"אפשר לבלום את גל האובדנות"

עלייה חדה בשכיחות הפגיעה הנפשית בקרב חיילי צה"ל נרשמה בשנתיים החולפות. על פי נתוני משרד הביטחון, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ועד תחילת 2025, יותר מ־6,400 משרתים ומשרתות פנו לאגף השיקום במשרד הביטחון בבקשה להכרה בגין תסמינים נפשיים. מחצית מהפונים הם אנשי מילואים, והמספרים צפויים לעלות עם התמשכות הלחימה.

מחקר עדכני של פרופ' יאיר בר־חיים, ראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל־אביב, מצביע גם הוא על עלייה בשיעור החיילים בקבוצת המחקר המדווחים על תסמינים פוסט־טראומטיים, מ־8 אחוזים ל־12. זה כנראה לא השיא, שכן ספרות המחקר מציינת שכאשר חיילים נחשפים ללחימה קשה, עד 20 אחוזים מהם יפתחו לאחר מכן תסמינים קליניים של פוסט־טראומה, לצד אחרים שיסבלו מדיכאון, OCD, תגובת הסתגלות או מאניה, או יפנו לשימוש בסמים בעקבות טראומה.

בשנת 2024, כך דווח, אירעו 21 מקרי אובדנות בקרב חיילים בשירות סדיר, לעומת 17 בשנה שלפניה. הנתונים הם הגבוהים ביותר מאז תחילת העשור הקודם, והדבר ממחיש את עומק המשבר הנפשי שכוחות הסדיר והמילואים מתמודדים עמו, ואת האתגר הטיפולי שנוצר מאז תחילת הלחימה. חיים הלד, מנהל עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח", שנותנת מענה למתמודדים עם פוסט־טראומה על רקע שירות צבאי, מתאר גם הוא תמונה קשה. "בכל גדוד יש לפחות 30 חיילים שטיפול יכול לסייע להם, אבל הקב"ן לא יכול לטפל במספר גדול כל כך", הוא אומר.

הלד מציג מודל טיפול קהילתי־קבוצתי שמלווה לוחמים "בזמן אמת", וטוען כי אימוצו בצה"ל יכול לבלום את "הגל", כלשונו, של פוסט-טראומה ואובדנות. "ישבתי במטה בריאות הנפש בתל־השומר מול רע"ניות חוסן וקב"נים", הוא מספר. "פתחתי בביקורת: תהליכי העיבוד אחרי סבבי לחימה הם בזבוז זמן וכסף – יומיים של מסדרי ציוד ושתי שיחות כלליות לא באמת נותנים מענה.

"הצגתי תוכנית פשוטה וישימה: להצמיד לכל צוות לוחם מטפל קבוע, שיפגוש אותם ביציאות מהשטח וגם בתוכו, ילווה אותם בתהליך עיבוד ובניית חוסן קבוצתי, יזהה מוקדם מקרי קצה ויעביר אותם לגופים המתאימים באזרחות, ואף יוכל להמליץ להכרה מבלי להעמיס על החייל הוכחות ובירוקרטיה. סביב השולחן ראיתי התלהבות, אבל מאז לא חזרו אליי. בעיניי זה ברור – אם ניישם את המודל הזה, בתוך חצי שנה אפשר לעצור, או לפחות להקטין משמעותית, את גל הפגיעות הנפשיות שמתרגש עלינו".

מעט מדי קב"נים בחזית

מערך בריאות הנפש של צה"ל מפעיל מתחילת המלחמה רשת של אנשי מקצוע הכוללת כאלף קב"נים בסדיר ובמילואים. לכל חטיבה בצה"ל יש קב"ן אורגני שעובד בצמוד למפקדים, בהכנות מנטליות ובהתמודדות עם אירועים חריגים. בנוסף, עשרות קב"נים נשלחו לעבד את החוויות עם הלוחמים בתוך שטחי לחימה ולתת מענה נפשי ראשוני, במיוחד לאחר אירועים מורכבים.

ובכל זאת, הנתונים עדיין קשים: בסוף השבוע שעבר נטל את חייו לוחם המילואים סרן יוסף חיים אשרף, תושב טבריה בן 28 - המקרה השלישי בתוך חודש וה־17 מאז תחילת 2025. חלק ניכר מהעלייה במקרי האובדנות מיוחס לטראומה בעקבות לחימה ממושכת. הלד סבור שהמענה הנפשי שמספק הצבא כיום מקצועי, אך אין בו די משום שהוא "מרוחק מהחזית" ומתמקד בניפוי ובסינון במקום בליווי טיפולי שיטתי. לשיטתו, מטפל קבוצתי קבוע הצמוד לצוות לחימה יכיר את האנשים, יאתר מקרי קצה בזמן אמת, ויוביל תהליך עיבוד וחוסן כאשר הכוח יוצא משטח הלחימה – ולעיתים גם בתוכו. "בתוך ארבעה מפגשים אפשר לפתח חוסן קבוצתי, לאחר תהליך מתמשך של עיבוד בזמן אמת". תהליך כזה עשוי, לדבריו, למנוע החרפה של סימפטומים, ויסייע באיתור מקרים הדורשים הפניה לטיפול במערכות האזרחיות.

הלד, בן 45, נשוי ואב לארבעה, הוא תושב בית־זית. בתור מפקד ולוחם במילואים הוא שירת כמעט 300 ימים מאז תחילת המלחמה. הלד מספר שפנה בעצמו לטיפול עוד לפני המלחמה, ואומר: "זה הציל אותי תוך כדי המלחמה". במענה הצבאי הקיים, שהוא פגש במסגרת תפקידו, הוא מזהה כמה בעיות. לדבריו, על אף מספרם הגבוה של קציני בריאות הנפש הצה"ליים, הזמינות שלהם בחזית נמוכה מאוד, ועיבוד אירועי הלחימה נעשה לעיתים במתכונת קצרה מדי, "על אזרחי", ולא בזמן אמת אלא לאחר האירועים. לצד זאת, רבים מתקשים לבקש עזרה בשל הסטיגמה סביב פנייה כזו – שמלווה לעיתים גם בפחדי שווא מתיוג שלילי, איבוד רישיון נשק ורישיון נהיגה או פגיעה בשיבוץ המילואים; סטיגמה שמרתיעה לוחמים מלבקש טיפול.

הפתרון שמציג מנהל עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח" נשען על ארבע "רגליים" של מענה קהילתי שיקומי: טיפול מקצועי מוסמך, מרכזי יום אזוריים, קבוצת שווים שמפחיתה בדידות ובושה, וליווי טלפוני שוטף בין המפגשים. המודל פונה גם לבני המשפחה מהמעגל הראשון, ומבוסס על גישה של דלת פתוחה, ללא הגבלת זמן, בלי תשלום ובלי תלות בהכרה רשמית, כדי לאפשר טיפול מניעתי מוקדם. "אנשים צריכים להרגיש עטופים ואהובים", אומר הלד. "המענה שלנו, שניתן בארבעה מרכזים ברחבי הארץ, פתוח גם לאנשים שלא מאובחנים כמי שסובלים מפוסט־טראומה, אבל מתקשים עם החזרה לשגרה.

"פנו אלינו קצינים מתאי תקיפה. במהלך השירות שלהם הם נמצאים בלחץ נוראי, כל שגיאה עלולה לעלות בחיי אדם, אבל הם עושים את זה במשרד ממוזג במקום עורפי. כשהם פונים לאגף השיקום אומרים להם: לא הייתם בלחימה, מצטערים. פתחנו להם קבוצה ייעודית, והם קיבלו מענה שאין להם בשום מקום אחר".

"בתים מאזנים" בלי המשך

פציעה נפשית מסכנת חיים, מדגיש הלד, ו"אין ממנה 'החלמה' פשוטה. הטיפול בפציעה נפשית הוא תהליך שמלווה את האדם כל חייו, ולכן חשובה הרציפות הטיפולית". ראש העמותה מזהיר שהיעדר רצף טיפולי אחרי הטיפול ב"בתים מאזנים" - חלופות אשפוז המעניקות טיפולים נפשיים ופסיכיאטריים לצד פעילות חברתית וקבוצתית – מוביל לא פעם להידרדרות מחודשת. בהקשר הזה ראוי להזכיר שמערך בריאות הנפש בצה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון מפעילים קווי סיוע מקצועיים הפעילים עשרים וארבע שעות ביממה.

לדברי הלד, לצד שינוי תרבותי לנרמול פנייה לעזרה, נדרש גם שינוי תודעתי בצבא: הטמעת הטיפול הקבוצתי כחלק ממחזורי הלחימה והיציאה מלחימה, כדי שהאיתור המוקדם והטיפול המוקדם יהפכו למנגנון מניעה – ולא לעוד תחנה אחרי שהנזק כבר נוצר והעמיק. "אנחנו עובדים על הצעת חוק בנושא ההכרה בפגיעה נפשית. אנחנו רוצים שכל לוחם שמשתחרר יוכל לפנות לטיפול נפשי גם בלי שהוכר כנכה או פגוע נפש. המטפל, שיפגוש את החייל המשוחרר, הוא שיפנה לאגף השיקום ויאמר: החייל הזה זקוק לאחוזי נכות. אסור שהחייל שנפגע יצטרך להוכיח שהוא סובל, בזמן שהמערכת מנסה להוכיח שהוא רמאי. מהלך כזה זה יחסוך מיליארדי שקלים בטווח הארוך, ויקל על סבל של אלפי חיילים משוחררים כבר בטווח הקצר".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בצה"ל ובמערך בריאות הנפש ניתנים כיום מענים רחבים ומקיפים ללוחמים בשירות סדיר ובמילואים, גם במהלך פעילות מבצעית ובשעת לחימה. לכל חטיבה בסדיר ולכל גדוד במילואים מוצמד קב"ן. הקב"נים פועלים בשטח, מלווים את הלוחמים באופן אישי ורציף, ומכירים לעומק את הצרכים הייחודיים של כל יחידה.

"בנוסף, נכתבות ונפרסות תוכניות חוסן ארוכות טווח, לצד התערבויות עומק שמותאמות למצב היחידות הלוחמות. יש גם שיחות עיבוד המתקיימות על פי תהליכים מוסדרים. הקב"נים מובילים את המענה בשיתוף עם המפקדים ובתיאום מלא עם היחידות. צה"ל ימשיך להעמיק את המענה, לפתח תהליכים מותאמים, ולהיות קשוב באופן מתמיד לשטח ולצרכים העולים ממנו".