לפני שבועיים נקרע לי הסנדל. הוא היה יפה ונוח, וסיים את הקריירה שלו שְׂבע מדרכות ואספלטים. בימים האחרונים נעלתי זוג חליפי כי חנויות נעליים, מתברר, לא חיוניות במלחמה. איזה עובדים כן נחשבים חיוניים? עובדים סוציאליים, יצרני טילים, קופאיות, ו...עיתונאים. כן. תקשורת היא מקום עבודה חיוני. כעיתונאית יכולתי לנוע באופן חופשי בקורונה, וגם במלחמה המשכנו לפעול. אנחנו והאולפנים הפתוחים וראיונות הרדיו הבלתי נגמרים.
בעולם מתוקן, תקשורת היא אכן הכרחית. אדם רוצה לדעת מה קורה בסביבת החיים שלו, אלו החלטות התקבלו, לקראת מה הולכים ומה עליו לעשות. העיתונות אמורה לסייע לו להתמצא במרחב, קודם כול ברמת העובדות ואז בהבנת המציאות. תקשורת אמורה להיות מעין עוגן, בטח בזמן מלחמה. השאלה היא רק על איזו תקשורת אנחנו מדברים. האם היא עושה את עבודתה נאמנה, משתדלת להביא תמונה קרובה למציאות, ומספקת תמונה מאוזנת בזמנים של מחלוקת או אי־ודאות. ובכן, בנוגע לתקשורת המיינסטרים הישראלית התשובה ברורה. פה זה לא קורה.
השבוע הוצפו הרשתות החברתיות בציטוטים וקטעי שידורים שומטי לסת. תחזיות של עיתונאים, מגישים ופרשנים רק לפני שנה, חודש ואפילו ימים מעטים. החל בקביעה שנתניהו לא יעז להפציץ את איראן, המשך באבחנה שהיחסים עם ארה"ב נמצאים בשפל חסר תקדים, וכלה בהצהרה שטראמפ לא ישתתף במערכה. זה היה מצחיק וגם עצוב, והוכיח שאי אפשר לסמוך על התקשורת הישראלית, במלחמה כבשגרה.
הכי מעניין
| צילום: אפרת קדרי
היו שדיברו על כישלון, על חוסר יכולת לנבא את המציאות, על פרשנות מוטעית. הלוואי שזה היה הסיפור. רוב העיתונאים והפרשנים עוטים על העיניים משקפי אנטי־ביבי, כולל רכיב אנטי־ציונות־דתית, ודרכן הם רואים את המציאות. זה לא באג, זה פיצ'ר, וזה הרבה יותר גרוע מלטעות. כשהתקשורת שואפת להורדת נתניהו וממשלתו מהשלטון, היא מביאה לידיעת האזרחים חצאי אמיתות, מעוותת את הקיים, מסקרת חלקית את מה שקורה במסדרונות השלטון, ולא שואלת שאלות חשובות. לא חדש שהתקשורת בישראל מוטה חזק שמאלה, אבל בשנים האחרונות זו אג'נדה אחת שמנצחת על כל התזמורת. ואני לא מדברת על הבכירים בדימוס ועל התחזיות השקריות שלהם. אלה שלא מאמינים בעורף הישראלי, ביכולות הצבאיות ובצדקת דרכנו כאן, שווים טור משלהם.
תקשורת עם אג'נדה איננה תופעה חדשה. עוד מעט נציין 20 שנה להתנתקות. זוכרים איך התקשורת התגייסה להעביר את התוכנית ההיא? מדמוניזציה לתושבי הגוש, דרך אי־שאילת שאלות על היום שאחרי בעזה (שאלה שנזכרו בה לאחרונה), ובלי לתהות מה יעלה בגורלם של העקורים ואם עזה תירה טילים על ישראל. המדיניות הנוראית של מערכת המשפט נגד המפגינים קיבלה גיבוי מלא, לצד סלחנות מופלגת כלפי תיקי החשדות והדורסנות של שרון. איש לא העז להפר את צו הגיוס הכללי. כמה שנים אחר כך היו שהתנצלו על הגישה ההיא, כמו שהשבוע היו מי שכתבו שהם טעו בנתניהו. האם משהו ישתנה עכשיו? הרשו לי לפקפק.
תקשורת המיינסטרים מגויסת בגדול נגד בנימין נתניהו, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. באופן אישי, הפסקתי להאזין לרדיו בנסיעות כבר בתקופת הרפורמה המשפטית. תקשורת המיינסטרים הפכה אז ללוח מודעות של תנועת המחאה, מגדילה ומהדהדת את ההפגנות, מבליטה ונותנת מקום לעמדות ולדעות של המוחים, ובמקביל דואגת להשחיר את מתנגדי המחאה. השאלות הקשות לא נשאלו. לא אחרי גניבת טנקים, לא בשביתות האימתניות, לא בהכנסת השכול הצבאי אל תוך המאבק, ודאי לא בקריאות לסרבנות שגברו בעקבות ההדהוד התקשורתי. כל אלה נענו בהנהון משלים, לפעמים אפילו בהערצה. כמי שעובדת בתחום ניסיתי בכל זאת לצרוך יומני רדיו כאלה ואחרים. הייתי מאזינה במשך חמש דקות, צועקת בחלל הרכב הדומם שאלות אלטרנטיביות, ואז כועסת ומכבה. מנסה שוב למחרת, ומתייאשת.
היו לי הרבה שיחות עם אנשי תקשורת בשנה ההיא. היו שהודו בפה מלא שהם מגויסים מלא־מלא למלחמה בממשלת ביבי וברפורמה, ושסטנדרטים עיתונאיים לא מעניינים אותם. בשם המאבק ב"הפיכה המשטרית" מותר לשקר ולסלף ולהפחיד את הקוראים שסוף המדינה מגיע.
לצאת מהמסכים
כאן אני צריכה לעשות פאוזה. יש לי דעות נחרצות מאוד על הממשלה הנוכחית והאחריות שלה (יחד עם ראשי מערכת הביטחון), על מתקפת שמחת תורה, על חוסר המוכנות, על הקונספציה והאשליה. אני עדיין מחכה לקבלת האחריות מצד כל מי שהיה אז על ההגה, ולצערי זה טרם קרה. אבל השורות האלה עוסקות בתקשורת. בכך שאם אדם מבחוץ היה בונה תמונת עולם רק מערוצי החדשות, הוא היה בטוח שנתניהו מחזיק את החטופים בשבי ולא משחרר אותם, ושאנחנו מפסידים במלחמה. עזבו את חשיבותו המכרעת של המורל הלאומי, בואו נדבר על יושרה. השאלות שוב נשאלות רק מכיוון אחד, הדיווחים מדגישים פן מסוים של הממשלה, של המלחמה ושל אמירות ביחס לחטופים.
נתניהו מצידו עושה כבר שנים הון פוליטי משנאת התקשורת. בשבועיים האחרונים הוא וטראמפ לקחו את חוסר היושרה של התקשורת צעד קדימה, והשתמשו בה להטעיית העולם במערכה מול איראן. אז הנה נקודה חיובית אחת. תודה על תרומתה של התקשורת לאפקט ההפתעה.
הייתי רוצה להאמין שיהיה פה "יום כיפור של התקשורת הישראלית", אבל אני צוחקת תוך כדי הקלדה. זה לא יקרה. אז מה כן? פשוט. תיחשפו פחות לתקשורת, תתעדכנו בחדשות פעמיים־שלוש ביום דרך גופים שאתם סומכים עליהם, וזהו. כשאתם צופים, תטילו ספק. תזכרו שיש הרבה פייק והוצאה מכוונת מהקשר. צאו מהמסכים, ממילא אין לנו כיסא בחדרי המשא ומתן. אנחנו כן יכולים להשפיע לטובה על עצמנו, על המשפחה ועל אלה שזקוקים לחיבוק ולעזרה. יש הרבה מקומות להתנדב ולעשות בהם טוב. זו ההמלצה שלי, אבל אני עיתונאית, אז קחו אותה בעירבון מוגבל.
Ofralax@gmail.com