"המרואיינים שלי פתאום יושבים מול אדם שחושב 180 מעלות מהם"

האולפנים של i24NEWS נמצאים ממש על קו המים של נמל יפו. אני תוהה איך אפשר להתרגל ליופי הזה, איך נשארים במשרד ולא יורדים לחוף. "כשאת מגיעה לכאן את לא מבינה איך לא עשו מדרגות לים ואיך אין כאן מלתחה, זה הרי הדבר המתבקש", מסכימה נוה דרומי שכבר שנה מגישה את "קבינט שישי", המהדורה המרכזית של הערוץ. אבל האמת היא, שעומס המשימות לא מאפשר לה כרגע להכניס ללו"ז טבילה זריזה בכחול־כחול הזה שנפרש מולנו. "העבודה על קבינט שישי אינטנסיבית מאוד. אנשים חושבים שאני באה, מתלבשת מתאפרת ועולה לשידור, אבל זה כל כך לא המצב. היום יום שלישי, ואם את ואני לא היינו נפגשות לריאיון עכשיו, ככל הנראה בכל זאת הייתי פה, כדי לעבוד על כתבה, נערכת למשבצת האירוח במהדורה 'מפגש קצוות', כותבת מונולוג לשישי או משהו אחר. זו עבודה סביב השעון, כל הזמן לחשוב על דברים חדשים ויצירתיים שעוד לא עשו".

i24NEWS היא רשת ערוצי חדשות שהחלה את דרכה בשנת 2013 ומשדרת מישראל לכל העולם באנגלית, צרפתית וערבית, והחל מיוני 2024 גם בעברית. לערוץ נטייה לימין הפוליטי בישראל. אני תוהה למה, על אף ששישי בערב ידוע כזמן עתיר רייטינג, דרומי בחרה להגיש תוכנית דווקא בזמן ששומרי שבת לא יכולים לצפות בה. "אני רואה במה שאני עושה סוג של שליחות. אני חושבת שכבר עשרות שנים יש חסך במשבצת של שישי בערב, במושגים של שוק: יש ביקוש ואין היצע. יש ציבור שלם שרוצה לצרוך חדשות, לדעת מה קורה אבל באופן אחר. אצלנו אלה אותן חדשות כמו בערוצים אחרים, אבל הדרך שבה אנחנו מעבירים אותן נחווית אצל הצופים כיותר אותנטית, פחות מניפולטיבית, ולכן אני חושבת שזה פורץ דרך. אני שומעת לא מעט את המשפט 'הצלת אותנו ביום שישי'".

קצת עצוב שצריך להגדיר משהו יותר אותנטי ומאוזן כ'פורץ דרך', לא?

"די התרגלנו לזה במונחים של התקשורת הישראלית, אבל זה נכון. אני חושבת שבשנים האחרונות יש שיפור במה שאפשר להציע לציבור הישראלי שרוצה לצרוך חדשות אחרות מאלה שהוא צרך במשך עשורים. החדשות שההורים שלי גדלו עליהן, החדשות שאת ואני גדלנו עליהן בשנות אוסלו ובשנות ההתנתקות. יש שינוי מבורך ואני שמחה להיות חלק ממנו".

הדיבור על שינוי מבורך מביא אותנו להשוואה הבלתי נמנעת לתקשורת בימי הפינוי מגוש קטיף. דרומי משוכנעת שהפינוי לא היה יכול להתבצע היום. "לפני 20 שנה יכולת להאמין שההתנתקות היא דבר גרוע ושהיא מסכנת את ביטחון ישראל, אבל לא היה מי שישמיע את זה בטלוויזיה או ברדיו. להפך. הציגו את מי שמתנגדים למהלך בדיוק כמו שהציגו אותם באוסלו כאויבי השלום, פחדני השלום, המטורללים שבגללם אנחנו עדיין בגוש קטיף. אני חושבת שהיום המצב שונה והעובדה שיש גם קולות אחרים בתקשורת יוצרת תחרות באולפנים. זה לא הגיע למקום שבו הדברים צריכים להיות, אבל אני רוצה להאמין שהתחרות שיש היום לא הייתה משאירה לכלי התקשורת ברירה אלא לראיין גם קולות שהתנגדו לעקירה מגוש קטיף".

כלומר, ככל שהשוק ייפתח, גם ערוצי המיינסטרים יבינו שצריך ליצור גיוון?

"אני חושבת שכן. קחי למשל תוכניות רדיו. ינון מגל אמר שבהתנתקות סגרו לו את המיקרופון. היום יש לו תוכנית ברדיו 103, שם אף אחד לא יסגור לו את המיקרופון, אני מקווה. האם אי פעם ינון יקבל תוכנית משלו בלי איש שמאל? אני לא יודעת, אבל הוא שם והוא מביע דעה, ועושה את המהפכה מהצד שלו".

דרומי, 40, גדלה בקריית־טבעון בבית חילוני מסורתי. אביה במקור מנהלל ואמה מצפת, שניהם גדלו בבתים חילוניים עם הרבה כבוד למסורת. הדעות הימניות שלה מגיעות מהבית שהוא מאוד שורשי וציוני כהגדרתה. "אבא שלי היה לוקח אותי לאוהל של מפלגת 'צומת' בצומת אלונים, שם פגשתי את רפול". קריית־טבעון היא מועצה מקומית שהדעה הרווחת בה נוטה לשמאל. "היו לי מלחמות עם המורות שלי, אבל זה מחשל". לדרומי יש תואר ראשון במזרח תיכון, פוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן־ גוריון ותואר שני בלימודי מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית במסגרת תוכנית רודרמן באוניברסיטת חיפה. במקביל היא הייתה עמיתה במכללה למדינאות. יש לה שתי בנות מנישואיה הראשונים, סיני וערד, "שמות ציוניים", היא מחייכת.

"העובדה שיש גם קולות אחרים בתקשורת יוצרת תחרות באולפנים. זה לא הגיע למקום שבו הדברים צריכים להיות, אבל אני רוצה להאמין שהתחרות שיש היום לא הייתה משאירה לכלי התקשורת ברירה אלא לראיין גם קולות שהתנגדו לעקירה מגוש קטיף"

תקשורת מבחינתה זה משהו שקרה. "כנראה משהו בי דחף את זה. אני מאוד אוהבת חדשות ופוליטיקה ומאוד מתעניינת". היא התחילה לכתוב באתר "וואלה" ולעבוד במכון לאסטרטגיה ציונית. יום אחד היא הוזמנה לפאנל של עיתון "הארץ" שבו רצו לשמוע מצעירים מה דעתם על השלום. הפאנל הסתיים עם המלצה של ברק רביד לאלון עידן, עורך הדעות של "הארץ" על אישה דעתנית וצעירה והיא החלה לכתוב דעות בעיתון, "ככה זה נמשך עד שזה התפוצץ". פיצוץ הגיע אחרי חמש שנות כתיבה, כשדרומי פרסמה תמיכה בארגון "עד כאן", שנחשב לימני, ברשתות החברתיות. אז החליט המו"ל עמוס שוקן שלא לפרסם יותר את מאמריה. כיום היא מפרסמת טור דעה שבועי בידיעות אחרונות.

נראה לי שהסיפור הזה קצת ניבא את הכיוון שאליו הלך עיתון הארץ בשנים שאחר כך. אחיד, אין מגוון דעות, יש שורת מקהלה, סוג של גיוס טוטאלי למטרות העיתון.

"אני לא יודעת אם זה העיתון או שוקן בעצמו, שאגב הזמנתי אותו ל'מפגש קצוות', ואף שסירב הוא עדיין מוזמן. אני חושבת שהארץ תמיד היה בעמדות האלה, פשוט עכשיו זה מאוד בוטה. אבל האמת היא שזה תמיד היה בוטה".

בשלב מסוים דרומי נכנסה לעולם הטלוויזיה כפאנליסטית בערוצים שונים ואז החלה להגיש בערוץ 20 והמשיכה גם כשהוא הפך ל־14, עד לפני שנה, אז עברה ל־i24NEWS. "קיבלתי הזדמנות שאני לא יכולה לוותר עליה מבחינת הקריירה, המקום שאני שואפת אליו והדברים שאני מאמינה בהם". היא מודה על המערכת החרוצה שיש לה, על העורך משה ארוש, ועל הקולגות. "אנחנו מבקשים להביא קולות שלא נשמעים בצורה הכי מקצועית. למשל גיוס חרדים. אז נכון, הממשלה אשמה והחרדים אשמים, אבל אנחנו רוצים לדבר על מה שלא מדובר. לדוגמה בדקנו מה היה תפקידו של בג״ץ בסוגיה לאורך השנים. גילינו שבג"ץ לא היסס לבטל חוקים שהכנסת חוקקה במטרה לקדם גיוס חרדים. עוד נושא שטיפלנו בו הוא מה שנקרא 'אלימות מתנחלים' ו'טרור יהודי'. יצאנו לבדוק איך יכול להיות שבאיחוד האירופי, אפילו אם ערבים הציתו ליהודים מכונית זה נחשב לטרור יהודי. אלה כתבות שלא רואים. יש פה מדינות שמטילות סנקציות על ישראלים והכול בנוי על שקרים וחצאי אמיתות. אלה סיפורים שלדעתי לאורך השנים לא קיבלו מסגרת של כתבות מקצועיות שמראות את התמונה המלאה. הכתב אושי דרמן עושה עבודה מדהימה".

תגובות כמו "יש לך חשיבה כזאת צרה", "אני באמת מזועזעת מעמדתך, באמת", "אני ממש בהלם ממך!" "השמות שאת מערבבת לא מתערבבים","במקום להקשיב ולהבין מה אני אומר, את מעלה את זכרונותייך" הן דוגמית קטנה לאש שדרומי חוטפת מאורחיה בריאיון השבועי שלה, "מפגש קצוות". מדי שבוע היא פוגשת אישים שנטועים חזק מאוד בשמאל ויש להם השפעה ניכרת על הציבור שלהם. הריאיון הזה מכה גלים ומאיר את המפורסמים שמגיעים אליו, באור אחר מהמוכר. בין השאר התארחו אצלה פרופ' יולי תמיר, רון כחלילי, אליעד שרגא, גיא פורן, איל בן־ראובן, יאיר גרבוז ורזי ברקאי. "הרעיון הוא של העורך שלי והוא בא מתוך מחשבה שיש בחברה הישראלית דיונים על הרבה נושאים בלהבות גבוהות מאוד, ולא תמיד יוצא לצדדים לרדת לעומקם של פערים. הרעיון הוא לקיים שיח עם מישהו שאנחנו יודעים מראש שהוא ואני לא מסכימים, אבל בכל זאת לדבר על הדברים לעומק".

מה שממגנט במפגש קצוות אלה האמירות שדרומי מוציאה מבני שיחהּ, הם אומרים את האני מאמין שלהם בלי פילטרים, לפעמים בתוספת חוסר סובלנות למראיינת. יוצא שהם אומרים לה את דעתם עליה כעיתונאית וכנציגת הימין. עבור הצופה הימני זה כמעט מוזר שהם ממשיכים להגיע, כי הם נחשפים בערוותם המאוד לא פלורליסטית, הלא דמוקרטית, היהירה והמתנשאת. "אני מעריכה אותם. הם המרואיינים שלי וגם אחרי הריאיון אני משתדלת לשמור על כבודם, גם אם אני לא חושבת כמוהם", היא אומרת. "אני לא חושבת שהם רואים את עצמם ככאלה שלא יוצאים טוב. הם מאמינים במה שהם אומרים ואני מאמינה במה שאני אומרת. יריב אופנהיימר אמר לא מזמן שיש תחרות בשמאל מי יהיה האורח הבא במפגש קצוות.

"מדובר בדמויות שמגיעות לבמות תקשורתיות אחרות אבל שם הם מדברים עם אנשים שחושבים כמוהם. כאן הם יושבים מול אדם שחושב ב־180 מעלות ההפך מהם. הריאיון עם רזי ברקאי היה מעניין, כי הוא כל השנים היה בעמדת המראיין ופתאום הוא מרואיין. שאלתי אותו שאלות שבטח דוברו אצלי ואצלך. למשל על כך שהוא ראיין את מי שהתיימר להיות דובר חמאס בעיצומו של עימות עם צה"ל. מבחינתי ומבחינתך הריאיון ההוא היה אולי בלתי נסבל, אבל מבחינתו זה היה סופר לגיטימי והישג עיתונאי. השיח הוא על הפער הזה. יכול להיות שהוא הופתע מכך שיש עמדה שמתנגדת לריאיון ההוא". ברקאי אכן היה נראה מופתע מהשאלות. הוא שתק הרבה וגם שלף אמירות מקטינות ולא מתאימות. בטח לא לעיתונאי שהרשה לעצמו לשאול את מרואייניו על הכול. בריאיון הוא אמר לדרומי שהשאלה שלה מטומטמת והמשיך: "לשנינו יש תעודת עיתונאי אבל לא בטוח ששנינו עיתונאים". מיותר לציין שהשאלות של דרומי דווקא היו לגיטימיות. ההתבטאויות הללו לא מרתיעות אותה וגם לא עוצרות את הריאיון. לפעמים אפשר לראות את הפליאה שלה דרך הגבות המורמות, אבל היא תמיד נשארת בשליטה. "קשה להחזיק את זה", היא מודה, "אבל אני לא נעלבת. קודם כול אני שמתי את עצמי שם, ובסוף זו בחירה שלנו ממה להיעלב וממה לא. אנשי תקשורת מהימין רגילים שמדביקים להם כל מיני דברים כבר שנים, אז יכול להיות שזה גם סוג של חיסון".

הראיונות מלמדים אותך דברים חדשים על היריבים האידיאולוגיים שלך?

"לפעמים מגיע מרואיין ששמעתי את האמירות שלו בהפגנות, באולפנים או בראיונות ונחרדתי מהן, וכשהוא יושב מולי הוא אומר 'הייתי צריך להתבטא אחרת'. אז את מבינה שיכול להיות שאדם עומד על הבמה ואומר את מה שהוא אומר כי יש קהל וכי יש מאזינים, אבל אם את יורדת לעומקם של דברים את מבינה שהוא לא חושב שנתניהו באמת משהו מסוים, ושמה שהוא אמר על לוין לא נכון. אייל בן־ראובן, למשל, אמר על נתניהו שהוא שטן ובריאיון איתי הודה שזה היה מיותר. אני מקפידה לשאול כמעט כל מרואיין ובייחוד כאלה שהשתתפו בסרבנות, אם הם מתחרטים. אני חושבת שחוץ מעמוס ידלין אף אחד לא אמר שזו הייתה טעות, וגם מזה אני לומדת. מצד שני, כשאני שואלת למה אתם לא עושים את זה עכשיו, הרי גם עכשיו אתם חושבים שנתניהו מוביל את המדינה לאבדון, אז הם אומרים שעכשיו מלחמה. מבין השורות את מבינה שהם לא היו חוזרים על זה, הם מבינים שיש משהו גדול מהמאבק, אפילו אם הם לא יודו".

מה שהכי בולט בראיונות האלה הוא, שהאישים האלה שנמצאים באולפנים ומתראיינים מעל כל במה, פוגשים בפעם הראשונה שאלות קשות.

"אני לא בטוחה שאלה שאלות קשות, אלה פשוט שאלות שלא שאלו אותן. אני מרגישה שזו זכות לשאול את השאלות האלה שכל כך בוערות בנו, אנשי הימין. לפעמים צוחקים עליי במערכת שאני כל הזמן חוזרת להתנתקות אבל אני עונה שההתנתקות זה פצע למרות שאני לא מגוש קטיף ולא גירשו אותי מהבית, אני חלק מחברה שגירשו אותה, ואני חושבת שיש ציבור גדול מאוד בישראל שהולך עם הפצע הזה. לציבור הזה לא ניתנה הזדמנות לבוא לידי ביטוי, וגם זה חלק מהפצע. ולשאול את מה שהם היו רוצים לשאול, זו זכות".

"הריאיון עם רזי ברקאי היה מעניין, כי הוא כל השנים היה בעמדת המראיין. שאלתי אותו שאלות שבטח דוברו אצלי ואצלך. למשל על כך שהוא ראיין את מי שהתיימר להיות דובר חמאס בעיצומו של עימות עם צה"ל. מבחינתו זה היה סופר לגיטימי והישג עיתונאי"

המפגשים האלה גורמים לך להיות יותר אופטימית או פחות אופטימית באשר לחברה הישראלית? כי בסוף הם מציגים פערים גדולים והבדלי תפיסות עמוקים.

"אני חושבת שיש חילופי דורות. אגב, את רואה את זה בתחום אחר לגמרי - במלחמה. את שומעת פוליטיקאים ו'לשעברים' שאומרים שצריך לעצור את המלחמה ואת שומעת את הדור היותר צעיר, הדור שנלחם בעזה, שמדבר אחרת לגמרי, ומי שנמצא למעלה לא רואה אותם ולא קשוב להם. אבל לגבי שאלת האופטימיות, בגדול בכל מי שקשור לעם היהודי אני אופטימית. זאת הנחת המוצא שלי. אני גם לא נבהלת מוויכוחים. זה בריא ומייצר חשיבה ולא הייתי רוצה שכולנו נחשוב אותו דבר. אם כי גם פה יש גבולות ויש לי ביקורת על המחאה. אבל היום בגדול אני יותר אופטימית, אני מקווה שאני לא נאיבית, אבל אני חושבת שחטפנו סטירה מצלצלת שהעירה אותנו בכל מה שקשור לביטחון ישראל וגם בכל מה שקשור לקשרים בינינו. וחלק מההתעוררות היא היום בשדה הקרב, בתמיכה שהעם נותן לצבא בכל הגזרות. האם יימשכו הוויכוחים בינינו? חד וחלק כן. ואם לא", היא מחייכת, "לא תהיה לי עבודה".

"במחאה היה מאוד קל לעשות דמוניזציה למחנה הלאומי שכן רצה רפורמה. באו והציגו את אחים לנשק כמי שבלעדיהם אין צבא, הציגו את ההייטקיסטים ככאלה שבלעדיהם אין כלכלה. ופתאום הגיע 7 באוקטובר, ואני חלילה לא מזלזלת בחיל האוויר אבל בסוף בלי החי"ר שאוחזים את הנשק, בלי שריון, בלי הנדסה, אין צבא. אז היום זה ברור שהצבא לא בנוי על רון שרף ועל אייל נווה ואחרים, אלא על אנשים מיצהר וירוחם ודימונה ומעלי וישיבות ההסדר. קרה משהו. היה כל כך קל לקרוא לאוכלוסייה מסוימת 'אוכלי חינם' ולהתעלם מהרצון שלהם ברפורמה. אצל הדור הצעיר זה כבר אחרת".

לפני שבוע קיבלה דרומי 'מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים' מאייל נווה מארגון אחים לנשק, ובו טענות לדיבה ושקרים. דרומי מפרסמת מדי שבוע בתוכניתה טור דעה אישי ולפני מספר שבועות החליטה להתייחס לכתבה של הכתב הצבאי של הערוץ, ינון שלום יתח, ובו חשיפה על דוח המודיעין של ארגון חמאס. לפי הכתבה, הארגון עקב אחרי המשבר הפוליטי בישראל, וניסה לבדוק את השפעת המחאה על כשירותו של צה"ל. במסמך שהועבר לסינואר נכתב בין השאר "צבא האויב חווה משבר של ביטוי מחאה חמור ומסלים בקרב חיילים וקצינים במילואים, המהווים עמוד תווך מרכזי בתפעול המבצעי של הצבא, במיוחד בחיל האוויר". הדו"ח הזכיר את ארגון 'אחים לנשק', ולכן הוא הוזכר בכתבה ובטור. הערוץ לא מתרגש מהמהלך. היועץ המשפטי שלו הודיע לאייל נווה שהערוץ עומד מאחורי דרומי, שזכותה להביע את דעתה בטור דעה ושאיש לא הזכיר אותו בכלל ולכן אין כאן עניין של לשון הרע. מבחינתם זו תביעה מופרכת, תביעת השתקה. גם דרומי לא מתרגשת, ומסבירה ש״תופעת הסרבנות או אי־ההתייצבות שהייתה לפני 7 באוקטובר היא אירוע היסטורי ממש, היא בציפור הנפש של החברה הישראלית. אפשר להתווכח עליה, אך בלתי אפשרי להתעלם ממנה או להדחיק את מה שהיה. אני שמחה שיש לי מערכת וערוץ שנותנים את הגב להביע את דעותיי ולשאול שאלות, גם אם הן קשות, כדי שנוכל להביא לדיון ציבורי נושאים חשובים שכאלו״.

ולמרות הכול היא לא חושבת שהציבור הימני בארץ יכול לנוח על זרי הדפנה. "למחנה הלאומי יש דרך ארוכה לעשות בשביל להגשים חצי מתפיסת העולם הימנית שלו. בכל מה שקשור למערכת אכיפת החוק והמשפט וגם בנושאים ביטחוניים. אנחנו רחוקים מלהגיע למקום שבו את אומרת לעצמך, המחנה הלאומי מצליח לקדם את מה שהוא רוצה".

שנה לפני המלחמה הוציאה דרומי את הספר "פרחים בקנה" בהוצאת סלע מאיר. הספר מתאר בצורה ישירה וקשה לעיכול את התהליכים שעברו על צה"ל ב־20 השנים האחרונות או אולי יותר. דרומי מצביעה בספר על צבא שהחליף את ערכיו ואת המטרות שלו, מכזה שתפקידו להתריע, להילחם, להכריע ולהרתיע, לצבא שמקדם אג'נדות חברתיות כמו פמיניזם רדיקלי ופציפיזם, ובמקום לעסוק בלחימה עוסק בקידום תהליכים מדיניים. וישנה גם המעורבות המזיקה של בג"ץ בכל מה שנוגע לצה"ל. דרומי עברה על מסמכים, הביאה עדויות וראיינה אישים שונים לספר שלה. כשקראתי אותו לפני המלחמה הרגשתי שהוא עשה לי סדר. אחרי שהיא פרצה חשבתי שמישהו בדק וחקר וצעק, אבל אף אחד לא הקשיב, עד שנהיה מאוחר מדי. "האמת היא שלא תיארתי לעצמי עד כמה הספר יהיה רלוונטי וזה באמת לא פשוט", והאישה המאוד מוחזקת ואסופה שמולי מתחילה לדמוע. "זה מבאס מאוד, פשוט מבאס. הספר ראה את תחלואי מערכת הביטחון וזה כואב. 1,200 אנשים נרצחו, נטבחו, נשחטו, נאנסו. וזה היה לכם מול העיניים, התפיסות המעוותות, ההכלה של האויב. 7 באוקטובר זה זוועה. אני לפעמים רואה אנשים מתקררים ואני תופסת את הראש ואומרת לעצמי: צריכים להראות לכם את הג'יפ עם שני לוק בכל יום. זה לא יוצא לי מהראש. והספר, שאגב זכה להרבה ביקורות שליליות, בסוף ראה איך הדברים מתחברים".

דרומי עסקה בספרה באג'נדה שעליה חונכו דורות של מפקדים בכירים ולפיהם ההכרעה היא לא עניין של צה"ל. הצבא צריך לעסוק בלחימה רק כדי להיות כר להסכם מדיני. "אני לא מבינה איך אנשים עדיין מרגישים בנוח לדבר באותה שפה".

דווקא כשקוראים את הספר שלך קל להבין.

"אני רוצה להאמין שהמטכ"ל הנוכחי הוא אחר. התיקונים שצה"ל צריך לעבור הם תיקונים ארוכי טווח. זה לא דבר שישתנה בשנים ספורות. אבל במשך עשורים הייתה פוליטיזציה של מערכת הביטחון. הפוליטיקה חלחלה פנימה ונגסה בדברים הכי בסיסיים של הצבא במובן הכי מהותי שלו. היום פרשנים ביטחוניים שהם לשעברים אומרים שהפתרון הוא לצאת ולסגת. אני לא מקבלת את זה. זה היה הפתרון שלכם בכל האירועים. בלבנון, בגוש קטיף, באוסלו, אז זה הפתרון שלכם עכשיו? יש לכם הזדמנות להוכיח שהשתניתם. בואו תעשו משהו אחר, תלמדו מכל הטעויות שעשינו וחטפנו אותן בפרצוף ב־7 באוקטובר". נושא נוסף שהיא מבקרת הוא העמדות הפמיניסטיות שחדרו לצה"ל. אני שואלת אותה אם משהו השתנה אצלה ביחס לטיפול בנושא הזה, לנוכח התמורות בתפקידי נשים בכוחות הלוחמים במלחמה הנוכחית. "אני נמצאת באותה עמדה שבה הייתי גם קודם. בעיניי צבא הוא לא המקום לנהל בו מאבקים חברתיים, לא משנה אם זה על אקלים, על שוויון בין המינים או להט"בים, במיוחד בנושאים שבהם עוד לא הסתיים המאבק באזרחות. הצבא לא צריך לעסוק בזה, תפקידו הוא להיות מוכן למלחמה ולהביס את האויב". בכל הנושא של תפקידים לנשים היא חושבת שצה"ל צריך לראות מה הוא צריך ומה נכון עבורו. "אם זה עובד זה אחלה, אבל לא כמאבק חברתי".

"גילינו שבג"ץ לא היסס לבטל חוקים שהכנסת חוקקה במטרה לקדם גיוס חרדים. טיפלנו גם במה שנקרא 'אלימות מתנחלים' ו'טרור יהודי'. יצאנו לבדוק איך יכול להיות שבאיחוד האירופי, אפילו אם ערבים הציתו ליהודים מכונית זה נחשב לטרור יהודי"

הספר זכה בפרס מולדובן לספרות צבאית חדשה, אבל גם ספג ביקורת. "לפני 7 באוקטובר היה אסור לבקר את הצבא ואת בכיריו. אם היית מבקרת את הרמטכ"ל היית סכנה לביטחון ישראל. אבל ב־7 באוקטובר הכישלון של הצבא ושל השב"כ היו כל כך גדולים, שלפחות יש היום רצון לנסות ולהבין את הטענות בספר, אולי זה כבר שינוי לטובה".

דרומי ממשיכה לדמוע. אנחנו מכירות קצת קודם, והשיח על מחדלי 7 באוקטובר, כשאני אחת מאלה שנושאים את התוצאות שלו גם היום, נוגע בה באופן עמוק. אחד מילדיי נהרג ב־7 באוקטובר, שמחת תורה תשפ"ד, על אדמת קיבוץ בארי, בעודו נלחם להניס את המחבלים. דרומי מתנצלת על הדמעות ולי זה נראה הכי טבעי. לפעמים הלב מדבר והדמעות יוצאות בלי שליטה, במיוחד שלבן הזה שלי קוראים נוה. אנחנו מסכימות שזה שם מקסים.

דרומי נהנית מהעשייה הטלוויזיונית שלה והחבורה כאן שמחה מהרייטינג הגבוה שהיא משיגה. תוך שנה קבינט שישי כבר צמודה לערוצים המקבילים: בסוף השבוע האחרון אחוזי הרייטינג שלה היו זהים לאלו של "חדשות הערב" של כאן 11, והתוכנית היא כמובן לעקוף את המהדורה המרכזית של ערוץ 12. אבל העבודה הזאת הביאה לדרומי לא רק קריירה חדשה אלא גם אהבה. לפני כשנה היא נישאה לינון בן־דוד, אדריכל שגדל באבני־איתן והיום גר בנטור. "הוא דתי, ובזכותו כשר אצלי. הוא ראה אותי בטלוויזיה וכתב לי באינסטגרם".

לא נו די. הוא בטח לא הראשון שכתב לך.

"נכון, אבל הוא כתב לי אחרת, והנה אנחנו פה". לינון יש שלושה ילדים מנישואיו הקודמים וכעת הם מצפים לילד משותף. כרגע הם גרים על הציר שבין הבית שלו בגולן לבית שלה בתל־אביב. "זה לא מבחירה, אבל לא רצינו לפספס אהבה כזאת גדולה בגלל המרחק. זה עוול גדול מדי בשבילנו ובשביל העולם, נראה לי", היא צוחקת ומשהו בה משתחרר. "באמצע השבוע ינון נמצא במרכז, ובסופי שבוע, אחרי שאני מסיימת לעבוד אני נוסעת אליו. אני אוהבת את השבתות שם. נולדתי בצפון השקט והירוק, ואני לא באמת קשורה לחיים בעיר. הצפון עוד יחזור מתישהו לחיי".