ביום פרישתו מהכנסת, לפני 11 שנים, אמר עוזי לנדאו: "לפני שהייתי חבר כנסת עבדתי כמרצה בטכניון, כמהנדס ברפאל וכמנכ"ל משרד התחבורה. הידרדרתי לפוליטיקה, ועכשיו ההידרדרות הזו נפסקה. אחזור להיות אדם מכובד".
מאז הוא שומר על שתיקה רועמת. מי שמנסה לחפש ציטוטים, ריאיונות או הצהרות שלו, יעלה חרס בידו. רוב הזמן השתיקה הזו נבעה אולי מהתפקיד שנשא, כיו"ר הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפאל). ביתר הזמן זו הייתה בחירה. "אין לי מה לומר", נהג להתחמק. עתה חש שהגיע הזמן לחלוק עם הציבור את אשר על ליבו. אולי נאות להתראיין לרגל מלאות עשרים שנה להתנתקות. כזכור, הוא התנגד לה עם כמה מחבריו בליכוד, שהתנגדותם לאריאל שרון זיכתה אותם בכינוי "המורדים".
"הביטוי הזה היה אחת מנקודות השפל של התקשורת למתג את המתנגדים, כדי לסייע לאריק שרון לבצע את ההתנתקות כחלק ממסע דה־לגיטימציה", הוא אומר. "במיינסטרים של התקשורת התייחסו אלינו בזלזול, לא נתנו לנו לדבר, קטלו אותנו, הוציאו עלינו דיבה ואמרו שאנחנו נפגע בחיילי צה"ל".
"צומח כאן דור שאינו יודע מהיכן אנו באים". עוזי לנדאו | צילום: אריק סולטן
גם היום, כשהוא נזכר בתקופה ההיא, הוא חש מדקרת חרב בליבו. לדבריו, התמקדות התקשורת בציבור הדתי־לאומי כמי שהוביל את המערכה נגד ההתנתקות, וניהולה בידי ידידיו הטובים אנשי מועצת יש"ע, הרסו את הסיכוי להיאבק כראוי מול שרון ולעצור את המהלך. "ברגע שמועצת יש"ע נטלה את ההובלה, נגזרה עלינו התבוסה", הוא סבור.
מדוע אתם בליכוד התנהלתם בנימוס ובממלכתיות, אולי גם בשאננות, ולא תבעתם משרון לציית למשאל המתפקדים שהיה בו רוב ברור נגד התוכנית?
"תבענו ועוד איך, אבל אני מניח שאפשר היה לעשות הרבה יותר. אני זוכר שאייל ארד (יועץ התקשורת של שרון, מ"ט) שאל אותי: מה דעתך על זה שהצלחנו להדביק לכם את הכינוי 'המורדים'? אמרתי לו: ההצלחה האמיתית שלכם היא שמי שלקח את המושכות והוביל היו אנשי מועצת יש"ע. הוא הסכים. שרון הצליח להטמיע בציבור את ההגדרות שקבע. הוא אמר שההתנתקות תקל על המצב הביטחוני, תחסוך בחיי חיילים ותביא ליתרונות כלכליים. המכשול, לדבריו, היה 8,000 דתיים בגוש קטיף וכמה מאות בצפון השומרון. ברגע שמועצת יש"ע נטלה את ההובלה, המאבק הפך למזוהה עם 'המתנחלים הדתיים' כפי ששרון רצה, ואנחנו הפסדנו. ההתנתקות נתפסה בתודעת הציבור כצעד ממלכתי שכל מי שמתנגד לו יוצא בעצם נגד הצבא, ואנחנו סירבנו לסרב פקודה. המלה 'התנתקות' בעצמה היא שקרית. אילו היה אז קול אחר בתקשורת, כמו ערוץ 14, המאבק היה נראה אחרת לגמרי, הוויכוח היה אמיתי יותר".
שנה אחרי ההתנתקות פרסם לנדאו מאמר שבו סיפק פרשנות משלו למושגים שרווחו אז. את המילה "התנתקות" הגדיר כמילה מכובסת, שכמו הביטויים "קיצוני", "מורדים" ו"מפונים" הונפקה על ידי אנשי הספינים של שרון והתקשורת מיהרה לאמץ ללא סייג. באותו זמן היא דחקה משימוש מילים שביטאו את האמת המרה: "טרנספר ליהודים", "טיהור אתני", "נסיגה ללא תמורה" או "בריחה".
לנדאו זוכר פגישה עם שר הביטחון דאז שאול מופז. "הוא שאל אם נציית. עניתי לו, המהלך שאתם עושים הוא החלטה בלתי לגיטימית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. אבל נציית. בלי ציות אין צה"ל, אין ביטחון, ואז לא תהיה מדינת היהודים".
יחסיו של לנדאו עם שרון הגיעו אז לשפל. "אתה שקרן, רמאי ואכזר", הטיח בו בישיבת ועדת החוץ והביטחון. "הבאת את ישראל לשיאים של שחיתות, זמנך עבר".
לנדאו תמך בשרון שנים רבות משום שהאמין שהוא יודע להילחם בטרור. "הוא גם ידע להקים את התשתית לקליטת מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר. אגב, היום הוא לא היה מצליח להתגבר על הפקידות במשרד האוצר ובמשרד המשפטים. אין לי תשובה למה הלך למהלך הזה".
באמת?
"מעולם לא נגררתי להאשמות בתחום הפלילי כדי להילחם בו. היו אחרים שעשו זאת".
שינוי בדי־אן־איי הציוני
האם בעיניך זרעי 7 באוקטובר נטמנו בהתנתקות?
"לא בהתנתקות, באוסלו. זה קו פרשת המים שהטמיע שינוי בדי־אן־איי הציוני. עד אז תנועת העבודה והשמאל הציוני תפסו את העימות לא כסכסוך טריטוריאלי אלא כסוגיה קיומית, והבינו שמטרת הערבים היא להשמידנו, ולפיכך עם טרור לא מנהלים מו"מ אלא נלחמים עד הסוף. במזרח התיכון אין רחמים על החלש. באוסלו חווינו התפוררות גמורה של התפיסה הזו אצל אנשים טובים, פטריוטים שרוצים בטובתה של המדינה. הם החלו לומר שיש בצד השני אנשים כמונו שלא רוצים לריב עד סוף כל הדורות, ואם רק ניתן להם מדינה יהיה להם מה להפסיד והם יילחמו בקיצונים שבתוכם. איך אמר פרס? ישראל ואש"ף יילחמו יחד בחמאס, ולכן צריך לתת להם רובים.
צילום: אריק סולטן
"פתאום התברר שיש פיגועי טרור ושמבריחים נשק, ואז אמרו, אולי בגלל שלא ויתרנו מספיק. הם יצרו תודעה על ידי מיתוג הקורבנות כקורבנות שלום, וטבעו מושגים כמו 'תהליך שלום', ו'שלום עושים עם אויבים'. התחלנו להתנהג כמו אישה מוכה שמאשימה את עצמה בכל מה שקורה. זה נמשך בנסיגה־בריחה מלבנון, באינתיפאדת אל־אקצה ובשחרורי מחבלים שהגיעו לשיא בעסקת שליט, 'הילד של כולנו' שהוריד את המדינה ואת הממסד הביטחוני והמדיני על הברכיים. כך הגענו להתנתקות ולעופרת יצוקה ולכל מיני 'סבבים' שבהם שכנענו את עצמנו שחמאס מורתע. משהו נשבר בכושר העמידה של הציבור ובדרך שבה הוא מבין את האיום".
האם השבר הזה הגיע גם לפיקוד העליון של צה"ל?
"המילה 'ניצחון' הוצאה מערכי צה"ל על ידי פרופסורים כמו אסא כשר שקבעו את הקוד האתי. אין בצמרת צה"ל שיח חופשי. במלחמת ששת הימים הייתה שדרת פיקוד עם שרון, ויצמן, אברהם יפה. מישהו יכול היה לסתום להם את הפה? הוויכוח חיוני לקבלת החלטות. שנה לפני המלחמה הנוכחית, בזמן הוויתור על המים הטריטוריאליים שלנו מול לבנון, הממשלה והצבא עמדו כאיש אחד מול בית המשפט העליון והכריזו שהוויתור חיוני לשלום ולביטחון. איש לא דיבר נגד. משהו קרה לנו".
לא לנוח על זרי הדפנה. מערכת קלע דוד | צילום: משרד הביטחון
מהו ה"משהו" הזה? רוח הפרוגרס? המלחמה על כך שנשים ישרתו בטנקים גברה על חשיבות המלחמה בחמאס?
"זה ניסוח חריף מדי לטעמי, אבל מושג הניצחון הלך והתחלף במושג הכלה. תתי־אלופים ומעלה מדבררים את הרוח הזו בשלושים השנים האחרונות. גם כעת רבים מהם שאלו מההתחלה 'מה יהיה ביום שאחרי'. השאלה הזו נכונה, אלא ש'היום שאחרי' הראשון תלוי ב'יום שלפני' האחרון, ומי שאחראי ליום הזה הוא אתם. את היום הזה צריך לסיים כאשר ברור שחמאס איננו, לא צבאית ולא שלטונית".
הביקורת של לנדאו על הצבא ועל קונספציית אוסלו איננה ממעיטה בעיניו מהאחריות המיניסטריאלית של הממשלה למחדל הנורא של 7 באוקטובר. "אין צדיקים בסיפור הזה", הוא קובע. אך השורש המהותי בעיניו היא אותה קונספציה שהשפיעה על הדרג המדיני והצבאי כאחד, והביאה להדחקתם של סימנים מעידים שונים לפני האסון.
עוד מעט ימלאו שנתיים לפרוץ המלחמה. מה דעתך על הדרך שבה התנהלה המלחמה עד עתה?
"אנחנו מנהלים את המלחמה בדרך הטובה ביותר עם מה שיש לנו, ויש שיפורים לא מעטים. ההישגים שלנו בשנתיים האלה חסרי תקדים מבחינה אסטרטגית. נעשו דברים יוצאי דופן. צריך היה להבין מההתחלה שהבעיה היא לא רק הנוח'בות, ושהמלחמה לא תסתיים לפני שנטפל בכל האיומים הרב־זירתיים מסביבנו. כולם יושבים ביציע ומביטים עלינו.
"אם היה כאן ראש ממשלה מאלה שחולקים היום על נתניהו, היינו מגיעים להישגים האלה?", תוהה לנדאו, ומונה את ההישגים: "מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, נפילת סוריה, המתקפה באיראן. הם הרי יעצו להפסיק את המלחמה עוד באפריל שעבר, ואז היינו מנהלים משא ומתן עם סינוואר".
גם החזית הפנימית - המחאות וההפגנות, בגיבוי תקשורת שתוקפת ללא הרף את הממשלה ואת העוומד בראשה - מקשה לדעתו על סיום המערכה באופן הרצוי. בעיניו מדובר בשיבוש מוחלט של ערכים. זאת בנוסף ללחצים החיצוניים של ממשל ביידן, שהערים קשיים על ניהול המלחמה בשנתה הראשונה. "קרוב לשנתיים הממשלה עומדת בלחצים הללו, ועדיין העבודה לפרק את חמאס לא הסתיימה. חייבים לומר שעשינו טעויות לא מעטות בדרך ניהול המלחמה. היה צריך להגדיר מראש בתודעה שלנו ושל העולם שאין מציאות של חמאס לחוד ואוכלוסייה עזתית מסכנה לחוד, אלא יש לפנינו 'מדינת עזה', זו שהעלתה אותו לשלטון בבחירות דמוקרטיות. צריך להילחם בעזה כמו שהעולם נלחם בגרמניה הנאצית. זו טעות ענקית שלא פעלנו בדרך הזאת".
הכנסת סיוע הומניטרי הייתה טעות?
"אני יכול להבין את הדילמה הקשה בעקבות לחצי ביידן שהתנה בכך את התמיכה שלו בישראל, ולא הייתה ברירה. עם זאת, אני חושש שמדיניות הכניסה והיציאה מעזה הייתה שגויה ביותר. הגיע זמן לתקן אותה. חלפו כמעט שנתיים אבל זו לא הייתה תקופה שלא נעשה בה כלום; ישראל שיפרה משמעותית את מצבה האסטרטגי־ביטחוני. גם מצבנו המדיני מותנה בדרך שבה תסתיים המערכה".
וכיצד היא תסתיים?
"זה תלוי בנו. תנאי הכרחי לסיום המלחמה הוא תבוסתו הגמורה של חמאס. צ'רצ'יל הגדיר את מדיניותו במילה אחת: ניצחון, בלי להתחשב במחיר ובזמן. בלי ניצחון אין הישרדות. לצערי, זנחנו לחלוטין את ההתמודדות במישור התודעתי על דעת הקהל בחו"ל, שהיא חלק בלתי נפרד מהמערכה".
שלושים שנה בכנסת
לאורך שיחתנו לנדאו מבקש לא להישמע ביקורתי מדי. הוא משתדל להדגיש את המאחד והמחבר, אבל מי שמכיר אותו יודע שמאז ומתמיד לשונו הצליפה בכל מה שנראה לו כעוולה.
הוא נולד בחיפה לפני 82 שנה לאולגה וחיים, אנשי אצ"ל. עד גיל חמש כמעט לא ראה את אביו שנרדף בידי הבריטים, ובבית ספג את האידיאולוגיה המנחה אותו עד היום. כשהיה בן עשר התקוטט עם ילדים שדיברו סרה במנחם בגין, המנהיג הנערץ. לימים נבחר אביו לכנסת מטעם תנועת החירות ושימש שר בממשלת בגין.
לנדאו שירת בצנחנים במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. בעקבות פציעה פנה לחיל המודיעין, והגיע לדרגת רב־סרן. במקצועו הוא מנתח מערכות, בעל תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול, ואת הדוקטורט שלו בהנדסה עשה במכון היוקרתי MIT, שם פגש סטודנט צעיר וכריזמטי בשם בנימין נתניהו ושכנע אותו לחבור אליו לתנועת החירות.
לכנסת נבחר לראשונה בשנת 1984, ובמשך שלושים שנות כהונה שמר על התנהלות של אדם ישר, הגון, צנוע ובעל ידע רב. הוא נחשב לאחד מחברי הכנסת האידאולוגיים ביותר שידע המשכן, ושימש במגוון תפקידים: יו"ר ועדת החוץ והביטחון וּועדות המשנה החשאיות ביותר שלה, שר לביטחון הפנים בתקופת האינתיפאדה הרצחנית על פיגועיה הנוראיים, ושר האנרגיה והתשתיות. הוא נמנה עם "נסיכי" הליכוד, בנים ממשיכים לוותיקי תנועת החירות. דווקא הוא, האידיאולוג השמרן, פוטר על ידי שרון ונדחק החוצה מהרשימה בידי מתפקדי הליכוד. "הבוחרים הענישו את המפלגה כי רבים משריה וחבריה דבקו בכיסאותיהם במקום בעקרונותיהם", אמר אז. אחרי הליכוד נבחר ברשימת ישראל ביתנו, עד פרישתו מהכנסת.
צילום: אריק סולטן
מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום את השנאה ברחובות, את תופעות הסרבנות, את השימוש בסוגיית החטופים לניגוח בממשלה?
"לא מעט מהמפגינים חורשים על גבם של החטופים. מוטב שהיו מתמקדים בניצחון במלחמה בלי להעלות נושאים שמעמיקים את הפילוג בינינו בזמן מלחמה. אין לי ויכוח עם משפחות החטופים, כל מי שעומד על הקרקע שהן עומדות עליה צריך להשיל נעליו מעל רגליו. אבל ממשלה צריכה לקבל החלטה שתביא בחשבון שיקולים של עם ישראל כולו. בזמנו אמרתי להורים של גלעד שליט שלא אוכל להיענות לבקשתם כי היה לי ברור שהדבר יעודד חטיפות נוספות. במו ידינו סיפקנו לאויבינו נשק בלתי קונבנציונלי. כל מה שהם צריכים לעשות זה לחטוף עשרה חיילים ואזרחים, וכך הם יורידו מדינה שלמה על הברכיים. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה דבר כזה.
"שתי ועדות חקירה, ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה וועדת שמגר, הגיעו למסקנות זהות: המפתח לשחרור צריך להיות אחד תמורת אחד, וחייב להיות ניתוק גמור בין משפחות החטופים למקבלי ההחלטות. משום מה הכנסת, שהייתה אמורה לחוקק את מסקנות שמגר בחוק, לא עשתה זאת. מה שקורה הוא הפוך. לא רק שהתקשורת לוקחת את כאב המשפחות ומציגה אותו מול פני מקבלי ההחלטות, היא גם לוקחת את סרטוני חמאס על עינוי החטופים ומצטרפת למלחמה הפסיכולוגית שלו ובכך מקעקעת את יכולת העמידה. רון בן־ישי אמר בשלביה הראשונים של המלחמה שאם הייתה תקשורת כזו במלחמת העצמאות, המדינה לא הייתה קמה". לנדאו מבקר את תקשורת המיינסטרים, המקפידה למנות בכל תוכנית את מספר ימי המלחמה ואת מספר החטופים. כמעט בכל שעה מראיינים מישהו מהמשפחות, ובדרך כלל לא את המתנגדות להפעלת לחץ על הממשלה. "זו תקשורת? זה קוד אתי?", הוא מתרעם.
לשכב על הגדר
את דרכו המקצועית החל לנדאו לפני חמישים שנה כמהנדס ברפאל. לפני שבע שנים חזר אליה כיו"ר וכיהן בתפקיד זה עד לפני שנה. לשאלה אם ישראל ערוכה למצב שבו העולם יפנה לנו עורף ויטיל עלינו אמברגו נשק, לנדאו עונה שמצב כזה ייתכן בהחלט. לישראל אין את כל חומרי הגלם הדרושים לייצור נשק, הוא אומר, ולכן חייבים לוודא שהמלאים בתחומים האסטרטגיים קיימים, ומוכרחים לפתח יכולות בתחומים הקריטיים לניצחון.
"לא נוכל לעשות הכול לבד", הוא מדגיש. "גם בתחום התעשיות הביטחוניות יש צורך בשידוד מערכות גדול, כי שדות הקרב משתנים. ראה מה קורה באוקראינה, שהשביתה את כל צי הים השחור הרוסי עם כלי נשק אוטונומיים ימיים ותת־ימיים. ישראל צריכה לעבוד בכל התחומים, ללמוד ולהתאים את דרכי הפעולה".
רפאל רשמה שורה עצומה של הישגים במלחמה האחרונה. מערכות קלע דוד, כיפת ברזל ומערכת הלייזר החדשה "מגן אור" הן רק חלק קטן ממערכות ההגנה שמגינות גם על חילות היבשה. "היו"ר הנוכחי יובל שטייניץ קיבל מכתב ממפקד חיל האוויר שמסתיים במשפט: בלי היכולות שרפאל נתנה בידינו, לא היינו יכולים לעשות באיראן כלום. זה אומר הכול", אומר לנדאו.
ועם זאת, ישראל צריכה להיערך כראוי לאיום הכטב"מים, שכבר הצליח לפגוע בבא"ח גולני וגם במעון ראש הממשלה. ניירות עבודה שהכין לנדאו עם קבוצת מומחים בנושא והוגשו לשר הביטחון גלנט, לרמטכ"ל ולראש אגף התכנון נדחו בקש, ונקברו לדבריו באיזו מגירה בקריה. "התעשיות הצבאיות שלנו נהדרות ומתאימות לבניית טילים, אבל הן כבדות וכאן צריך פתרונות מהירים, כמו שהאוקראינים קונים אלפי רחפנים מהסינים שעולים פחות מאלף דולר ליחידה ומיוצרים בכמויות. לפני שנה הם שינו את יעד הייצור מ־2 מיליון כטב"מים בשנה ל־3 מיליון. איש מפא"ת (המכון לפיתוח אמצעי לחימה) שפגשנו כלל לא ידע מה מתרחש באוקראינה".
אתה רואה הבדל בין השמאל הציוני של פעם, המפא"יניקי, ובין השמאל של היום?
"אני זוכר כנער את הוויכוח במפא"י איך בונים תודעה יהודית להנחלת זכותנו על הארץ. שר החינוך בן־ציון דינור אמר שיש לערבים כל הזכויות בארץ, אבל שום זכות על הארץ. היום אתה שומע איך ממציאים את העם הפלסטיני. הוויכוח שלנו אינו על זכויות אדם אלא על הריבונות, ואת זה לא יודעים להנחיל במערכת החינוך שלנו. ישראל צריכה להשקיע בראש ובראשונה בתחום החינוך. צומח כאן דור שלא מתחבר למורשת האבות, שאינו יודע מהיכן אנו באים. מערכת החינוך מגדלת גויים דוברי עברית. חוש הכיוון היהודי־ציוני היטשטש. צריכים לדעת על מה נלחמים. אם לא נדע מה אנו עושים פה, לא נהיה פה".
בנושא גיוס החרדים הוא סבור שצריך לתת את מלוא הזכויות למי שנושא במילוי החובות, אך לשלול גם את זכות ההצבעה ממי שלא מתגייס. "החובה העליונה היא להסתכן למען המדינה, והזכות הגדולה ביותר היא הזכות להצביע. התגייסת לצבא? יש לך זכות לבחור. לא התגייסת? יש לך זכויות רבות אבל לא הזכות לבחור, לא לקבל יתרונות בקבלה לאוניברסיטה או לעבוד בשירות הממשלתי".
בעבר אמרת ש"בית המשפט העליון הוא שמאלני, פוליטי, מנותק מהיהדות ולעיתים מהמציאות, אין בו פלורליזם אלא אליטיסטיות אשכנזית והוא מרשה לעצמו לפלוש לתחומים לא לו". אתה עדיין מחזיק בדעתך?
"רפורמה משפטית דרושה בלי קשר לדעות ימין ושמאל. נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי הזהיר את הנשיא ברק מהאקטיביזם השיפוטי. כל נשיא בשנים האחרונות צריך לשאול את עצמו מה הייתה תרומתו לכך שאמון הציבור בבית המשפט ירד לרמה של 43%, כלומר פחות מחצי העם".
עם זאת, מובילי הרפורמה המשפטית שגו לדעתו בדרך התנהלותם. "היו צריכים לגבש תהליך של הסכמה רחבה. ההפגנות היו במספרים ענקיים. רפורמה משפטית היא דבר חיוני במדינת ישראל, אם אתה לא רוצה לראות ילדים בני 16 מובאים לבית המשפט באזיקים, עם רישום פלילי שרודף אחריהם שנים רבות".
לעומת קפלן...
"אני לא רוצה להשוות אבל ברור שיש אכיפה בררנית".
כמי ששימש שר לביטחון פנים, מה דעתך על השר הנוכחי בן־גביר?
"הוא פושע. אם הייתי מאמין בקונספירציות, הייתי אומר שהשמאל שתל אותו בימין".
לנדאו תמך בעבר בנפתלי בנט אך התאכזב עם הקמת "ממשלת השינוי". "בנט הכניס לתרבות הפוליטית מרכיבים שאי אפשר לקבל: הוא ביסס את ממשלתו על מפלגה ששוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית־ציונית, וקבע נורמה שלפיה אדם עם שישה מנדטים יוכל לדרוש להיות ראש ממשלה. מה זה, כל ממזר מלך?"
היום הוא סבור שיש להקים ממשלת אחדות, "כשם שבגין ביקש ערב מלחמת ששת הימים שבן־גוריון, יריבו הגדול, ימונה לראש ממשלה. אני מסיר את הכובע בפני הפטריוטיות של גנץ וגם של איזנקוט. הייתי רוצה לראות גם אחרים נוהגים כמותם, כולל ליברמן".
הבעיה היא הפסילה האישית של נתניהו.
"אני לא נוקט צד בוויכוח בין רל"ביסטים לתומכי נתניהו ולא חשוב אם אני מאמין לו או לא, אבל גם מי שלא מאמין לנתניהו צריך היום להצטרף לממשלה. הגענו לכך שאיראן הוכתה, סוריה התפרקה, חיזבאללה בנסיגה, ועל חמאס אנחנו צרים. אבל כשחוש השנאה מתחרה ברגש הפטריוטי, השנאה מנצחת. חיוני למצוא בנקודת הזמן הזו גשרים מעל לפילוג. יש עוד שלוש שנים עם הנשיא טראמפ, ואנחנו לא יודעים מי יהיה אחריו בשלטון. חייבים לנצל את פרק הזמן הזה לפתח את עוצמתנו, את כושר העמידה שלנו ואת חוסננו הלאומי. אני קורא לכל מנהיג אחראי לנהוג כמו חיילי חי"ר השוכבים על הגדר כדי שהכוח יעבור מעליהם. עם כל ההתמודדויות הקשות האלה והמריבות הפנימיות, מתגלה לעינינו כושר עמידה יוצא דופן של הציבור הישראלי, ולמרות הוויכוחים אנחנו רוצים להיות כאן איש עם רעהו כי טוב לחיות במדינה הזו, לא רק במובן החומרי. זה צריך להיות המסר לכולנו".