזינים שלי. זה נשמע גרנדיוזי אבל זו חלקת א־לוהים הקטנה שלי, ושם חשוב לי להגדיל את הטוב. זה לא אומר שאני מספרת רק דברים טובים ויפים, אבל אני בהחלט בודקת איך כל דבר שאני מספרת עליו הוא הזדמנות לגדול, להתרחב, לקבל פרספקטיבה רעננה ואחרת".

את מתחזקת קשר פעיל עם הקהל שלך ברשתות החברתיות. מה את מחפשת בקשר הזה?

"כשהספר הראשון שלי יצא, שוחחתי עם דמות מוכרת בעולם הספרות. היא אמרה לי: עכשיו תצטרכי לבחור אם את בוחרת בהתקבלות ספרותית או בקהל. הייתי המומה. למה צריך לבחור? רציתי את שניהם. אבל היא התעקשה: אם תבחרי בהתקבלות על ידי עולם הספרות, תצטרכי להישאר 'גבוהת מצח' ותתרחקי לאט לאט מהקהל; ואם תבחרי באהדת הקהל, המילייה הספרותי יתרחק ממך. זה גרם לי לשאול את עצמי למה אני כותבת, והתשובה הייתה ברורה: אני כותבת בשביל הדיאלוג, בשביל הקוראות והקוראים. אם המחיר הוא לא לזכות בפרסים, לא להתקבל להוצאות מסוימות או לשמוע שאומרים עליי שזה 'לא ספרות אמיתית' – אז שיהיה. אם אני מצליחה ליצור חיבור, לגרום למישהי להרגיש שהיא חלק משיחה, שהיא לא לבד – זה הדבר האמיתי".

לא כולם בסביבתה מחבבים את העיסוק היהודי שלה, שקיבל דגש גם בספר החדש. "במעגלים החילוניים סביבי לא רוצים לדבר על יהדות עכשיו, זה אפילו מרגיז חלק מהם. מבחינתם יהדות נקשרת למפלגות הדתיות. הם מותשים, מאוכזבים, חלקם אפילו כועסים על השם שבחרתי לספר, כי 'את לא רק יהודייה, את עוד הרבה דברים, אז למה דווקא זה'. מהצד השני, חבריי הדתיים מרגישים שזה לא 'מספיק יהודי'. הרבנית ימימה, למשל, קראה שיר מהספר מול קהל ואמרה 'זה לא ספר שתקנו, אבל אני אקריא לכן שיר אחד מתוכו'. זה ספר עם סימני שאלה, לא עם תשובות, וזה סיכון.

"רוב החברים שלי בארץ לא באמת יודעים על מה אני מדברת. הם מהנהנים בצער וזהו. גם ככה יש להם מספיק צרות על הראש. אבל כשאני מתבוננת על מצב היהדות העולמית, על קהילות עצומות בארה"ב שחיות בפחד, זה מטלטל. אני עברתי את השבעה באוקטובר יחד עם יהודי ארה"ב, ופתאום קלטתי שאין לנו שפה משותפת. אנחנו אותו עם, עוברים את אותו פחד, את אותו משבר – ואין לנו שפה. זה מפלח אותי. אנחנו לא האמת חיים מציאות אחרת מיהודי ארה"ב, אנחנו פשוט מספרים את הסיפור שלנו במילים אחרות. בעולם המערבי קוראים לזה אנטישמיות, וכאן בישראל קוראים לזה 'בעיות ביטחוניות'. אבל כשקוראים את ההצהרות של מי שמאיים עלינו, מבינים שזו אנטישמיות מובהקת. זה לא באמת על אדמה או גבולות. הבעיה היא עצם קיומו של העם היהודי שתקוע כמו עצם בגרון. אנחנו מתמודדים עם אויבים שלא מכירים בזכות קיומנו, עם תעמולה עולמית שמציירת אותנו כדמון, עם אמות מידה כפולות שמופעלות רק נגדנו. בכל מקום אחר קוראים לזה אנטישמיות. אין שום סיבה לחשוב שאצלנו זו 'רק' ביקורת עניינית".

כשאני שואלת האם היא רואה את עצמה בתפקיד, טבת דיין מעדיפה מינוח אחר. "אם מישהו יבוא וידבר איתי על תפקיד, אני רק ארצה לבעוט בו. לא בא לי על 'תפקידים', זה משהו שמוציא לי את הרוח מהמפרשים. במצבים כמו עכשיו אני שואלת את עצמי מה אני יכולה לתת, ובתוך הסיטואציה אני בודקת את גבולות המסוגלות שלי. יש דברים שגדולים עליי בכמה מידות – על הנפש, על הפחדים – ואני לומדת להגיד גם לא. אבל כשאני כן יכולה, אני נותנת. כמו שאנחנו תולות את עצמנו בדברים שכתבו ויצרו בשבילנו בעבר, כך אני מנסה להניח עכשיו מילים בשביל מישהו אחר. אני יודעת לספר סיפורים בכנות, יודעת לדבר עם קהל, לרכז אנשים לעשייה משותפת – כמו מפגשי כתיבה יומיים שאני מנחה לקהל הרחב. כל דבר שאני כותבת עובר אצלי שבע עיניים – האם זה מחזק? האם זה עלול, חלילה, להחליש מישהו? רק אחרי שאני בטוחה, אני נותנת".

לשוחח דרך הלימוד

במפגשי הלימוד שהיא מקיימת היא רואה כלי לחיבורים – בין דתיים לחילונים, בין ישראל לתפוצות, ובין קהילות יהודיות. "לימוד משותף קושר את הנפש ואת הלבבות", היא אומרת. "אני לא מחזירה אף אחד בתשובה, גם לא את עצמי, אבל אני כן רוצה להחזיר את השיחה המשותפת. להחזיר את הדיבור כאן בארץ, ולחבר בין הקהילות היהודיות בחו"ל אלינו. אלה הפעולות שלי בתוך החלקה הקטנה שלי, בתוך העם שלי". מתוך החוויה הזו נולד גם רעיון לפרויקט רחב יותר עם הרב אלחנן ניר: חברותא עולמית בין יהודים בישראל ובתפוצות.

ומכאן פנינו לאן? מה התקווה שאת מחזיקה?

"למדתי שכדאי לקוות לדברים הכי גדולים והכי מופרכים, לא להגביל את התקווה לגבולות ההיגיון או הסבירות. התקווה הלא־רציונלית שלי? שבקרוב יהיה שלום עם איראן, שאוכל לנסוע לשם. שמשהו עמוק ישתנה במזרח התיכון – לא מתוך נאיביות, אלא מתוך דאגה לנינים ולבני הנינים שלנו. לא כדי שנהיה חברים, אלא כדי שנוכל פשוט לחיות כאן – בשקט, ואולי אפילו בנעימים. אני מקווה שנוכל סוף־סוף להשתחרר ממצב ההישרדות ולפנות מקום לשאלות של חזון. להתחבר לשורשים עתיקים של ידע וחוכמה, שהיום יש לי סקרנות כלפיהם אבל אין לי את נחת הרוח לחקור. הספרייה פתוחה, אבל אני לא מצליחה להיכנס אליה.

"אני חולמת שנהיה בשיא הפאר היהודי שלנו, בקשר פתוח עם הקהילות בתפוצות, עם שפה שמצליחה לגשר, גם אם לא תמיד בא לי ללמוד אחת חדשה. אני מקווה שנפסיק לכווץ זה את זה, ונתחיל להרשות לעצמנו להיות בגודל האמיתי שלנו. אני יודעת שזה אולי נשמע משיחי, אבל כמו שאמר הרב זקס, ‘א־לוהים הוא דרישת שלום מהעתיד’. ואני כל כך רוצה לראות את היד המושטת הזאת".

הספר מחולק לשערים, ששמותיהם עוקבים אחר פסוקי הפתיחה של ספר בראשית: "והארץ היתה", "תוהו ובוהו", "וחושך", "על פני תהום", "ורוח א־לוהים מרחפת".

אפשר לנחש את שם השער שטרם נכתב.

"אני מאמינה שהשלב הבא הוא 'ויהי אור', כי זה כבר נכתב. זה כבר שם. אי אפשר להישאר לנצח בתדר של מלחמות. אנחנו צריכים להיות בתדר של אור".