מכירים את זה שאחרי חופש גדול מושקע ומלא פעילויות יקרות ואטרקטיביות, אתם הולכים עם הילדים לגן שעשועים רגיל לחלוטין, ואז הילד מספר רק עליו כשהוא חוזר לבית הספר? לא משנה כמה כיף, אטרקציות וימים מיוחדים הכנתם ועשיתם, בסוף הם זוכרים רק את היום האחרון. הכי פחות חשוב.
אני מרגישה שהשרפה והפיגוע שהגיע אחריה עשו את אותו דבר. באופן לא הוגן, הם צבעו את כל השנה החולפת בכיעור אחד גדול. בפתחה של השנה הזאת, אני מתבוננת לאחור וכל מה שאני רואה, כל מה שברור מאליו שאראה, הוא האירוע המזעזע ומטלטל שאנחנו עדיין בעיצומו.
אבל זו לא האמת כולה. ובאופן אישי אני מבקשת להתקומם נגד זה, ולנצל את ראש השנה כדי להתבונן בדברים טובים שקרו לי. אלו שאילולא סיומה המכוער של השנה הייתי מדברת עליהם עוד המון.
הכי מעניין
נתחיל בכך שחגגתי ארבעים. בלי ציניות, זה ממש משמח ומבורך. חיכיתי למספר העגול הזה, לתובנות שיגיעו בו וליוקרה שהוא הביא איתו לחיי. נכנסתי לשנת הבינה, ובאופן פיזי באמת הרגשתי איך ההתבוננות שלי על חיי, על ילדיי ועל ביתי מקבלת קומה נוספת. עמוקה ורחבה יותר.
השנה הזו, לפני האסון הכבד שפקד אותה, הייתה מלאה החלטות חשובות, ובהן ההחלטה לעזוב את תפקידי בעמותה המדהימה "משפחה אחת" ולצאת לדרך חדשה. את ההחלטה הזו קיבלתי שבועות ספורים לפני שביתי נשרף, וללא השרפה כנראה הייתי מדברת גם על כך המון. מספרת בשבחה של העמותה, הבית החם שהאנשים בה היוו ועודם מהווים עבורי ועבור כל הרעיונות הפרועים ביותר שהעליתי, במסגרת תפקיד ליווי האלמנות.
בשנה הזו זכיתי גם להיכנס הרבה יותר לפעילות של ברית הנגב וההר. ישבתי סביב שולחן עגול עם חברים בברית שמגיעים מהקצה השני של המפה, ויחד איתי הם שברו את הראש במשך שעות כדי למצוא דרכים ליצור גשרים ומערכות יחסים בין כלל חלקי החברה הישראלית, ובפרט בין המתיישבים לחברים בעוטף עזה. ללא השרפה, טוריי האחרונים היו ודאי מוקדשים לפעילות איתם ומלאים בתובנות ממפגשים שקיימנו, מחוגי בית ומישיבות עבודה שהתמשכו עד השעות הקטנות של הלילה.
תכננתי לסיים את השנה הזו באיסוף כל הברכות שהיא הביאה אל חיי, כל האנשים הטובים והחשובים שזכיתי להכיר, לעבוד לצידם וללמוד מהם דברים חדשים. תכננתי להתחייב בפתחה לאוורר יותר את לוח הזמנים שלי. להיות זמינה יותר לחשובים בחיי ופחות למי שיכול לחיות בלעדיי. להשקיע יותר במי שקרוב אליי, בבניית הבית הפרטי שלי (אילו רק ידעתי שזו לא תהיה החלטה מטפורית), בקשרים הטבעיים שלי ובאלו שבניתי ועליי לחזק.
| צילום: איור: רעות בורץ
הוצאתם והצלתם
אם מתעלמים מסופה, השנה הזו הייתה מלאה בדברים טובים, טובים מאוד.
אבל גם אם לא מתעלמים, אפשר ואולי חובה עליי להתבונן על השבר הגדול הזה ולדלות גם מתוכו גם את הברכות. כי יש ברכות, והרבה.
בהתבוננות אחורה אל החודשיים האחרונים, אני רוצה לומר, בשמי וגם בשמה של הקהילה שלי, הרבה תודה. לאנשים מכל הארץ, מקהילות ומקומות שונים, שמרגע ששמעו על השרפה פשוט החליטו שהסיפור הזה נוגע גם אליהם.
די מהר פתחתם קבוצות פייבוקס שהפכו במהרה לגיוסי המונים ושותפו מכל עבר ובסופו של דבר אספו במצטבר כמעט 400 אלף שותפים.
פתחתם את המחסנים שלכם ושלחתם רהיטים, מכשירי חשמל, בגדים, כלי בית, כלי גינה, כלי כתיבה ועוד ועוד. הגעתם בעצמכם פיזית או ששלחתם את הילדים שלכם, ניקיתם, סחבתם, בניתם, צבעתם, שתלתם ועבדתם שעות ארוכות כדי לעזור לנו להתחיל להחזיר איכשהו את החיים למסלולם.
בעלי מקצוע מגוונים פינו זמן ביומם העמוס כדי להגיע לייעץ ולעזור במה שאפשר. עמותות וקהילות ממקומות קרובים ורחוקים, צפויים והכי לא צפויים שיש, ארגנו התרמות וימי התנדבות ופעילות אצלנו ביישוב. אירחתם ברוחב לב, בישלתם בטוב טעם ובלי לקמץ בטעמים, הסעתם ועברתם בינינו בית־בית, ווידאתם שאנחנו מקבלים כל מה שיש ביכולתכם לתת לנו.
תודה לכל מי שהיה שם. למי שהגיע לעזור, שסיכן את נפשו בניסיון הצלת הבתים, למי שקיבל אותנו ברגעים הראשונים ודאג לכל מחסורנו כשהגענו מחוסרי כול. תודה למי שהתקשר, שלח הודעה, רצה להגיע לחבק ולא הצליח, למי שהגיע לחבק, למי ששאל שוב ושוב מה שלומנו ולא הסתפק ב"בסדר". למי שלא היה לו מה להגיד ובכל זאת הגיע, גם בשביל לשתוק.
אי אפשר לפרוט את כל הטוב הזה.
אפשר לנסות לספור תרומות וארגזים וימי התנדבות, אבל זה לא יתאר באמת את ההרגשה הפנימית שננצרה עמוק בתוכנו שאנחנו לא לבד. אז תודה, בשם המשפחות ובשם קהילת חוות־גלעד כולה. על האמירה הפשוטה הזאת, שמה שקרה לנו לא קרה רק לנו.
באקורד הסיום המכוער כל כך של השנה, זו אחת הברכות הגדולות ביותר שאני בוחרת לקחת איתי לשנה החדשה.
לעוד טורים של יעל שבח
