"חשיפה לידע היא לא דבר קל, אי אפשר לשמור על התמימות"

כאשר מלכה פיוטרקובסקי הייתה בת עשר היא התחילה ללמוד גמרא עם אביה, ניצול שואה ואיש ספר, שזיהה את הסקרנות והדעתנות של בתו. בכל שבת אחר הצהריים הם למדו יחד מסכת ברכות, בחברותא. "זו הייתה חוויה מסעירה ומרתקת", היא מתארת.

באחת השבתות, כשכבר הייתה בת שתים־עשרה, דפקה חברה על הדלת כדי להזמין אותה לבוא לסניף בני עקיבא. "היינו בדיוק באמצע סוגיה, והייתי להוטה לסיים", זוכרת פיוטרקובסקי. "אמרתי לה לחכות רגע. היא שאלה מה אנחנו עושים, ואבא ענה 'אנחנו לומדים גמרא, בואי תצטרפי אלינו'. באותו רגע החברה הסתובבה ויצאה, ואמרה 'ניפגש כבר בסניף'".

את מה שהתחולל בהמשך היא לא שיערה. "כשהתקרבתי לסניף בני עקיבא, שלושה חבר'ה עמדו בפתח וחסמו את הכניסה. הם צעקו לעברי 'תסתובבי ותעופי מפה'. חשבתי שמדברים למישהי אחרת, אבל הם המשיכו: 'את לא נכנסת לסניף, לא היום ולא בכלל'. נבוכה ומבולבלת שאלתי מה קרה, והמנהיג שבחבורה אמר: 'מיתממת, חתיכת חילונית, אבא שלך עושה משהו שנוגד את ההלכה'. הייתי מזועזעת. הרי הייתי ילדה סופר־דוסית, ולא הבנתי מה עשיתי רע. אבל עדיין היה בי את הכוח להגיב: 'כשתעבור עשירית ממה שהוא עבר ותמשיך לקיים מצוות, אני אקשיב לך'. רצתי הביתה נסערת ופרצתי בבכי. הוריי לא היו רגילים לראות אותי בוכה. היינו ילדי דור שני שלמדו לשמור את הדמעות בפנים.

"מה שהכאיב לי לא היה רק ההרחקה, למרות שהסניף היה חלק חשוב מחיי, אלא בעיקר המחשבה שאולי באמת עשיתי משהו אסור. הלימוד עם אבא היה כל כך מהנה ותמים, והאפשרות שזה מנוגד להלכה ערערה אותי. סיפרתי לאבא מה קרה, הוא שתק רגע ואמר: 'החבר'ה שלך קצת צודקים'. הוא לא רצה לפרט, אולי כדי לא לפגוע, אבל התעקשתי לדעת. ואז הוא אמר לי שחז"ל חשבו שנשים אינן מסוגלות להבין גמרא. 'אז למה למדת איתי?', שאלתי. והוא ענה בפשטות: 'ניסינו, וראיתי שאת כן מבינה'...".

דמויות לא מושלמות

הסיפור הזה מכנס לתוכו רכיבים רבים מדמותה הבוגרת של פיוטרקובסקי, אשת הלכה העוסקת בהלכה, תלמוד והגות יהודית עכשווית, ומי שפרצה לעצמה את הדרך במובנים רבים. עשר שנים לאחר שפרסמה את הספר "מהלכת בדרכה", שעוסק באתגרי החיים מפרספקטיבה הלכתית, היא מוציאה כעת ספר חדש לקהל יעד שונה לחלוטין, של בנות מצווה. "אוהבות, מחלוקות טובות" (הוצאת ידיעות ספרים) עוסק בילדה המגלה את עולם הגמרא ומתוודעת לרעיון המחלוקת העומד בבסיס התלמוד.

זה ספר שונה מאוד מספרך הקודם. מאיפה נבט הרעיון לכתוב לגיל הצעיר?

"בתקופת הקורונה היה לי יותר זמן פנוי וניצלתי אותו לשעות נוספות של לימוד גמרא, משהו שבשגרה התובענית אני לא תמיד מצליחה. מתוך חוויית הלימוד חשבתי לכתוב לנכדים שלי ספר שיעסוק בעונג שבלמידה ובחדוות הסקרנות והגילוי. אני זוכרת את עצמי בכיתה א', עומדת שעונה על האוטו של אבא שלי עם ספר ביד, כשכל הילדים קוראים לי לשחק ואני פשוט לא מצליחה להתנתק מהספר. ספרים היו כל עולמי. הספר שניסיתי לכתוב לא המריא, אבל תוך כדי ניסיונותיי חזרתי לגילוי הראשוני שלי את הגמרא, ורציתי להעניק את החוויה הזו לנערות מתבגרות".

חירות, גיבורת הספר, היא נערה בת זמננו, שמתבוננת באִמה לומדת גמרא בחברותא. היא עֵדה למחלוקת נוקבת בין שתי הלומדות שמסתיימת בחיבוק חם, ומנסה להבין איך מחלוקת ואהבה יכולות לדור בכפיפה אחת. כהכנה לבת־המצווה שלה היא יושבת ללמוד גמרא עם האם, ובמהלך הלימוד הן פוגשות שלוש דמויות נשיות מן התלמוד – ברוריה, ילתא וחנה. כל אחת מהן מציגה מודל שונה להתמודדות עם קונפליקט: בתבונה, בזעם או בתחינה.

"אני דבקה במשנה הציונית־דתית המקורית, של מחויבות עמוקה לקיום תורה ומצוות, היוצרת מחויבות עמוקה לכלל ישראל. העיקרון הזה, שאפיין את דור ההורים שלי, יצר מחויבות לגור בכל מקום ולפעול בכל מקום, לא להסתגר ולדאוג למעגל המגזרי בלבד"

"במשך שנים אני מנסה להוכיח שמחלוקת יכולה להיות מקור לצמיחה, לא לקרע", אומרת פיוטרקובסקי. "רציתי להכניס את ההבנה הזו לתוך הסיפור. אחד הדברים שאני אוהבת בדיונים ובסיעורי מוחות זה החיכוך בין הדעות. אני יכולה להגיע לדיון עם דעה ברורה משלי, אבל אז מישהו מאתגר אותי ואני מבינה שלא חשבתי על הכול. כך נראה לימוד אמיתי".

בגיל מצוות עוסקים לרוב בדמויות מוכרות של נשים מן המקרא. נשים מהתלמוד הן מודל פחות מצוי. היו לך עוד כוונות בבחירה הזו?

"הקב"ה נתן לנו מתנה, החל מספר בראשית, שדמויות המופת שלנו לא מושלמות. לשמחתי, חז"ל אימצו את הגישה הזו. יש בגמרא תיאורים של תלמידי חכמים גדולים שהתנהגו באופן לא ראוי, ומעצם הסיפור שהם מספרים על עצמם או שמסופר עליהם, אנו מצווים ללמוד. זה מאוד אנושי לא להיות מושלם וללמוד מהנפילות.

"דבר נוסף שיש בדמויות הללו, זו כנות ואמת פנימית. כשחנה רוצה בכל מאודה להיות לאֵם, ומרגישה שהקב"ה נותן לה גורל שלא מגיע לה, היא תובעת בתפילתה את עומק רצונותיה. ברוריה מלמדת אמת שנובעת מתוך למדנות ומקבלת ביטוי בהתנהלותה מול בעלה רבי מאיר, וגם ילתא, שמנפצת ארבע מאות כדי יין, היא דוגמה מרתקת לדמות שיש מה ללמוד ממנה".

הספר מציע לבנות־מצווה הצצה ראשונה אל עולם הגמרא, ועושה זאת מנקודת מבט נשית, עכשווית ומרובדת. מבנהו הגרפי מאורגן בהשראת דף גמרא: בליבו טקסט מרכזי, ובשוליו הרחבות ופרשנויות לעיון מעמיק והרחבת הידע.

"כשאני למדתי בגיל הזה, מה שהוביל אותי היה תום נעורים ורצון לקרבת אלוקים", היא חוזרת לאותה חוויית ילדות מכוננת. "כשחזרתי נסערת מבני עקיבא ואבא ניסה להרגיע אותי, הוא הוסיף ואמר: 'נכון שרוב הרבנים מתנגדים שבנות ילמדו גמרא, אבל תראי שבעתיד הם יבינו לא רק שזה מותר, אלא גם שזה חשוב". שאלתי אותו 'מאיפה אתה יודע', והוא אמר: 'אני רואה מה זה עושה לך'. אבי נפטר אמנם לפני 24 שנה, אבל הספיק לראות במימוש התחזית שלו".

ידע הוא כוח וכאב

גם בבחירת שמה של הדמות, חירות, יש אמירה מהותית. "אי אפשר שידע יהיה חסום בפני מי שרוצה להיות בעלת חירות אמיתית", אומרת פיוטרקובסקי. "מעבר לכך שידע הוא כוח, ידע מתווה כיוון. אם את רוצה לממש את המהות האנושית שלך, שבעיניי זו חובה דתית של ממש, את צריכה להיות בעלת ידע. נכון שבהרבה בחירות מעורבים גם הלב והבטן, אבל לפני הכול חייבים לרכוש ידע.

"צריך להודות: חשיפה לידע זה לא דבר קל. כשאת מתחילה להתבגר ומתוודעת לסוגיות כמו עגינות וסרבנות גט, אי אפשר להישאר עם אותה תמימות. וכשאת מנהלת שיחות על אמונה עם אבא ניצול שואה, את מבינה שיש לך קושי לא רק עם אלה שמיישמים את דרכו של הקב"ה אלא גם איתו ועם דרך הנהגתו את העולם, ואז בינך לבינך את מרגישה כופרת. כך שאת צריכה לרכוש ידע כדי לגלות שאת לא הכופרת הראשונה. בתלמוד מתוארים תלמידי חכמים עצומים ונערצים ששאלו שאלות נוקבות ביחס לדרכי הנהגת ה' את העולם בכלל, ולגורל העם היהודי בפרט.

"בצמתים רבים הרגשתי שמתקיים בי הכלל 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. היו לא מעט מקורות שלמדתי ואמרתי לעצמי: איך יכול להיות שדווקא הרב הזה הוביל את הקו ההלכתי הזה? שלא לדבר על העשורים האחרונים, שבהם אני עוסקת בהלכה ולפעמים אני יכולה לקרוא תשובה הלכתית שמחרידה אותי, כשאני מבינה לאן אפשר להגיע בכפוף לכללי פסיקת ההלכה. הדת היהודית מעוצבת על ידי בני אדם. לא סתם הקב"ה נתן לנו את התורה הכתובה ולצידה את התורה שבעל פה, שממשיכה להיכתב כל הזמן כדי שנוכל להתאים בכל דור את עקרונות התורה למציאות. הקב"ה הותיר לנו את מלאכת ה'שידוך' בין עקרונות התורה לכללי התורה שבעל פה, וזה מאפשר גמישות וחשיבה יצירתית, אבל זה תהליך שעלול להיות מושפע גם מהקטנות האנושית, משיקולי אגו ושיקולים פוליטיים. לימוד הגמרא של נשים הוא דוגמה טובה לכך. מדוע לרבנים מובילים היה צורך עמוק כל־כך לפגוע בנו הנשים, לעלוב בנו על הרצון לעסוק בלימוד תורה? כשבארצות־הברית הרב סולובייצ'יק כבר עודד את זה, בארץ היה חשש אדיר לאבד מוקד שליטה וכוח, וניסו להכחיד את זה ולטעון שנשים שרוצות לעסוק בדברי תורה, מטרתן למעשה לעקור שורשי תורה".

במובנים מסוימים, לימוד תורה של נשים הוא כבר המהפכה של אתמול. אני שואלת מה המהפכה הבאה, ונענית באנחה כבדה. "היה לי חזון מלפני עשרים שנה, שמאז נהיה רק יותר אקוטי, אבל לכאבי העמוק הוא לא מתממש. אני מתכוונת לצורך בנשים דוברות הלכה, במובן של מדברות את שפת ההלכה כשפת אם, שפה טבעית, וגם כמדבררות את ההלכה. יש לי כאב חותך שנשים מעטות מרגישות חובה להיות מעורבות בשיח ההלכתי. המציאות של נשים תלמידות־חכמים שמוכנות להתבטא בקול בסוגיות שונות ולהתעקש על דעתן ההלכתית – די נדירה. אם הן יכתבו, לרוב הן יכתבו על סוגיות שכבר יש בהן קונצנזוס כלשהו אבל יימנעו מנושאים הלכתיים אחרים, שלגביהם יש תחושה ש'זה לא מקובל'. לפעמים הראשונות שפוסלות אותי על אמירות הלכתיות הן דווקא נשים. בשיחה אישית אמרתי להן: 'את יודעת שאני צודקת הלכתית, למה לא דיברת? לא בשביל להגן עלי, אלא כדי להוביל מהלך משנה־חיים'. הכנוֹת שביניהן אמרו שהן לא רוצות לעבור את מה שאני עוברת, והפחות כנות אמרו שהן לא יודעות מספיק.

"האיום הגדול ביותר שלנו הוא השתיקה. אנשים לא מוכנים להתבטא בקול כי הם פוחדים. יש התייחסות אלימה כלפי מי שלא מוכן לומר 'הן' על כל קביעה הלכתית. חברותיי הלמדניות צריכות לדעת שאין מתנות חינם מהקב"ה. אם זכית ללמוד אצל תלמידי חכמים גדולים ויש אפילו רבנים שאישרו את הידע שיש לך, חובתך להיות מעורבת באופן פעיל. הן יודעות מצוין, אבל לא מתבטאות בקול ולא מייצרות שינוי בשיח הציבורי, כי זה באמת אתגר לא פשוט לסלול דרכים הלכתיות מחודשות".

"חברותיי הלמדניות צריכות לדעת שאין מתנות חינם מהקב"ה. אם זכית ללמוד אצל תלמידי חכמים גדולים ויש אפילו רבנים שאישרו את הידע שלך, חובתך להיות מעורבת באופן פעיל. הן יודעות מצוין, אבל לא מתבטאות בקול ולא מייצרות שינוי בשיח הציבורי"

את הקושי לקבל אישורים היא מכירה כבר שנים, בשלל תצורות. ספרה הקודם עורר גם ביקורות חריפות. הספר, שעוסק בסוגיות של נשים והלכה, דילמות מחיי משפחה ואתגרי החיים בארץ, נחשב כתקדימי בהיותו ספר הלכה שנכתב בידי אישה. "לפני כמה שנים למד אצלי בוגר מכינת עלי, שאמר לי 'אצלנו היית ממש השטן בהתגלמותו, ואני לא מצליח לשדך בין הדימוי הזה ובין מה שאני חווה כשאני לומד כאן''".

איך את מבינה את ההסתייגות ממה שאת מייצגת?

"תמיד ישנאו את מי שצועק 'המלך עירום'. ואם יש רב שפוגע ועולב בפומבי בבעלי נטייה חד־מינית, ואף רב לא יהיה מוכן לגנות את האמירה הזו, בסוף יגיעו אלי ואני חושבת שבמקרה כזה חובתי לגנות את אותו רב, מדין 'לא תעמוד על דם רעך'".

את מתארת בדידות גדולה. יש לך שותפוֹת?

"מקרב נשים מעט. מקרב גברים היו בעבר יותר".

מאיפה הכוחות?

"בערבי 'זיכרון בסלון' שאני עושה בשנים האחרונות אני מספרת על המתנות, במירכאות, שקיבלתי מהורי ניצולי השואה. המובהקת ביותר היא חוסר היכולת לראות סבל של הזולת ולהמשיך ללכת. כשהייתי יוצאת לשחק בחוץ, אימא שלי אמרה לי שאם אשמע צעקות מהבית של השכנה, שהייתה אישה מוכה, שאלך לדפוק אצלה ואזעיק אותה אלינו הביתה בנימוק שאימי זקוקה לעזרה דחופה. אימא ידעה בחוכמתה לזהות אישה שחווה אלימות, ועזרה לה להתרחק מבעלה באותו רגע דרך אמתלה של בקשת עזרה. למדתי שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים כשיש עוול".

חוויה מתקנת בפלך

מלכה פיוטרקובסקי, תושבת תקוע, נשואה לנסים ואם לחמישה, נולדה באשדוד למרדכי צבי ופנינה הרבסט, ניצולי שואה ששרדו את מחנות הריכוז. האב היה קבלן בנייה. כשמלכה הייתה בת עשר, המשפחה עברה לירושלים. היא למדה בתיכון פלך בעיר ושירתה בצה"ל. משם המשיכה לתואר ראשון במדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן ולתואר שני בתלמוד באוניברסיטת תל־אביב. בעשורים האחרונים לימדה גמרא והלכה במסגרות רבות, בהן תיכון פלך, מדרשת מגדל עוז ומדרשת לינדנבאום, שבראשה עמדה. הייתה ממייסדות פורום תקנה לטיפול בפגיעות מיניות במגזר הדתי, וכיום משמשת כחברת סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית. בשנת 2015 נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל, כהוקרה על תרומתה לחברה הישראלית.

בחדר העבודה שלה, על מדף הספרים, מונחות שתי תמונות של דמויות קרובות לליבה: האחת של עודדה ז"ל, אחותה הצעירה ממנה שהלכה לעולמה בטרם עת בתאונה טרגית ("היינו מאוד קרובות, זה היה אובדן עצום") והשנייה של פרופ' אליס שלוי, מייסדת בית הספר פלך. "פלך היה חוויה מתקנת עבורי, בית ספר שהצמיח אותנו. חינכו שם לרגישות אנושית, לא להשאיר דברים משובשים, לגלות אכפתיות עמוקה ולהשמיע קול לתיקון. זה לא היה אז בית ספר פמיניסטי, כזה שנושא איזשהו דגל. מבחינת פרופ' שלוי, ההחלטה ללמד גמרא הייתה ברירת מחדל; היא לא הבינה למה לא ללמוד גמרא עם הבנות".

בתקופה שלאחר רצח רבין, כחלק משאיפה לייצר תיקון, פיוטרקובסקי השקיעה את עצמה בהנחלת דעת ויהדות במעגלים שונים בחברה הישראלית. היא נדדה בין קיבוצים וריכוזים חילוניים לבקשתם, כדי ללמוד עימם תורה. הביקוש העצום חשף צמא גדול, היא אומרת, ומתריעה על נתק גובר בין הידע התורני ובין הציבור הישראלי הכללי. "רוני קובן ראיין את אהרן ברק ושאל אותו אם הוא מכיר את עולם הגמרא. ברק ענה שלא. זה לא היה 'לא' מצטער, תמיד רציתי ולא יצא, אלא 'לא' מנוכר, כזה שלא מכיר בערך, בים הדעת והחכמה. 'לא' שאומר אני לא רוצה לדעת את זה, כי אולי חלילה אושפע מכך. זו דוגמא עצובה בעיניי לעומק הניכור והבורות כלפי מקורות היהדות. לצערי אני יכולה להבין חלק ממה שגרם לאותו ניכור".

לצד פעילותה הלימודית והתורנית, פיוטרקובסקי מתמסרת לתיקון חברתי במישורים שונים; אחד מהם הוא טיפול בפגיעות מיניות בציבור הדתי. היא נאבקה נגד נורמות של הסתרה והשתקה, ולא נרתעה ממחירים אישיים. לאחר עשרים שנות פעילות במסגרת בפורום תקנה, שהיא הייתה ממייסדיו, החליטה לפרוש ממנו בעקבות מה שהיא מתארת כשיבושים משמעותיים בעבודת הפורום.

"פורום תקנה הוא בעיניי דוגמה למיזם שהיה בו פוטנציאל מהפכני. לפני 25 שנה זו הייתה בשורה אמיתית – קבוצה של אנשים שמוכנים לעסוק בתחום שאף אחד לא רצה לגעת בו, מול אנשים שזה בהכרח ייצור מולם קונפליקט, ובכל זאת עושים את זה בתיאום מלא עם המדינה ומוסדותיה. זה היה דבר מדהים. לצערי, מאז פטירתו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל – שהיה אדם ישר כסרגל – משהו השתבש".

מה שיבש את הדברים?

"כוח".

מגזריות גם בשמאל

מאז 7 באוקטובר מלכה פיוטרקובסקי משתתפת בקביעות בעצרות למען החטופים, ואף קראה לחברה הדתית לקיים חשבון נפש סביב התייחסות נציגיה למשפחות החטופים. הקריאה הזו זיכתה אותה בהוקרה וגם בהתנגדות חריפה והאשמות בדבר "בגידה" בזהות המגזרית.

"לא לשתוק נוכח חילול השם זו חובה קדושה. מי שמחשיב עצמו בן תורה לא רשאי לומר לבת משפחת חטופים 'תצאי, שמענו אותך יותר מדי'. אסור לשתוק על אמירה כזאת, ולא משנה מה אתה חושב על הסוגיה. מה קרה לכל הרבנים? אף אחד לא מדבר, ולצערי השתיקה הולכת ומתרחבת. גם רבנים שבעבר נהגו להתראיין ולהשמיע דברי טעם, ממלאים פיהם מים. לפני כמה חודשים ראיתי עצומה של רבנים ותהיתי: איזו סוגיה ציבורית זכתה לתשומת ליבם? התברר שהם יצאו בזעקה על בחירתה של דנה אינטרנשיונל להדליק משואה. זה? מכל העוולות שיש סביב, זה הדבר שצריך לזעוק מולו?! זה מסכת גיטין אחד לאחד, תיאורי ערב החורבן. כדי שהרוע יחגוג, צריך שאחרים ישתקו".

סוגיית השתיקה מרבה להעסיק אותה. "אחד מפרקי הספר הקודם שלי עסק בתכנון ילודה, והדברים שכתבתי שם עוררו תגובות. לימים נודע לי, מפי תלמידה, שרב המקום שהיא גרה בו מסר שיעור שלם בעקבות הפרק הזה וטען שאני 'לא מבינה מהחיים שלי בהלכה'. לבקשתי היא חיברה בינינו, והוא שלח לי מייל ארוך עם שורה של הערות על הפרק. קראתי בעיון את דבריו וחייכתי, היה לי ברור שהוא לא הבין את כוונתי. שוחחנו בטלפון, ותוך עשרים דקות הוא לא רק שינה את עמדתו אלא גם הודה בטעותו ואמר שיתנצל בפני הקהילה שבה נתן את השיעור. אמרתי לו: 'אין לי הרבה נכסים, אבל השם הטוב שלי חשוב לי. אתה מוזמן לחלוק עלי – אבל לקבוע שאני לא מבינה בהלכה, ועוד לומר זאת בשיעור פומבי כשאני לא נוכחת, זה חמור'.

"משם המשכנו לשיחה ארוכה, עמוקה וטעונה שנמשכה שעה וחצי. הוא שאל : 'גם אם הפרק מדויק מבחינה הלכתית, למה היית צריכה לכתוב שאפשר הלכתית לתכנן ילודה?' ואז החלה שיחה נוספת, הפעם עקרונית, על שתיקה. דיברנו על השאלה הזו עצמה: אילו עבירות הייתי עוברת אילו שתקתי, ומדוע בציבור הדתי שתיקה נתפסת לעיתים כתגובה ההלכתית הראויה, גם כאשר היא כרוכה בעיוות מוסרי־הלכתי־תורני".

הרבה מהביקורת המגזרית שלה מופנית כלפי ההנהגה החרד"לית, שהולכת ומתרחקת לדעתה מערכי הציונות הדתית. "אני דבקה במשנה הציונית־דתית המקורית, של מחויבות עמוקה לקיום תורה ומצוות, היוצרת מחויבות עמוקה לכלל ישראל. העיקרון הזה, שאפיין את דור ההורים שלי, יצר מחויבות לגור בכל מקום ולפעול בכל מקום, לא להסתגר ולדאוג למעגל המגזרי בלבד. אני מאוד מאמינה במשנה המקורית של הציונות הדתית, וכל מקרה של בגידה במשנה הזאת כואב לי מאוד. אני לא מנסה להתנחמד לאף אחד, יש לי ביקורת קשה גם כלפי השמאל, שמתנהל כמגזר עם כל מה שרע במגזריות: ציפוף שורות, מסרים דיכוטומיים של שחור ולבן, וחוסר אמון בסיסי בכל מה שהוא לא אני".

בהקשר זה היא מספרת שכאשר פנתה למובילי "אחים לנשק" כדי ליצור הידברות, הציעה לשאת דברים בהפגנות, בתנאי שלצד הביקורת על הכוחנות שבה נעשה השינוי, תוכל לקרוא להסכמות רחבות על האופן שבו בית המשפט יתחייב לבדק בית. השיחה הסתיימה שם. "כל המגזרים חולים באותן מחלות", היא אומרת. "אם לא נחתוך את המגזריות הזו ונעבור לברית ציונית אמיתית, שמחויבת למדינה וליצירת הסכמות – זה הסוף שלנו."

ומה דרוש כדי להגיע להסכמות? בעיניה המפתח אינו טמון בדיאלוג בלבד, אלא בפעולה משותפת. "חלק מהבעיה של המיזמים ההידברותיים, שהם לא עוברים לעשייה. הרבה שותפויות אמיתיות קמו מתוך עשייה משותפת – לא מדיבורים. כך היה כשהצטרפתי לוועדת סל התרופות, שם החלפתי את הרב שרלו, וראיתי איך חברי הוועדה למדו להוקיר ולהעריך אותו עמוקות מתוך עבודה בצוות. שיתופי פעולה כמו זה שבין תושבי גוש עציון לבארי הם הדגם שצריך להתרבות. לא 'שיחות פיוס', אלא עשייה משותפת שמובילה להבנה והסכמות".

לדבריה, כל ממשלות ישראל לדורותיהן פעלו מתוך גישה כוחנית, גם כשהשתמשו בכלים דמוקרטיים. "השמאל לא יכול לטעון נגד הכוחנות של הרפורמה הנוכחית, כשהוא עצמו העביר את אוסלו, שהיה חטא כלפי העם היהודי, תוך כוחנות וזלזול בציבור הימין. גם ההתנתקות נעשתה בצורה כוחנית חסרת רגישות. כל הממשלות, ימין ושמאל, נקטו בכוחנות, והגיע הזמן לשנות את המתודה. אני לא נאיבית ואני יודעת שיש חילוקי דעות עמוקים, אבל זה אפשרי. כבר ניסינו 77 שנים את המתודה שכל כוח שלטוני כופה את דעתו על הרוב. לצערנו זה הוביל אותנו לאסון אחרי אסון. מי שרוצה להיות שותף חייב להבין שאם נמשיך עם המתודה המוכרת, לא נהיה פה".

לאילו דמויות את נושאת עיניים בימים אלו?

"ראש וראשון לדמויות שאני נושאת אליהן עיניים הוא הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אף שכבר איננו בין החיים, אני ממשיכה ללמוד את תשובותיו וגם 'לשוחח' איתו. הייתה בו אהבה עמוקה ואמיתית לכל חלקי עם ישראל. אנשים מכל קצות הקשת פנו אליו והוא קיבל כל אדם בסבלנות, בכבוד ובניסיון להבין באמת את השאלה. הייתה לו הבנה נדירה של הנפש האנושית, ורצון עמוק לתווך בין עקרונות ההלכה ובין האדם והמצב. הוא לא חיפש רק לפסוק אלא לחבר, ואני מרגישה שותפה לשיחה הזו".

כותרת ספרה, "אוהבות, מחלוקות טובות", מכוונת למשמעות כפולה – אהבת המחלוקת ואהבת הצד השני למחלוקת. בעיניה זוהי קריאת כיוון שלמה: ליצור שיח שיש בו אהבה המאפשרת מחלוקת מהסוג שמפרה את הצדדים. ברוח זו היא הציעה לממשלת בנט־לפיד להקים ועדה רוחנית שתלווה את ההנהגה בשאלות ערכיות עמוקות. ההצעה זכתה לתשומת לב ואוזן קשבת. "לפיד אמר לי 'נראה אם תצליחי לאסוף חבורה מגוונת'. שלחתי לו רשימה של אנשים שונים ומגוונים שהסכימו עקרונית להיות שותפים למהלך". הרעיון לא הבשיל, אבל פיוטרקובסקי לא מתייאשת. "ההצעה באה בדיוק מהמקום הזה, של ניהול מחלוקות מתוך אהבה. אנחנו צריכים לטפח חיבור עמוק לאמונה ולמסורות שלנו, ולטפח במקביל חשיבה עצמאית. התלמוד הוא מודל נפלא למטרה הזו".