"השיח על גל אובדנות לא נכון עובדתית"

"לא יהיה בית שלא יהיה בו הדבר הזה", מסכם השחקן אודי כגן את התקופה, בסרטון שחרך בשבועות האחרונים את הרשתות. במונולוג ארוך שלקוח מתוך הופעה, כגן מניח לעין כול את ההתמודדות האישית שלו עם תופעת הפוסט־טראומה, ומתאר בגאונות שובת לב ובצחוק מהול ברצינות גמורה את ההתמכרויות ואת התקפי החרדה שפוקדים אותו לאורך שנים. תוך כדי כך הוא פורט על הפסנתר, והצלילים ממתנים מעט את המילים הקשות לעיכול, ואת ההבחנה שפוסט־טראומה עומדת להפוך, או שמא הפכה כבר מזמן, לרכיב נפוץ מאוד בחייה של החברה הישראלית. חשוב לדבר על זה באופן פתוח, מדגיש כגן. צריך לחפור את הכאב החוצה, לשלוף אותו מהמעמקים שהלוחמים נוטים לדחוס אותו אליהם, ולהניח אותו ככה, גלוי לציבור. כי "הדבר הזה מת באור. והאור זה אנחנו", הוא חותם.

את "הדבר הזה", שצריך להוציא לאור, אפשר לפרוט לנתונים ולתרגם אותם לנהלים, וכך לגזור את דרכי הטיפול בו. מי שמופקד על כך הוא סגן־אלוף ד"ר כרמל קלה, פסיכיאטר שמכהן זה שנה וחצי בתפקיד ראש ענף קליני במחלקת בריאות הנפש של צה"ל. משימת הענף, כפי שמגדיר אותה ד"ר קלה, היא "התוויית המדיניות לטיפול בתחום בריאות הנפש בצבא, ייעוץ במקרים מורכבים כמו אשפוזים והתאבדויות, ועריכת מחקר ובקרה".

ממקום שבתך פה, בבסיס במרכז הארץ, עד כמה אתה יודע מה שלומו הנפשי של המערך הלוחם?

"אני רוצה לענות לך בצורה הכי מדויקת שאני יכול", הוא משיב לאחר מחשבה קצרה, "וכאן, במשרד הממוזג, המענה המדויק ביותר יהיה לדבר על מה שאני יודע למדוד. אני יודע למדוד זמני המתנה: כמה זמן עובר מפנייה ועד טיפול. בגדול, זה המדד המקובל לאיכות ולזמינות של טיפול, ובצורה קצת עקיפה – בהתאם לשאלה שלך – זה המדד ליכולת להחזיק את השטח.

"זמן ההמתנה ב'יחידה לתגובות קרב' שלנו לא עובר את השבועיים, ולרוב זה אפילו לא יותר משבוע. כך גם במרכז הטיפולי החדש 'תעצומות'. אלו נתונים טובים: לשם השוואה, ההמתנה בקופות החולים האזרחיות נמשכת חודשים. לכן אני יודע שאנחנו נוטים לתת לאוכלוסיית הלוחמים שירות טוב, מהיר ואיכותי". והוא מוסיף בכנות: "זה לגבי מי שפונה אלינו. אני לא יודע מה שלומו של מי שלא פונה, ולכן התפקיד שלי הוא גם הנגשה, פרסום והדרכה בהקשר של הטיפול. ואם לחזור לשאלת היכולת שלי לדעת מה שלום השטח, אני חושב שצריכים להיות צנועים כשמדברים על מכלולים גדולים של אנשים ועל תופעות חברתיות".

בתחילת המלחמה ראינו הערכה עצומה ללוחמים, אבל עכשיו כשהם יוצאים הביתה, הם שומעים בסביבה שלהם ובתקשורת אמירות כמו "די כבר, צריך להפסיק את הלחימה". כשמדובר במילואימניקים, יש גם לחץ ממקום העבודה. האם מלבד פגיעה במוטיבציה, יכולה להיות לכך זליגה לתחום בריאות הנפש?

"אומר בעדינות שיש קשר ‫בין מוטיבציה כללית ובין מופעים נפשיים, בעיקר ‫באזורים הרכים של התחלואה; באזורים החמורים יותר - למשל PTSD קשה (הפרעת דחק פוסט־טראומטית), ‫מצב פסיכוטי ‫או דיכאון מז'ורי - ‫הסביבה תשפיע פחות. אם יש לי דכדוך, תופעה ששייכת לתחלואה הרכה, ומצד שני אני רואה משמעות אדירה מול העיניים, עדיין ארצה ‫להצליח לפעול. אבל אם מלבד הדכדוך אני נתקל גם בסביבה לא תומכת ואין לי תחושת משמעות, עלולה להיות לכך השפעה. זה לא חדש לנו. הנושא הזה נמצא על השולחן".

המהפך של 8 באוקטובר

הוא בן 44, נשוי ואב לארבעה, גר בניר־גלים. במסדרון המוביל למשרדו תלויים ציטוטים של מומחים בעלי שם מתחום הטיפול הנפשי, ועל מדף בתוך המשרד מתנוססת תעודת "צוללן זקן", מזכרת מתקופת שירותו כרופא בצוללות. את שירותו הצבאי הוא התחיל ב"מסלול ליבה של רופא בצבא" - למד רפואה בעתודה ושירת כרופא ביחידות קדמיות. אחר כך התמחה בפסיכיאטריה, היה הפסיכיאטר של פיקוד הדרום ושל חיל האוויר, ועמד בראש מדור פסיכיאטריה. בהמשך מונה לתפקידו הנוכחי, ראש ענף קליני.

"אם יש לי דכדוך, ומצד שני אני רואה משמעות אדירה מול העיניים, אני עדיין ארצה ‫להצליח לפעול. אבל אם מלבד הדכדוך אני נתקל גם בסביבה לא תומכת, עלולה להיות לכך השפעה. זה לא חדש. הנושא הזה נמצא על השולחן"

"היחידה לתגובות קרב", שד"ר קלה הזכיר בדבריו, נותנת מענה רפואי־נפשי לחיילים משוחררים הסובלים ממצוקה בעקבות השתתפות בפעילות מבצעית. "תעצומות" הוא מרכז טיפולי שהוקם במהלך המלחמה בידי חיל הרפואה, ופועל במשרדים אזרחיים בתל־אביב. עד כה עברו בו מאות חיילים, לאחר שהקב"נים של יחידותיהם הפנו אותם לשם. שתי המסגרות הללו, מסביר ד"ר קלה, פועלות במתכונת של מעין אשפוז יום, או טיפול יום. "בתחילת המלחמה היה לנו 'מלש"ע', מוקד לשיקום עורפי, אבל בהמשך יצרנו ענף חדש שכל תפקידו לטפל בחיילים שנפגעו נפשית בלחימה. תעצומות הוא מקום מדהים – הן מבחינת האנשים שנמצאים שם, הן במשאבים שמושקעים, ואפילו בנראות. זה מקום יפה מאוד. המטופלים הופכים למעין צוות בראשות מפקד, בדרך כלל יוצא יחידה מובחרת, שאחראי עליהם כשהם שם. הם מקבלים טיפולים בקבוצות, טיפולים פרטניים וגם טיפול פסיכיאטרי למי שצריך. יש גם הרבה דברים מסביב, כמו יוגה, סדנאות ועבודה חקלאית. יש גם מכון שמטפל באנשי הקבע. בעבר זה היה מקום אחד, במהלך המלחמה נפתחו לו שלוחות. יש גם שירותי טיפול מרחוק לאוכלוסיות של לוחמים, וטיפול למשפחות ולילדים.

"'היחידה לתגובות קרב' היא יחידה ותיקה שמיועדת לאנשי מילואים שהיו בטראומה קרבית - כלומר לא כל סוג של טראומה. עוד לפני המלחמה התחיל תהליך של עיבוי מערך בריאות הנפש בצה"ל, ומאז 7 באוקטובר הוא התעצם מאוד. אנחנו מחזיקים היום גם 'קו חם', מוקד שחייל יכול להתקשר אליו. בשונה מקווים אזרחיים כמו ער"ן וסהר, שמתקשרים אליהם בצורה אנונימית כשרוצים לפרוק משהו, בקו שלנו הפנייה היא לא אנונימית, ויש לזה יתרונות: כשאתה יודע מי האדם, אתה יכול יותר לעזור לו, וזה לא מתמצה בשיחה בלבד. אתה מעביר מקל לקב"ן, עושים את הקישור, יוצרים רצף טיפולי. זה כוח עצום".

מי מאייש את הקו הזה?

"כיום יש שם שתי קב"ניות שנמצאות במילואים בצו שמונה. ב־7 באוקטובר היו המון חיילים שהיחידות שלהם לא תפקדו והם לא ידעו למי לפנות, היו גם המון משפחות במצוקה. הקו החם הזה נפתח ממש למחרת, ב־8 באוקטובר. בבת אחת נוצר כאן שינוי, כי תפיסת ההפעלה שלנו לאורך השנים אמרה שחייל שזקוק לעזרה יפנה לקב"ן היחידה שלו".

העומס על הקו החם משתנה בהתאם לאירועים השוטפים. "בימי מבצע 'עם כלביא', למשל, הייתה עלייה במספר הפניות, ואחר כך הייתה ירידה. אנחנו מכל מקום מחזיקים את הקו הזה כתפיסה וככוננות שלנו".

כשחייל מופנה לשיחה או לטיפול במרכזים שהזכרת, עד כמה זה עלול להוביל לסיום השירות הקרבי שלו?

"לפעמים נדרשות החלטות לא קלות. נניח, אם אני מבין שהחייל הזה מסוכן לעצמו, אבל הוא רוצה מאוד להישאר בצבא. כשאדם כזה נמצא ליד נשק, זה מסוכן גם אם כרגע הוא באמת מאמין שהוא לא יעשה שום דבר. זה שובר את הלב, לשחרר מצה"ל חייל שלא רוצה להשתחרר. הוא בא ואומר לי 'השירות הצבאי הוא מה שהכי מחזיק אותי בחיים', ואני מאמין לו, אבל לפעמים צריך לשמור על אנשים מעצמם. הרוח שלנו היא רוח של טיפול, ובקצה צריכים לקבל החלטות. ברוב המקרים זה נעשה בשיתוף עם המטופלים. אנשים מבינים שהם היו במצב שעשה להם לא טוב, שהביא אותם לנקודה הזאת".

נראה שיש היום גישה פרו־אקטיבית יותר בכל הנוגע לבריאות הנפש. למשל, כל מי שהיה בלחימה משתתף אחר כך בתהליך עיבוד מסוים, ולא מצפים ממנו פשוט להמשיך הלאה.

"נכון. יש הרבה שיח על החזרה לאזרחות ועל תופעות ‫לא רצויות שעלולות להתלוות אליה - ‫אנשים אימפולסיביים יותר, קצרי רוח, עצבניים. הוקם פה ענף שמתעסק בחוסן ובתהליכי עיבוד, כל הנושא השתכלל והתרחב מאוד, והרבה אנשים עברו ‫הכשרות מתאימות. זה תו"ל מתעדכן, והאתגר הוא גם למצוא את העיבוד המדויק לחוויות לחימה כרוניות ומתמשכות.

"גם כשיש קשר בין אובדנות ללחימה, זה קשר מורכב. כלומר, יש תמיד גורמים נוספים - האישיות של האדם, מה שקורה איתו בבית ועוד. אני חושב שהתמקדות בעניין אחד היא חוסר אחריות, זה עלול לייצר אצל אנשים במצבים דומים מעין תחושה ‫שהתאבדות היא פתרון"

"לצד כל המערכים שעובו והתעצמו במהלך המלחמה, הציר המרכזי נשאר קב"ן היחידה. בסופו של דבר אנחנו רוצים שרוב האנשים יטופלו בידי קב"ן היחידה, שנמצא שם ומכיר את הסביבה, ויודע לדבר עם המפקדים כשצריך".

ומה לגבי המילואימניקים?

"יש קב"נים גם לחטיבות מילואים. בפגישה שהייתה כאן ממש לפני השיחה שלנו דיברנו על יום חיזוק המוכנות לקב"נים במילואים. המערך שלנו, כ־300 קב"נים בשגרה, שילש את עצמו בזמן המלחמה על בסיס אנשי מילואים. הפריסה הזאת נותנת לי ביטחון יחסי בכך שאנחנו מחזיקים את השטח. כי הסיפור הוא לא המטה ולא אני, אלא מאות  הקב"נים ביחידות. ‫וגם אצלם אנחנו מודדים באופן קבוע ‫את זמני ההמתנה. לכן, אם לחזור לשאלתך על מצבם הנפשי של החיילים, התשובה היא שאנחנו יודעים ‫לפרוס שירותים, ‫אנחנו מודדים זמני המתנה, ‫ולמי שלא פונה כל שנותר לנו לעשות הוא הנגשה והסברה. בקרוב אמור להתחיל מהלך דוברות בנושא הזה, גם בכלי התקשורת".

תיאוריית הקשר

לצד הרצון שלו בהגברת המודעות, ד"ר קלה מוטרד מאוד מהשיח התקשורתי על "גל אובדנות" בקרב חיילים בכלל ומילואימניקים בפרט. "לא נכון ‫לדבר במונחים של 'גל', כי זה אובייקטיבית לא נכון, ‫וגם לא אחראי", הוא קובע. "כמו שאנחנו מבינים שצריך להיזהר מתיאורים מפורטים ופלסטיים בשיח על אובדנות, כי עלולות להיות תופעות חיקוי, כך גם ‫השיח על 'גל אובדנות' לא זהיר מספיק. וכאמור, הוא לא מדויק מספרית. ‫‫התאבדות אתה בודק בשיעורים, ‫לא במספרים מוחלטים.

"בשנים 2023 ו־2024, לפי הנתונים שמתייחסים לחיילי החובה – פלח שקל למדוד, שיעור המתאבדים היה הנמוך ביותר מאז קום המדינה. אני מודה שאני מתוסכל ‫כי ‫המידע הזה לא עובר. לגבי אנשי מילואים: ב־2024, לפי הנתונים שצה"ל פרסם, התאבדו 21 חיילים, מתוכם 12 משרתי מילואים. אבל מספר ‫ימי המילואים ‫היה בלי שום פרופורציה לשנים אחרות, ‫יותר מפי עשרה מבכל שנה רגילה. לכן קשה מאוד 'לנרמל' סטטיסטית את המספר הזה. ‫אומר ‫בכנות: אני לא יודע מה יהיה ולא מנסה להתנבא, ‫אבל אני חושב שגם כשאתה מסתכל ‫על זה מספרית, וגם כשאתה בוחן ‫את המקרים עצמם, כלומר את הקשר והדמיון ביניהם, לא נכון להגדיר את זה ‫כגל".

‫אין דמיון בין המקרים?

"יש תופעות מוכרות של אובדנות אצל צֶבר של אנשים שנמצאים באותו המקום. ‫זה לא מה שקורה כאן. חלק מהאנשים שהתאבדו לא היו אפילו יום אחד באזורי לחימה. אני לא חושב שצריך לקשר ‫כל מקרה של אדם פרטי ‫שבחר להתאבד למגמות רוחב ‫בחברה הישראלית. בסופו של דבר זה אוסף ‫של סיפורים עצובים מאוד. לפתוח תיק כזה ולקרוא מה היה - ‫זה שובר את הלב, אבל לא בהכרח רואים קשר למקרים אחרים. ‫‫אנחנו מנסים כן לאתר קשר, גם אם הוא נוגע לשני מקרים מתוך עשרים, ולהפיק את הלקח ‫כמה שאפשר".

ממקרי האובדנות של השנה האחרונה, כמה ‫כן היו מקושרים לטראומה שהחלה בעקבות הלחימה?

"‫קשה ‫לדעת בשלב הזה. כשאדם בצבא מתאבד, המקרה עובר לחקירה של ‫מצ"ח. ‫כל עוד הם בתמונה ‫אף אחד לא נוגע בתיק, ‫כי הם צריכים לקבוע אם הוא התאבד או לא, ו‫אם הייתה רשלנות או לא. זה, אגב, עוד דבר ‫שלא קורה באזרחות. צה"ל מקיים ‫תהליך עמוק של חקירה, ‫והייעוד המרכזי הוא ‫שהמשפחה תקבל בסוף את התיק ותדע מה קרה. ‫לא כולם רוצים לדעת הכול, ‫אבל שתהיה להם האפשרות. אחרי תום החקירה עוברים ללקחים המערכתיים. רוב המקרים של 2025 עדיין תחת חקירת מצ"ח, וזה חלק מהסיבה ‫לכך שאני לא יכול לענות לך.

"גם כשיש קשר בין האובדנות ללחימה, זה קשר מורכב. כלומר, יש תמיד גורמים נוספים - האישיות של האדם, מה שקורה איתו בבית ועוד. אני חושב שהתמקדות בעניין אחד היא חוסר אחריות, כי זה עלול לייצר אצל אנשים במצבים דומים מעין תחושה ‫שהתאבדות היא פתרון".

"לפעמים נדרשות החלטות לא קלות. נניח, אם אני מבין שהחייל הזה מסוכן לעצמו, אבל הוא רוצה מאוד להישאר בצבא. שובר את הלב לשחרר חייל שלא רוצה להשתחרר. הוא אומר לי 'השירות הצבאי מחזיק אותי', ואני מאמין לו, אבל לפעמים צריך לשמור על אנשים מעצמם"

מחקרים בקרב חיילים משוחררים בארה"ב, מספר קלה, בדקו את הקשר בין הפרעה פוסט־טראומטית לאובדנות. "המחקר הכי גדול שאני מכיר, בהיקף של אלפי אנשים, הראה שיש קשר - והוא קיים במיוחד בשלבים הראשוניים. עוצמת ההפרעה פוחתת בהדרגה, והסיכון לאובדנות מתנרמל ככל שעובר הזמן. לכן יש חשיבות רבה לחלון הזמנים שבו אתה מנסה לצמצם את שיעור האנשים שיסבלו מפוסט־טראומה. זה המקום של 'תעצומות'. מלבד כל היכולות הטיפוליות, הם גם עוסקים ב'ריצ'ינג אאוט', יצירת קשר יזום. למשל, בתחילת המלחמה היו הרבה פצועים בבתי חולים, והם לא קיבלו כמעט טיפול נפשי. אז היה ניסיון לאתר בצורה יזומה את מי שצריך טיפול.

"ברוב המוחלט של ההתאבדויות זה חייל שלא היה מוכר לנו לפני כן, ולכן אנחנו מנסים להגיע מראש אל אוכלוסיית המפקדים והעמיתים שלו. אנחנו רוצים לעודד אנשים לפנות אלינו, וגם לדעת לאתר סימני מצוקה. המהלך הזה יכול להיעשות ברמת הפקודות של הצבא, בדוברות־פנים ‫וגם באיזושהי דוברות־חוץ. כבר היו לנו מקרים של חיילים ‫שזיהו סימנים אצל חברים לשירות, ‫וכך הצילו חיים".

לתפוס את הגל

גם כשהוא מדבר על המספרים היבשים לכאורה, השינויים הקלים בקולו מעידים שכל מקרה אובדנות בצה"ל נוגע בו עמוקות. "‫באופן אישי, אני מושקע בזה מאוד", מודה ד"ר קלה. "‫אני נמצא בכל ועדה ‫שחוקרת את האירועים. שם, מאחורי הדלת הסגורה, יש קלסרים של כל החיילים שהתאבדו ‫בעשרות השנים האחרונות. אומר כך: קודם כול, ‫הצבא יודע ללמוד מקרי אובדנות ‫בצורה שאין לה מקבילה ‫בחברה הישראלית. מספר המתאבדים בישראל בכל שנה הוא ‫כמה מאות; ‫בצבא המספר קטן, חד־ספרתי או דו־ספרתי נמוך, ‫בדרך כלל בין 9 ל־16 ‫בשנה שהיא לא שנת מלחמה - ‫ואנחנו מכירים אותם אחד־אחד ולומדים אותם. ‫אם יש גורם רפואה שהיה מעורב במקרה של החייל הזה קודם למעשה, ‫מתחקרים מה עלה שם בטיפול. ‫בכל המקרים ‫אנחנו עושים תחקיר פיקודי ‫ותחקיר כוח אדם. ‫בכל שנה, ועדה בראשות אלוף־משנה ‫בודקת את כלל התחקירים, ‫ואחר כך מציגים את הממצאים ‫לוועדה מטכ"לית. יושבים על כל מקרה, ‫מתחקרים ומתרגמים את המסקנות להמלצות לשטח. זה מערך שאני גאה בו מאוד".

אתה יכול לתת דוגמה לשינויים שהובלתם בעקבות מקרה אובדנות?

"בלי להיכנס לפרטים, חיפשנו למשל איך אנחנו מגיעים באופן מהיר יותר אל אדם שפנה לגורם לא צבאי, כמו קו חם אזרחי. דבר נוסף - בתחילת המלחמה ‫כשהבנו ששיעור גבוה מקרב ה‫מתאבדים הם מילואימניקים, יצאה הנחיה של אכ"א ‫להעביר הדרכות לגבי סימני מצוקה גם לאנשי מילואים, ולא רק לחיילי חובה. דווקא בצבא ‫אתה יכול להניע תהליכים באופן מהיר יחסית".

איך החברה הישראלית יכולה לתרום לצמצום אובדנות בקרב חיילים?

‫"באופן כללי, הייתי רוצה שהשיח הישראלי לא יעשה צימוד ‫בין תחלואה מסוימת לאובדנות. הספרות המקצועית מקשרת אובדנות לשלושה גורמים. ראשית, האדם עצמו - קווי אישיות מסוימים, או תחלואה ‫שהוא סובל ממנה. שנית, אירועי חיים מעוררי סטרס, כמו ‫פיטורין או גירושין. ‫ושלישית, אמצעים זמינים. בשילוב של שלושת הדברים האלה יש סיכון אובדני, והוא גדל ככל ‫שאנשים רואים באובדנות דרך שפתוחה בפניהם.

"‫התחושה הקדם־אובדנית הקלאסית ביותר ‫היא מלכוד. ‫כלומר, אנשים מרגישים שהם היו רוצים לצאת מהמצב שלהם, ‫אבל הם לא מצליחים, ונדמה להם שאובדנות היא המוצא היחיד. צעירים ‫נכנסים יותר בקלות לתחושת מלכוד, ולכן חשוב במיוחד להראות להם שיש מוצא, יש פתח. ‫אנחנו יודעים שברוב המקרים, ‫התאבדות לא מגיעה מתוך מחשבה כרונית אחת, ‫מתמשכת. אנשים שניצלו מניסיונות אובדנות ‫מתארים שני דברים: אמביוולנטיות ‫שנמשכת כמעט עד הרגע האחרון, ‫ותיאור של האובדנות כגל פנימי, אימפולס שעולה ויורד. אנחנו רוצים שאנשים שנמצאים בתוך הגל יחושו שיש להם עוד אופציה. בנוסף, ‫אנחנו רוצים שיהיה מישהו שיראה אותם ‫וישגיח עליהם. ‫ ‫למה מאשפזים אנשים אובדניים? ‫אי אפשר לאשפז אדם לנצח, ‫אבל הרעיון הוא שיש גל, ויכול להיות שהוא ישקע בעוד יום או יומיים. המלאכה העדינה ‫היא לאתר את האנשים שנמצאים בסיכון גבוה, ‫לתת להם תחושת מוצא, ‫ולהשגיח עליהם בזמן אמת".

הוא עומד בקשר עם משפחות שכולות בעקבות אובדנות, אבל לא עם כולן. "שיח עם המשפחות ‫הוא התמחות. ענף נפגעים עושה את זה באופן מקצועי ורגיש, ‫ואני חושב שטוב שאקבל ‫את ההחלטות שלי בצורה נקייה. ‫השיח עם המשפחה רגשי מאוד, ‫אבל אתה צריך לקבל החלטות קרות. ‫למשל, נניח שהיה מקרה טרגי ונורא, שלא הגיע לקב"ן. עכשיו, אני יכול להחליט שמכאן והלאה כל המקרים שעונים לאינדיקציה הזאת יופנו לקב"ן - ‫אבל יהיו לזה משמעויות מערכתיות. ‫אם נשים מאות שעות קב"ן על אינדיקציה אחת, ‫לא יהיו שעות לגורמים אחרים. צריך להבין את המשמעות הרגשית של האירוע הנפשי, אבל המסקנות צריכות להיות ריאליות וריאליסטיות".

יש מקרי אובדנות שנחקקו בך במיוחד?

"כן. ‫גם מטופלים שלי, ‫וגם מקרים שחקרתי. כשיושבים בוועדות האלה ‫התחושה היא של חרדת קודש, ויש מקרים ‫שפשוט מעוררים בך כאב. כל בדיקה של מקרה כזה היא חפירה בתוך כאב, ‫אבל לפעמים ברור שהיה כאן משבר חיים נקודתי, ואז זה כואב מאוד ‫במובן שהסיפור היה יכול להיגמר אחרת, אילו רק". ‫

"השיח עם המשפחות רגשי מאוד, ‫ואני צריך לקבל החלטות קרות. ‫נניח שהיה מקרה טרגי ונורא, שלא הגיע לקב"ן. אני יכול להחליט שמכאן והלאה כל המקרים שעונים לאינדיקציה הזאת יופנו לקב"ן - ‫אבל זה אומר שיחסרו לו שעות לדברים אחרים. המסקנות צריכות להיות ריאליסטיות"

איפה אנחנו נמצאים לעומת צבאות אחרים בהיבט של אובדנות ומניעה?

"‫ביחס לצבאות המערב, שיעורי ההתאבדות אצלנו נמוכים מאוד. בארה"ב, קנדה ובריטניה מדובר על 30־20 מקרי התאבדות ל־100 אלף חיילים, ואצלנו זה בין 4 ל־8".

יש לזה הסבר?

"יש אצלנו מספר גבוה של אנשי בריאות הנפש לכל חייל, תהליכי המיון בצה"ל הם מעמיקים, ואנחנו משלמים על זה גם בנשר – משחררים הרבה מאוד חיילים משירות כי יכול להיות שמסוכן להם, ‫שלא נכון להם, ‫שלא מתאים להם. זה כיוון אחד. ‫יש הסברים שקשורים לחברה הישראלית: ‫בחברות מסורתיות יש פחות התאבדויות, בגלל אלמנטים שקשורים ללכידות, לחום. וכשמדברים על הירידה החדה ‫במספר ההתאבדויות בצה"ל בשנים האחרונות, אחד ההסברים הוא שהיום לא לכל חייל יש נשק. ב־2006 צמצמו מאוד את ‫מספר האנשים שיוצאים הביתה עם נשק, במיוחד חיילים עורפיים, וזה הביא לירידה ניכרת.

"בסוף, הנושא הזה נמצא על השולחן בצורה חזקה בצבא, ‫ואני חושב שזה מביא תוצאות. מטבע הדברים,‫ אתה רואה את המקרה של מי שלצערנו התאבד, ‫אתה לא רואה את מה שנמנע".

‫יש קבוצות בצבא שנמצאות בסיכון גבוה יותר?

"‫כן. ‫בשנות התשעים לדוגמה היו מספרים גבוהים של מתאבדים, 30־40 בשנה, וזה כש‫הצבא היה קטן יותר. אלו היו תקופות של גלי עלייה, והגירה ידועה כגורם סיכון בכל העולם. המספרים התנרמלו מאז אצל העולים, אם כי ‫בעדה האתיופית עדיין יש ‫סיכון גבוה יותר. יש גם גורמי סיכון קלאסיים, כמו חייל להט"ב שהסביבה לא מקבלת, או חיילים בודדים. אלו קבוצות שאנחנו נזהרים איתן מאוד. יש לנו מדור ‫שמתעסק רק בחיילים בודדים, בזכויות שלהם ובתהליכי השחרור שלהם. במקרים של חיילים בסיכון, חיילים חסרי עורף, ‫‫אנחנו בקשר טוב עם הרווחה".

יש "תופעה" נוספת שקיבלה פרופיל תקשורתי גבוה, אם כי לא ברור מה היקפה: לוחמים שביקשו ‫לא להיכנס שוב ‫לרצועת עזה. אירועים כאלה מונחים גם לפתחו של מערך בריאות הנפש, או שהם מטופלים רק ברמה הפיקודית?

"‫אני מניח שהתשובה היא גם וגם. יש אנשים שלא יכולים יותר בגלל איזושהי ‫מצוקה נפשית, ‫והם רואים קב"ן. בחלק מהמקרים, ‫לפחות מהזווית הטיפולית, הם לא צריכים להישאר, ו‫הם מקבלים סעיף ליקוי או הורדת פרופיל ויוצאים. במקרים אחרים זה עניין של משמעת, ‫ולפעמים יש דילמה ואז גם המפקדים וגם הקב"נים נכנסים לתמונה. ‫אלו החיים, ו‫ככה נראה צבא במלחמה".

גם שינה בבסיס היא הישג

לצד הטיפול במצבים האקוטיים, חשוב לקלה להדגיש כי למערך שבראשותו יש תפקיד נוסף: "אנחנו עושים מאמצים גדולים ‫להכניס תחת המטרייה של הצבא ‫כמה שיותר אנשים, ‫ולתת להם כמה שיותר אופציות ‫שמתאימות ליכולות שלהם. כך מייצרים תהליכי דה־סטיגמטיזציה. אנחנו מתעסקים הרבה ‫באוכלוסייה על הספקטרום האוטיסטי, ופועלים ‫לאפשר להם תפקידים ו‫לפתוח מסלולי שירות ייחודיים עבורם, ‫גם כמתנדבים וגם כחיילי חובה. ‫הצבא מגייס היום מגוון ‫אנשים שבעבר לא התגייסו, כולל מי שסובלים למשל מחרדה חברתית קשה".

בעיניך זה שירות לחברה, או שאתה רוצה לגייס אותם ‫כי הם באמת מועילים לצבא?

"גם וגם. ‫זה אולי יישמע קצת גרנדיוזי, אבל אנחנו מאמינים שהשירות הצבאי ‫הוא נקודה התפתחותית קריטית שיכולה לייצר שינוי בחיים. ‫אתה לוקח צעירים שיש להם אישיות נמנעת, ‫בונה להם שירות מותאם ‫ומכניס אותם לצבא – ואתה רואה ‫שאחרי תקופה הם ‫יכולים לישון בבסיס, ‫ולפעמים אפילו רוצים לצאת לקורס קצינים. אפשר ממש לראות את היכולת ‫שלהם להשתנות תוך כדי שירות, כשהם כבר בקצה גיל ההתפתחות. ‫

"יש כאן גם הזדמנות להניע תהליכים חברתיים. אנשים שהייתה להם למשל אפיזודה של חרדה בגיל 13 או 14: המטרה היא ‫לאפשר להם את השירות, וגם לייצר שיח חופשי יותר. אני רוצה שמלש"בים יוכלו להגיע ללשכת הגיוס ולשים את הדברים על השולחן בלי לפחד".

‫להגיד בצו ראשון - הייתי בטיפול.

"כן. בתהליכים ‫שאנחנו עושים בשנים האחרונות יחד עם אגף כוח אדם, הרעיון ‫הוא לייצר פתח ‫לשירות שמאפשר שילוב של אנשים שיזכו לתרום בשירות משמעותי, ולייצר השפעה על החיים שלהם, תוך שהם תורמים למדינה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il