ארבעה חודשים בלבד מכהן תת־אלוף אפי דפרין כדובר צה"ל, אך כבר הספיק להפוך לדמות מוכרת בכל בית עִם טלוויזיה בישראל. מבעד למסך מצטייר הדובר החדש כמסבירן קר רוח של מכונת המלחמה הישראלית. לא מחייך, לא כועס, תמיד ענייני וסבלן, גם לשאלות שטותיות. אבל בתחילת השבוע, בדרכו המאופקת, תת־אלוף דפרין בכל זאת התרגז.   

"אין הרעבה ברצועת עזה, זה קמפיין שקרי שמנוהל בידי חמאס", הוא סינן בשקט למצלמה, אחרי שמיטב עיתוני המערב פרסמו בהבלטה תצלום של פעוט פלסטיני רזה להחריד בזרועות אימו, כביכול קורבן של אכזריות ישראל. בימי הביניים ואילך הואשמו היהודים ברצח ילדים נוצרים לצורכי פולחן, עכשיו הם מואשמים בגרימת מוות זדונית של פעוטות פלסטינים לצורכי כיבוש. דפרין הוסיף: "לצערי, כלי תקשורת בארץ ובעולם מהדהדים את הקמפיין השקרי הזה".

בעצם, דובר צה"ל האשים את התקשורת המקומית והבינלאומית בהפצת עלילות אנטישמיות מתוצרת חמאס. כשהוא דיבר על "כלי תקשורת בארץ ובעולם", הוא התכוון בעיקר לניו־יורק טיימס, לגרדיאן ולדיילי מייל, אך בלי ספק גם לאחד ממחוללי העלילה הראשיים, העיתון הארץ. תמונת הפעוט הפלסטיני מוחמד אל־מטוק הודפסה בו לפני שבוע כמעשה שגרה מערכתי: מדי יום ביומו מוקיע הארץ את פעילות כוחותינו בחזית עזה, במאמץ אדירים להוציא את דיבת הארץ בכל קצווי תבל, וכמובן גם בכל קצווי ישראל. בשבועיים האחרונים הוא הצליח לסחוף לקמפיין ה"הרעבה" שלו גם את ערוצי 11, 12, 13, רשת ב' וידיעות אחרונות. עייפות החומר במערכות שם נוכח התמשכות המלחמה ואיבתן לממשלה, התלכדה עם השנאה העצמית הכרונית שמאפיינת את יחסי הארץ עם מדינת היהודים ועם החמלה העצומה שלו דווקא על אויבינו בעזה.   

לו הייתה כאן תקשורת הגונה, המסקרת את מצבנו לאשורו ולא רק דרך משקפי דעתה, היא הייתה רוקחת סערה מדברי דפרין. הם ראויים להשתקף בכותרות ראשיות בנוסח "דובר צה"ל: התקשורת הישראלית משרתת את תעמולת חמאס". לתקשורת מותר אומנם להתווכח עם דפרין, אבל לא להתעלם ממנו. אם הוא טוען שחמאס מכתיב לה את אופן סיקור המלחמה בדרום, חובתה לדווח על כך בהבלטה, גם אם דבריו מכעיסים אותה.

חוקר בלתי תלוי שבדק את פרשת הפעוט המורעב לכאורה, העיתונאי העצמאי דיוויד קולייר, גילה שהוא סובל ממחלות גנטיות נדירות. קולייר התבסס על דו"ח רפואי שנחתם ואושר על ידי רופא עזתי. בנוסף התברר כי הצלם של התמונה המזעזעת נמנע מלהציג את אחיו הגדול של מוחמד, ג'וד בן השלוש, שנראה במצב בריאותי טוב. קולייר ציין כי לפי התמונות נראה שגם אימו של מוחמד, הודא, אינה סובלת ממצב של רעב קיצוני.

עורכי המהדורה המודפסת של הארץ לא פרסמו את התחקיר של קולייר אפילו כידיעה שולית, שלא לדבר על התנצלות בולטת בעמוד הראשון. "חרפת רעב", זעקה הכותרת שליד התמונה, אך חרפת ההשתקה של התחקיר מוחשית יותר. אפשר היה לפרסם אותו בהסתייגות ולטעון שהמלחמה החמירה את מצב הפעוטות החולים בעזה, אבל לא להתעלם ממנו כליל. עיתון שמדברר שוב ושוב את דיווחי "משרד הבריאות הפלסטיני", אגף תעמולה חמאסניקי לכל דבר ועניין, אמור לצטט תחקיר שניקה את ישראל מאשמת הפיכתו של פעוט פלסטיני בריא למוזלמן. עורכי הניו־יורק טיימס פרסמו הבהרה מאולצת אחרי חמישה ימים, בהארץ אפילו זה לא. 

כאמור, טענות ההרעבה ופשעי המלחמה הן לחם חוקו של הארץ בחודשים האחרונים. ילדים שדופי גו ותצלומי גופות כיכבו בעמוד הראשון של העיתון במשך שלושה ימי שישי רצופים במהלך חודש יולי, בין השאר תחת הכותרת "צה"ל הרג ילדים כשהמתינו לקבל תוספי מזון" (11.7.25). כן, כך בדיוק, צה"ל הרג ילדים, כביכול בכוונה ובלי קשר להוויית המלחמה. השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט הישראלי שחט.

העיסוק המערכתי של הארץ בסוגיית מר גורלה של עזה כפייתי ממש, חסר תקדים בתולדות העיתון בן המאה פלוס. עלעול בעמודיו כמוהו כעלעול בכתב האישום נגד אדולף אייכמן. עוד ידיעה, ועוד טור, ועוד צילום, ועוד ציטוט של בכיר אירופי עוין, ועוד מכתב למערכת, ולעיתים קרובות גם איור שטנה של בידרמן או של וולקובסקי, יום אחר יום לאורך כל החורף והקיץ. מאמר המערכת בעמוד 2 קובע מפורשות ש"ישראל מרעיבה את עזה", ומאמרי האורח בעמ' 11 מעוטרים בכותרת בנוסח "כך נראה רצח עם" ו"אדוני הרמטכ"ל, אתה ישן טוב בלילה?". כבר לא חסר הרבה שעורכי העיתון יפסיקו להשוות את פשעי צה"ל לנאצים, בטענה שאנחנו גרועים אפילו יותר. אורי משגב כבר הציע שם לפני שבוע להקים יד־ושם בעזה.

עד כה לא הניח הארץ את ידו על ראיה ניצחת לכך שממשלת ישראל החליטה להרעיב את עזה. העיתון מסתמך על ארגונים שאף לא אחד מהם חשוד באהבת ישראל, וגם מדחיק יותר ויותר את תפאורת האירוע כולו: טבח 7 באוקטובר וסביבת המלחמה שנגזרה על צה"ל במאמץ למנוע 7 באוקטובר נוסף. "הרעב הוא שלב נוסף באכזריות הבלתי אנושית של ישראל כלפי תושבי עזה", האשימו לאחרונה עורכי העיתון, כאילו יש באמתחתם חלופה מבצעית אנושית יותר למלחמה באויב המרושע שהפך את המרחב האזרחי שלו למבצר צבאי. מהדורת הארץ באנגלית מפיצה בעולם את תיאוריית ההרעבה, לשמחת חמאס. למה שהוא ישחרר חטופים או ייכנע אם הארץ ושות' דוחקים בממשלת ישראל להיכנע?

"אולי הגיע הזמן להבין שזה לא כישלון הסברתי אלא כישלון מוסרי", הצטרפה השבוע גם יונית לוי למבצע מרכבות גדעון לוי. תעמולת חמאס ושוקן שיבשה בהדרגה את החיישנים הערכיים בנווה־אילן. הכישלון המוסרי האמיתי פה הוא הרי של התקשורת הישראלית הממוסדת. בשלב מוקדם מאוד של המלחמה היא נבהלה ממצב הרוח ההתקפי של עם ישראל, ומאז מתרכזת במאמצי בלימה רבים ומגוונים: טפטוף אינסופי של שוועת משפחות החטופים, שאינו מסייע במאומה לשחרורם אלא ההפך; כפירה מוחלטת בתבונת הדרג המדיני, שאחרי ככלות הכול הצליח להוביל אותנו להכרעת חיזבאללה ולהענשת איראן; טיפוח תודעת השחיקה בחזית; טיפול פומבי מופקר בתופעות התאבדות של חיילים, ועכשיו גם עלילת פשעי המלחמה.   

קצין קרבי בכיר סיפר לי השבוע שכמעט מדי יום מזדמן לו לפגוש ברצועה אוכלוסייה אזרחית, ו"עוד לא ראיתי אנשים רזים. אנחנו דואגים להם למים, למזון, לבתי החולים ואפילו לטיפול בהחלפת צוותים רפואיים שרוצים להתרענן. כל הטיעון ההומניטרי הוא שקר אחד גדול". אלא שכמו כל צמרת צה"ל, גם הקצין הבכיר חסר אונים מול מנגנון התעמולה העיתונאי שמזנב בחריצות ברוח הלחימה של לוחמינו. מחבלי חמאס אורבים לצה"ל בתת־קרקע, עורכי הארץ מסתערים עליו מעליה.