שלוש שנים עברו מאז שמחת תורה ההוא. מאז הספקנו לעשות המון, למען מי שנפגע ולמען העם. הספקנו להתגייס, לתרום, לארח, לחבק, להקים עמותות, לאסוף כסף, לדאוג למשפחות השכולות, למשפחות החטופים, לפצועים, למפונים. ניסינו, כל אחד בדרכו, להחזיק את מי שהחיים שלו התרסקו.
רוב האנשים כבר חזרו הביתה. ילדים חזרו ללימודים. משפחות חזרו לשגרה. בתים שוקמו או נבנו מחדש. אבל אני מרשה לעצמי, חודשיים בלבד אחרי אובדן גדול ברכוש, להזכיר שגם אם חוזרים הביתה - לא בהכרח חוזרים אליו.
מאז השרפה אני חושבת הרבה על כל מה שנלקח מאנשים ביום ההוא, גם בהיבט החומרי. לא רק על בתים שנשרפו או נהרסו, אלא על ארונות בגדים שלא נשאר מהם דבר. על האלבומים, הצעצועים, הספרים. על כלים ייחודיים שאנשים אספו לאורך שנים, תמונות מיוחדות שהיו תלויות על הקירות ואינן, על כיסא עמוס נוסטלגיה שעבר בירושה מהבית של סבתא. אני חושבת על כל מיני אוספים טפשיים שמישהו ליקט בשקדנות, וכעת לא קיימים.
הכי מעניין
| צילום: איור: רעות בורץ
באופן אבסורדי, מי שנאלץ לברוח מביתו, לפעמים תוך רגעים ספורים, לא מספיק לקחת איתו את החיים שלו. הוא יספיק לאסוף אולי את הטלפון, הארנק או תרופה חשובה ונצרכת, ולרוב פשוט ישאיר מאחור את כל מה שחשוב לו, כל מה שהוא בעל ערך שלא נמדד בכסף.
אני יודעת היום, באופן שלא ידעתי קודם, כמה החומר הוא בכלל לא רק חומר. הדברים שאספתי במשך כמעט עשרים שנה, שהפכו עם הזמן את הבית שלי לבית, נשרפו יחד איתו.
כלפי חוץ יש לזה פתרון. קונים חדש. שולחן חדש, מיטות חדשות, בגדים חדשים, כלי מטבח חדשים. אפילו תמונות אפשר להדפיס מחדש.
אבל עכשיו, כשהכול כבר כאילו נרכש והושלם, אני מבינה עד כמה החפצים המוכרים והאישיים שלי היו חלק מהתחושה שאני שייכת אל הבית שלי. כמה ערך היה לספל שאני מכירה, לספר שעבר איתי תקופה, לעץ פרי מלבלב מחוץ לבית אחרי שנים שלא הוציא ולו עלה ירוק אחד.
שום דבר לא נטוע
היום יש לי מיטה לישון בה, גג מעל לראשי וספל זכוכית חדש, בגודל סביר, לקפה שלי. יש לי בית אבל אני מתגעגעת הביתה.
לאט־לאט אני מבינה עד כמה האובדן הזה משאיר אחריו עייפות עמוקה, שנובעת גם מהתחושה שכל מה שהיה יציב ומוכר נלקח ממני בבת אחת. מכירה את תחושת הארעיות המתמשכת, כאילו גם בתוך ביתי החדש אני אורחת. כאילו שום דבר סביבי לא באמת נטוע, וכל מה שנבנה עלול בכל רגע להיעלם שוב.
את רוב הדברים שאבדו ב־7 באוקטובר אפשר לקנות, ואכן - כבר בשבועות הראשונים לאחר הטבח התאמצנו כולנו להשלים את החוסר הזה. אבל גם אם החלפנו את הישן בחדש, עדיין אי אפשר באמת למלא את החלל. כי כל פריט שנקנה הופך לתזכורת לאובדן. כל החלטה על רהיט או כלי, כל ניסיון לבנות מחדש חיים, היא גם עדות לכך שהחיים הקודמים כבר אינם.
בפרספקטיבה של שלוש שנים, אחרי שהחומר כמעט הושלם, הגעגוע נותר בדברים שאיש לא העלה על דעתו שמתאבלים עליהם, בטח לא בפרופורציות מול כל שאר האבדות הקשות מנשוא, שהגעגוע אליהם לעולם לא נמוג.
שלוש שנים אחרי הטבח הנורא, אני מבקשת מאיתנו לא לשכוח שתחושת התלישות עדין נוכחת.
אפשר לחזור הביתה ועדיין לשאת איתך את הרגעים המטלטלים שבהם נברת בשקיות שאחרים ליקטו עבורך כדי שיהיה לך מה ללבוש מחר. אפשר לבנות קירות חדשים ועדיין לזכור את הקירות הישנים שנשרפו או נחרבו באכזריות בידי המחבלים הארורים. אפשר למלא חדרים חדשים בתמונות וחיים ועדיין להרגיש ריקנות על מה שלעולם לא יהיה בחדרים האלה. אפשר להיראות מבחוץ כאילו החיים חזרו למסלולם, כשבפנים יש עדיין ערימות של הריסות, געגוע שלא מצא מקום, ותחושה עמוקה של אי שייכות שאינה נפתרת רק מפני שיש שוב כתובת.
רגע לפני הבחירות, בליל שמחת תורה, שלוש שנים אחרי שנתלשנו כולנו מחיינו המוכרים והנוחים לעולם מטלטל ומלא כאב ואי ודאות, אני מבקשת: בואו ננסה לא לשכוח כמה איבדנו בשלוש השנים האלה. איבדנו אנשים, איבדנו בתים, איבדנו ביטחון, איבדנו שקט גם אם הוא היה שקרי, איבדנו שלוות נפש. רבים מאיתנו עדיין חיים על הריסות כואבות, גם אם מבחוץ כבר קשה לראות אותן. רבים עדיין מנסים להבין איך להשתייך מחדש למקום שנבנה אחרי שהשייכות עצמה נשרפה באש. רבים עדיין נושאים בתוכם חוסר שלא ייעלם, גם אם ילמדו לחיות לצידו.
מנהיגים יקרים, המתמודדים במערכת הבחירות הזו: אנא, נהגו בנו ברחמים. בסבלנות. ברגישות. אל תשכחו, בעת המאבק לבניית ממשלה חדשה, שרבים מאיתנו עדין מרגישים חסרי בית, לא רק במובן המטפורי אלא במובן המילולי ביותר. אל תשכחו שהשייכות הטבעית הבסיסית שהרגשנו כלפי הבית הזה התפוררה לתקופה ארוכה מאוד. זכרו שלרובנו בית הוא כבר לא מובן מאליו.
בית הוא גם הידיעה שיש מקום בעולם שבו החפצים האישיים שלי מונחים במקומם הטבעי, שבו העבר שאנשים בנו בעמל ידיהם עדיין מתקיים פיזית במקום כלשהו, שבו אין צורך בכל יום מחדש לנסות להתחיל את החיים. אנא מכם, אחרי כל מה שעברנו בשלוש השנים האחרונות, זכרו: אין לנו עוד בית לבזבז.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
לעוד טורים של יעל שבח
