מאור אהרון מודה שזאת הייתה אחת המשימות הקשות ביותר שעמדו בפניה כאמנית. "התלבטתי אם לקחת את הפרויקט הזה", היא מספרת. "יש כאן הרבה משקל ואחריות. כששיבצו אותי עם יוסף, קראתי על הסיפור שלו ואמרתי בסדר, זה מעניין. היום יש דגש בעיקר על פצועי המלחמה הנוכחית, וכל מה שלא קשור אליה נדחק הצידה, ולכן היה חשוב בעיניי להציף סיפורי פציעה אחרים. אבל זה היה אתגר. שברתי את הראש איך אני לוקחת סיפור של אדם לאורך יותר מעשרים שנה, והופכת אותו למשהו ויזואלי".
יוסף רובינוף, האדם שהיא נדרשה לתמצת את סיפורו באיור אחד, נפצע ב־2003 במהלך שירותו הצבאי. בשלב הראשון נפגשו הוא ואהרון לשיחה שהלכה והתארכה. לפרקים הצטרפה אליהם גם נאווה, אשתו. לאחר מכן החל העיבוד האמנותי - "תהליך ארוך, אחד הארוכים שהיו לי בפיצוח של איור. ניסיתי להבין את החוויה הבסיסית של הפציעה הזאת, של יוסף. מה הזהות שלו היום? האם הוא תופס את עצמו כאדם פצוע, או כאדם בריא שבמקרה נפצע? איך זה משתלב עם זוגיות, עם ילדים? איך נראית שגרה שמלווה בשנים רבות כל כך של כאבים?"
מה הייתה נקודת ההתחלה שבחרת בסיפור?
"חשבתי על עמוד השדרה. עליו זה יושב, פיזית, ובמובן מסוים זה מחזיק את הכול. אבל לא רציתי לצייר את עמוד השדרה עצמו. הייתי חסרת רעיונות, ואז קראתי את הספר שיוסף כתב על הפציעה ('ליפול ולקום', ספרי ניב). הוא מתאר שם איך בתקופת ההתאוששות הוא ישב פעם על הספה בבית הוריו ושיחק בבלון. חשבתי על הניגוד בין הקלילות של הבלון ובין הפציעה הזאת, שהיא בדיוק ההפך מקלילות, ההפך מאופטימיות. הבלון שואף למעלה, ויוסף כל הזמן נמשך למטה, פיזית. זה תפס אותי מאוד".
האיור של נטע שלם סוקולובסקי לסיפורו של עדי כהן | צילום:
באיור שלה, את עמוד השדרה מחליף חוט שקושר בין בלון שעף למעלה ובין דמות ששרועה למטה - שכובה אך למעשה מרחפת, אולי בזכות כוחו של הבלון. "אני מרגישה שיוסף כל הזמן מנסה להתעלות מעל מה שרוצה לשאוב אותו למטה", מסבירה אהרון.
"כשמאור שלחה לי את הסקיצה הראשונה, קצת נבהלתי", מספר רובינוף. "אני משתדל להיות אופטימי, לבחור בחיים, ובתמונה נראיתי נפול, שמוט, בשכיבה. אבל יש בזה אמת: ככה אני נמצא רוב היום, שוכב. פעם הבן שלי אמר לי: 'אבא, שווה להיות נכה, נכון? אתה מקבל חופש במלון פעם בשנה, וכסף ממשרד הביטחון, זה כיף'. לא יכולתי להבין איך אמירה כזאת באה דווקא ממנו. מילא מישהו רחוק, אבל אתה חי איתי, אתה רואה! אתה רואה שאני לא יכול לשחק איתך כדורסל, לא יכול לרוץ איתך, לא יכול לעשות את כל הדברים שאבא עושה עם הילד שלו. בקושי לאספת הורים אני יכול להגיע, כי בית הספר לא נגיש. ואז נאווה אמרה לי משפט נכון: כל החיים אתה מנסה להראות שאתה לא מסכן, שאתה לא חלש - בסוף הוא האמין לך. מבחינתו, אתה לא מסכן ולא חלש".
האיור של רובינוף והבלון הוא אחד מ־13 איורי התערוכה "גוף ראשון", אחד מ־13 סיפורים על פציעה, על כאב, על הקרבה, על התמודדות יומיומית – וגם על עוז רוח, הומור ויצירתיות. התערוכה נולדה בעקבות שיתוף פעולה מתמשך בין מרכז החוסן עציון למרכז האמנים בתקוע. פצועי צה"ל – לא רק ממלחמת חרבות ברזל – הופגשו עם מאיירים, והללו שמעו את סיפוריהם ועיבדו את המילים לפריים אחד שלוכד בתוכו משהו מהאירוע. ״אנחנו מבקשים לפרוץ את גבולות הקליניקה המסורתית״, מספרת מיכל בן שלום, מנהלת מרכז חוסן עציון. ״לצאת אל מרחבי טיפול חלופיים, שמשתמשים בכוח של כלים השלכתיים ועיבוד אמנותי כדי לאפשר תהליכי החלמה וריפוי בתוך הקהילה. כשהאמנות המובאת כאן פוגשת את עולמות הטיפול נוצרת הזדמנות להוציא את הסיפור האישי אל המרחב הציבורי, ולהפוך כאב פרטי לעדות ויזואלית רבת־עוצמה של התמודדות ותקווה״.
השקת התערוכה התקיימה ביום ראשון שעבר, יום ההוקרה השנתי לפצועי צה"ל, במרכז הקהילתי בגבעה הצהובה בגוש עציון. מבקרים משלל מקומות ובמגוון גילים גדשו את האולם. "זו תערוכה שהתקבלותה בקהל היא ההצלחה שלה", אומרת לי נועה קלנר, האוצרת. "בתערוכות אחרות האוצר יכול להיות מרוצה מהתוצאה לפני שמישהו ראה אותה בכלל, אבל כאן המטרה הייתה השיחה שתיווצר, המפגש של הקהל עם הפצועים. כל עוד לא ראינו את האנשים שמגיעים ולא שמענו את התגובות, לא יכולנו להבין אם הצלחנו".
חלל התצוגה בגבעה הצהובה הוא רק התחנה הראשונה בדרך: האיורים עתידים לנדוד יחד ולהגיע לכל היישובים שהפצועים המשתתפים בפרויקט גרים בהם. לבסוף תוצג התערוכה בגלריה של מרכז האמנים בתקוע, שזכתה לפני כשנה להכרה רשמית של משרד התרבות - הגלריה הראשונה מעבר לקו הירוק שקיבלה הכרה כזאת. "מההתחלה היה ברור לנו שזו תערוכה שצריכה לנדוד. זה הדי־אן־איי שלה", אומרת קלנר. "הרעיון הוא להגיע לקהילות ולהעלות בהן את הנושא הזה. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים מה קורה לאנשים סביבנו, לשכנים שלנו - מה הם עברו, כמה זה קשה, עד כמה הם עדיין מתמודדים עם זה. התערוכה תאפשר לאנשים לדבר על הפציעה ועל ההתמודדות דווקא קרוב לבית".
צילום: יח"צ מרכז האמנים תקוע
קידום הדיאלוג בין הפצועים לסביבתם נעשה כבר באירוע ההשקה, בשיח שהתקיים על הבמה וגם בשיחות־הצד במסדרונות ובחלל התצוגה, סביב האיורים וביניהם. "אחד המשתתפים הגיע עם חברים מהשכונה שלא ידעו מה עבר עליו לפני עשרים שנה", אומרת קלנר. "הוא לא היה מושיב אותם עכשיו לספר להם מילולית, אבל הוא לקח אותם לפגוש את זה דרך האיור".
למה בחרתם דווקא במדיום הזה כדי להביא את סיפוריהם של פצועים?
"זה לא הפרויקט הראשון שלי שמשתמש באיור ככלי לעיבוד של כאב. יש משהו באיור שיכול להחזיק קושי ומורכבות, ולתווך אותם באופן מתקשר ובהרבה צניעות. אחרי 7 באוקטובר, מאיירים היו היוצרים הראשונים שהצליחו להתעורר. לאנשים שכותבים נגמרו המילים, והדימויים המצולמים היו קשים וטריגריים מאוד. האיור מצליח לעמוד בין לבין".
סוד אחיזת הידיים
חלק מהפציעות שסיפורן התגלגל לתערוכה הן מהסוג הניכר לעין, אחרות שקופות. פצועים רבים מסתובבים בינינו בלי שנדע איזה עול פיזי או נפשי הם נושאים, ומאז שפרצה המלחמה מספרם עלה בחדות.
צילום: איורה של דגנית רודובסקי לסיפורו של אחיה קליין | איורו של רותם כהן-סואיה לצביקי פומרנץ | איורה של ורד צין לדביר דותן
את יוסף רובינוף ומאור אהרון אני פוגשת בביתו של רובינוף באיבי־הנחל בגוש עציון. זה יום שמש למרות החורף, ונוף יפהפה נשקף מהיישוב. רובינוף מקדם את פנינו בעמידה בעזרת הקביים, מציע לנו שתייה, ומתריע שאחרי שיתיישב על הספה כבר לא יקום שוב, אם נתחרט.
הוא בן 43, נשוי, אב ל"שלושה ג'ינג'ים" כפי שהוא מדגיש, עובד בחברת החשמל ולאחרונה הוסמך כעורך דין. הפציעה שלו אירעה כאמור ב־2003, כששירת כתותחן בגבול לבנון. המשקל הרב שהרים בזמן חילופי אש עם חיזבאללה הוביל לפריצת דיסק שהסתבכה. כיום הוא אינו יכול לשבת, רק לעמוד או לשכב. מאור אהרון (30), שעיבדה את סיפורו לאיור, היא מאיירת ומעצבת גרפית, תושבת מירב שבגלבוע.
"לא הכרתי לפני כן את התחום של האיור", מספר רובינוף. "הכרתי קומיקסים, איורים בספרי ילדים, אבל לא ידעתי איך אפשר להפוך סיפור לתמונה, כמה רבדים אפשר לעבור. זה היה מדהים".
המפגש עם האיור שיצרה אהרון, הוא מתאר, המחיש לו את הפער שהוא חי בו כבר תקופה ארוכה: מחד גיסא הדחף לשדר חוזק, ומנגד ההכרה במציאות כפי שהיא. "הבנתי שמאור עשתה כאן עבודה מדויקת, בשילוב של הבלון, השכיבה והידיים. החולשה קיימת, היא מושכת אותי למטה ותמשוך אותי כל החיים, שום דבר לא יעזור. אני מנסה מאוד - בלימודים, בעבודה, בזוגיות, במשפחה - להתעלות מעליה, ויש בזה צד בעייתי, כי אני לא נותן לחולשה מקום. אני לא פסיכולוג, אבל אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שנכנסתי בסוף לדיכאון. ניסיתי להיות כל־יכול, גיבור, מתפקד כמו סופרמן, לא נכה, לא צריך עזרה, עד שלפני כמה שנים זה פשוט קרס. עדיין קשה לי לקבל עזרה, קשה לתת מקום לחולשה. לכן התחברתי לאיור הזה, שמראה את המשיכה למטה ואת המשיכה למעלה".
הדיכאון, הוא מספר, התפרץ אצלו לפני כחמש שנים. "הייתי כמה חודשים במיטה - לא מתקלח, לא מתגלח, לא מתלבש. הפכתי לאדם אחר לגמרי, כי לפעמים זה היה הרבה יותר קשה מהפגיעה הפיזית. זה מעגל שמזין את עצמו: מהכאבים אני נכנס לדיכאון, והדיכאון יכול לעורר כאב פיזי. שמעתי את הבן שלי, שהיה אז בן שש, אומר 'אמר רבי בנימין...' (סגולה למציאת אבדות – ר"ג). שאלתי 'מה אתה מחפש?', והוא ענה: 'את האבא שהיה לי'. היה קשה מאוד לשמוע את זה. אני לא יודע אם אפשר להגיד שיצאתי מזה, אני לא יודע אם אפשר לצאת מזה. אבל אני מצליח לחיות. אני כל הזמן מנסה שהבלון ימשוך אותי למעלה".
בצד התמונה הוסיפה אהרון סדרת איורים קטנה שמראה בתקריב התרחשות אפשרית: חוט הבלון נשמט מהיד האוחזת, אבל לפני הנפילה, יד אחרת נשלחת מלמעלה ותופסת אותה. "רציתי להוסיף את הזווית של נאווה", מסבירה המאיירת. "מהסיפור של יוסף הבנתי שכאשר באמת נגמר הכוח, היא זו שתופסת אותו".
למה היה חשוב להראות באיור זווית של דמות אחרת?
״דווקא מכיוון שזו החלטה של נאווה. הפציעה התרחשה לפני החתונה, והיא התחתנה עם יוסף כי הוא יוסף, בלי שום קשר לפציעה. יש פה גם זווית אישית שלי: בעלי מילואימניק, וזה עובר לי בראש פעמים רבות - גם הפחד לאבד אותו, חס וחלילה, וגם השאלה מה הייתי עושה אם הוא היה נפצע. זה תפס אותי בדינמיקה שלכם וריגש אותי מאוד", היא פונה לרובינוף. "יש משהו בפיזיות של הידיים, הדבר הכי בסיסי וראשוני, של לתת יד לבן הזוג. אני שואלת את עצמי אם אני עושה את זה מספיק בחיים, מושיטה יד לבן הזוג שלי, סתם ביומיום".
רובינוף: "כשמאור הציגה לי את התוצאה הסופית, חשבתי - מדהים שבציור אחד נכנסים כל כך הרבה אלמנטים. חשבתי גם על כך שאפשר להוציא מהסיפור שלי הרבה ציורים שונים, ואולי כל צייר היה מאייר דבר אחר. מאור בחרה להתמקד בקו הזה בין מה שמושך למטה ומה שמושך למעלה, ובידיים של נאווה. אלה דברים מרכזיים מאוד בחיים שלי".
מה למדתם מהתהליך המשותף?
רובינוף: "ההקשבה של מאור הייתה מרשימה. הייתי בהרבה טיפולים בחיים, ובשעתיים שדיברתי איתה צפו דברים שלא הצליחו לבוא לידי ביטוי לפני כן, גם בטיפול ארוך טווח".
| צילום: איור: מאור אהרון
אהרון: "למדתי הרבה על מבט קדימה. לפני השיחה עם יוסף חשבתי על ההתעסקות בעבר, שאלות של 'מה אם' – כלומר, אם זה לא היה קורה. כשפגשתי אותו ודיברנו, הרגשתי שזה לא שם. האירוע מבחינתו הוא איך מוציאים עכשיו את המרב ממה שיש - תעסוקתית, נפשית, זוגית, להיות האבא הכי טוב שאפשר. זה משהו שאני לוקחת איתי".
הרוח לפני האסטרטגיה
"ה'אנוּש' היה קצת הגזמה", מחייך אלישי ג'ייסון, "כמי שמתנדב הרבה שנים במד"א, אני יודע שלא הייתי יותר מפצוע קשה".
הוא בן 25, רווק, מתגורר בראש־צורים, לומד כלכלה וניהול ועובד כמנהל פנימייה. ב־7 באוקטובר 2023 הוא פיקד על מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים, לחם בקרב על בארי ונפצע באורח אנוש – או קשה, אם תשאלו אותו. "הסיפורים של היום ההוא הם סיפורים שאתה רגיל לשמוע על קום המדינה או על מלחמת ששת הימים", אומר עמשא מנחם (47), המאייר שהוצמד אל ג'ייסון. "ופתאום זה קורה בדור שלנו. התרגשתי לפגוש מישהו שממש היה שם".
אנחנו יושבים לשיחה בסטודיו של מנחם במרכז האמנים בתקוע. הוא וג'ייסון מתחבקים בחום כשהם נפגשים, לא מסתפקים בטפיחה הגברית הרגילה על השכם. "ההשתתפות בפרויקט הזה הייתה חשובה בשבילי", מספר ג׳ייסון אחרי שהם מתיישבים. "בקרב בבארי הבנו שאנחנו חלק ממשהו היסטורי. כל מה שחווינו שם היה קיצוני, הרבה מאוד תחושות נשפכו לתוך אותו יום. זה היה קרב קשה מאוד, אחד הקשים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, והיו אנשים שהצליחו להתעלות לגודל האירוע, דווקא לוחמים פשוטים. זה עורר רגשות כמו תקווה, רעות, אמון. נראה לי נכון לקחת את הדברים האלה ולתת להם ממד שהוא לא רק תחקירי־צבאי, אלא אמנותי. בחוויה שלי, הקרב הזה הכיל הרבה יותר דברים שקשורים לרוח, לנפש, לאישיות של אדם, מאשר החלטות אסטרטגיות כמו מאיזה צד לאגף בית מסוים. זה סיפור שצריך לספר דרך נפש של אמן. אם הייתי אומר להיסטוריון את אותן המילים, אני לא בטוח שהוא היה יודע לעבד אותן בהיבט הזה. ספציפית היה לי גם שידוך טוב עם עמשא".
"הסיפור שלו מטורף", אומר מנחם. "זה סיפור ארוך עם הרבה רבדים, גם מבחינת ההתרחשויות והניסים בקרב עצמו, וגם מבחינת התחושות של אלישי - בשטח, ואחר כך בתהליך השיקום. היה קשה מאוד לבחור מכל זה רגע אחד ולתפוס אותו באיור".
הסיפור מתחיל בשעות הבוקר של שמחת תורה. גדוד 890, ששהה בחג בבסיס אימונים במדבר יהודה, הוטס היישר אל שדה הקרב בעוטף. לאחר לחימה בכמה נקודות הגיעו הצנחנים לבארי. "נכנסנו לשכונות המערביות, שם היה מרכז הכובד של המחבלים, והתחלנו להתקדם. הדפנו את המחבלים מחצר לבית, ואז לחצר שאחריה, ולבית הבא. זה היה תהליך איטי מאוד. לקח לנו שלוש שעות וחצי להתקדם 40־50 מטר".
תוך כדי תיאור הלחימה הקשה, ג'ייסון מציין גם את הגאווה הגדולה שלו בפקודיו: "חבר'ה שעכשיו סיימו תיכון, בני 18־19, הצליחו להיות מעל ומעבר. עיקר הסיפור שם היה של שישה־שבעה לוחמים ומ"כים שהיו חוליית החוד. הם עצרו את הטבח".
במקביל להדיפת המחבלים החלו חיילי הגדוד לחלץ אזרחים. "חלקם לא האמינו שאנחנו לא אנשי חמאס. המשכנו את החילוץ בלילה, ואז באור יום עברנו שוב בין הבתים כדי לטהר את הקיבוץ. ביום ראשון בצהריים היה הקרב הרציני האחרון, ואז גם התפקיד שלי הסתיים. בשלב מסוים מצאתי את עצמי לכוד לבד בתוך בית. אריאל אוחנה נכנס לשם כדי לנסות לחלץ אותי, התכוננו לצאת יחד ולירות, ונפגענו שנינו. אוחנה מת במקום, ואני נפצעתי קשה. קיבלתי צרור רוחב, כל יד שמאל נפגעה, וספגתי עוד כדור בבטן. ואז נשארתי לבד בבית, ופשוט המשכתי לדמם. לא הייתה אפשרות לחלץ אותי".
מנחם: "הוא המשיך להילחם שם על הרצפה, כמה זמן?"
ג׳ייסון: "אני לא יודע, אולי רבע שעה, תפיסת הזמן שלי נפגעה. חישבתי לפי מחסניות שהחלפתי, זה היה השעון שלי. יכולתי לשים לעצמי חסם עורקים על היד, אבל לא יכולתי לחבוש את חור היציאה של קליע מהאגן. המזל שלי היה שהכדורים לא פגעו במערכות קריטיות בגוף, גם אם מוזר להגיד 'מזל' על המצב הזה. עצם האגן נשברה, וזו פציעה שדורשת שיקום אינטנסיבי, אבל לא נפגעו האיברים בבטן. היום אני עדיין על משככי כאבים, מתקשה לעלות במדרגות או לרוץ, יש לי הרבה נזקים שפוגעים באיכות החיים, אבל אני בתפקוד מלא".
ואולי לתפקוד הגבוה שלך יש מחיר, כי כשהפציעה לא נראית לעין, אנשים לא יודעים להתייחס אליה?
״לפעמים עושים לי פרצופים בסופר כשאני חונה בחניית נכים. אבל אגיד משפט לא יפה: כשפוגשים במחלקות השיקום את כל הפצועים, כל אחד לומד לשמוח במה שיש לו".
"כשבאמת נגמר הכוח, נאווה אשתו היא זו שתופסת אותו". יוסף רובינוף והמאיירת מאור אהרון | צילום: נעמה שטרן
מתוך סיפור הקרב, שהובא כאן בגרסה מקוצרת מאוד, מנחם יצא לפעולה האמנותית. ״ניסיתי להבין מה אני רוצה להגיד, ובסופו של דבר בחרתי ללכת עם הגבורה והרוח", הוא מסביר. "זה זרק אותי לפוסטרים של שנות החמישים, שהייתה בהם קריאה לאומית לא מתנצלת. שם מצאתי מקור השראה אחד, שהוביל אותי לאייר מעין כרזה. השראה נוספת קיבלתי מציורי התנ"ך של גוסטב דורה: הוא צייר בצורה דרמטית מאוד, שם אלומת אור על הדמויות. פניתי גם לעולמות כאלה. בהתחלה עבדתי בצבע, עשיתי כל מיני ניסיונות, ובסוף הלכתי לדיו, לשחור־לבן. היה משהו קונטרסטי ביום הזה. האמונה, הרוח, התחושות החזקות בשטח, לעומת כל הכאב, הפצועים וההרוגים. התחלתי לצייר, ותוך כדי כך הבנתי מה אני רוצה".
ג'ייסון: "זה באמת סיפור של דיסוננסים, מעבריות בין תעצומות חיים ובין המוות".
השיחה שלנו מתקיימת לפני פתיחת התערוכה, ואני נוכחת ברגע החשיפה הגדול, כשג'ייסון רואה לראשונה את האיור שנוצר מתוך סיפורו. מנחם פותח את הקובץ במחשב של הסטודיו, יש מתח באוויר, ואז ג'ייסון שובר את השקט: "שמע, זה מצוין. ממש מצוין".
נועה קלנר | צילום: נעמה שטרן
באיור־כרזה נראה חייל נושא תינוק על זרועותיו. לוחמים נוספים הולכים בעקבותיו, יוצאים מבית שהשרפה וההרס ניכרים בו. על הכול מאירה אלומת האור הגוסטב־דורית הדרמטית, ובתחתית מופיע ציטוט משפט שאמר ג'ייסון בשיחה המקדימה עם המאייר: "הפעם עצרנו את הפוגרום באמצע". "אמרת אז שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שהצליחו לעצור את הפוגרום", מסביר מנחם, "וזה תפס אותי".
ג׳ייסון מתעמק ברובדי התמונה, בביטויי הדרמטיות וההרואיות לצד הפרטים הקטנים שמעבירים את תחושת ההלם שאחזה בכולם באותו היום. מנחם מספר שהתלבט אם לאייר רק את החייל עם התינוק, או לצרף מאחוריו דמויות נוספות. "זה לא רק סיפור של אדם אחד", הוא מסביר את בחירתו. "היית מפקד, ורציתי להראות שלוחמים הלכו אחריך".
מרתק לראות את הניגוד בין הדמות בתמונה, הלוחם הגיבור מהסיפורים, ובין ג'ייסון הממשי היושב לצידנו – אדם שמשדר עדינות, נחבא אל הכלים. בכל שאלה שאני שואלת, הוא מתעקש שמנחם יענה לפניו. "זה הסיפור שלי דרך היכולות שלך", הוא מסכם. "רואים בתמונה את הגבורה וגם את השבר".
להישיר מבט, בניגוד להוראות הרופא
סיפור הפציעה של עדיאל איש־שלום נע על הציר בין גוף לנפש. "המשימה שנפצעתי בה פיזית, שנתנה לי את הטייטל של פצוע, הייתה חיפוש גופות חטופים", הוא מספר. "זה היה לפני שנתיים, בנר שני של חנוכה. פתחנו באותו הלילה מאה קברים ובדקנו אחד־אחד. כשסיימנו נורו עלינו שני פצמ"רים, ומאחד מהם נפגעתי. במשך רבע שעה הצוות לא מצא אותי, חשבו שנהרגתי במקרה הטוב או נחטפתי במקרה הפחות טוב".
הוא בן 41, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בתקוע. בעבודתו הוא מנהל תוכנית חינוכית בעיריית ירושלים, וגם מורה דרך בעיר. אף שמבחינת צה"ל הוא אינו מוכר כנפגע פוסט־טראומה, נראה שהפציעה הפיזית היא לא הדבר העיקרי שמעסיק אותו. השיחה שלנו וגם האיור בתערוכה עוסקים בהתמודדות הנפשית עם התפקיד שלו בצבא והמראות שנאלץ לפגוש. "אני משרת ביחידת הסריקה של אוגדה 98, המשימה שלנו היא טיפול בחללים באזורי לחימה פעילים", הוא מספר.
אל אתגר האיור של הסיפור הזה נשלח המאייר הירושלמי אלעד ליפשיץ (46). "לכל אורך המלחמה לא נגעתי בנושאים האלה", הוא מספר. "כשביקשו ממני לאייר נופלים בשביל המשפחות עשיתי זאת, אבל מעבר לכך נמנעתי מכל מה שקשור במלחמה. הרבה מאיירים התעסקו בזה, ואני ממש התרחקתי. אבל כשנועה קלנר פנתה אליי לגבי התערוכה, אמרתי - יאללה.
"השיחה עם עדיאל הייתה פוקחת עיניים. פתאום אתה אומר: יש פה אנשים שנושאים תיקים כאלה על הגב, והמציאות ממשיכה. אתה בא לעבודה, עושה מה שאתה עושה, בזמן שהסיפורים האלה מסתובבים בינינו. לי זה היה עד אז די שקוף. נכון, יש כתבות, יש מידע, אבל זה לא כמו לשבת ולשמוע".
התערוכה יכולה להפוך את הסיפורים לשקופים פחות?
״אני מקווה שכן. עכשיו, כשאנחנו לקראת הסגירה של המערכה הצבאית, סיפורים מהסוג הזה יצופו, ואיתם נצטרך להתמודד. זה הזמן לעבד".
"רציתי להראות שלוחמים הלכו אחריך". המאייר עמשא מנחם (משמאל) ואלישי ג'ייסון | צילום: נעמה שטרן
איש־שלום מודה שההשתתפות בפרויקט לא הייתה מובנת מאליה עבורו. "כשהציעו לי, קצת 'התערבבתי' עם זה – הרי צריך להוציא את הדברים, לשים אותם מול אחרים, לחשוף, להתעסק במה שקרה. בסופו של דבר הסכמתי בהבנה שזה פחות בשביל עצמי, ויותר כדי לתת לאחרים להרגיש, להבין, להתחבר. בפועל, כשישבנו לשוחח, גיליתי שטוב לי לספר את זה. קשה להוציא את הדברים החוצה, אבל בכל פעם שאתה עושה את זה, הפעם הבאה נעשית קלה יותר".
השיחה שלהם נמשכה קרוב לארבע שעות. "כשסיימנו, לא היה לי מושג איך אפשר לגשת לאייר את כל מה שסיפרתי לך", מחייך איש־שלום אל ליפשיץ.
"זה היה לבחור חתיכה, פרגמנט קטן, מתוך סיפור ארוך ומורכב", אומר ליפשיץ. "בסוף החלטתי להתמקד במשהו שעדיאל הזכיר כמעט בסוגריים, והרחיב רק כי שאלתי. בעיניי זה היה רגע שלכד הרבה".
הרגע ההוא הגיע ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר, בסיטואציה שלווה לכאורה. "בבוקר שמחת תורה הקפיצו אותנו לבסיס, ובמוצאי החג ירדנו לדרום", משחזר איש־שלום. "ביום ראשון הגענו לעיקול מפלסים, כביש 232, לטפל בחבר'ה שברחו מהמסיבה ונרצחו על הכביש. ביום שני היינו אמורים להיכנס לכפר־עזה, אבל התחילו שם שוב יריות, אז דחו את הפעילות שלנו. בשלישי נכנסנו וטיפלנו שם. בתפילת שחרית של יום חמישי הוציאו ספר תורה בבסיס, וחבר'ה התחילו לרקוד ספונטנית, להשלים את ההקפות שהחסירו בשמחת תורה. אני לא הייתי מסוגל לרקוד, הלכתי הצידה. אחר כך, תוך כדי העבודה על הציוד שלנו, צפיתי בשידור ההלוויה של אלחנן קלמנזון, שהכרתי אותו.
"בערב המפקד רצה לתת לנו הפוגה. הוא ארגן ארוחה באיזה יישוב, הגיע לשם נגן, אחר כך נסעו לבריכה עם פינוקים, משם למסעדה, הביאו את שולי רנד. המפקד ראה אותי ואמר לי: 'יאללה, תעבור למכנסיים קצרים ותעלה לאוטובוס'. אמרתי לו שאני לא מגיע. הוא אמר: 'אתה לא חייב להשתתף בפעילויות, אבל אתה לא נשאר פה'.
״בארוחה ישבתי בצד, אכלתי רק בסוף. כשכולם נכנסו לבריכה, אני נשארתי בחוץ. ואז אשתי התקשרה אליי. מתברר שבקבוצה של נשות הפלוגה שלחו את התמונות מהריקודים בבוקר, מהארוחה, מהבריכה. היא שאלה אותי: 'למה לא רואים אותך באף תמונה? מה קורה איתך?'. ואז בפעם הראשונה התפרקתי בבכי. היא אמרה לי: 'תיכנס קצת למים, זה יעשה לך טוב'. הקשבתי לה. שחיתי קצת, בכיתי קצת, כך שהמים מבפנים ומבחוץ התחברו. זה הרגע שאלעד בחר לצייר".
האיור של ליפשיץ מראה חייל בתוך בריכה, מכווץ בתנוחה עוברית, ספק־צף ספק־טובע. מעליו שמים ליליים צלולים, ירח בוהק, ומתחתיו מכוניות טבועות, הרוסות, משקפות את הזוועות שהקיפו את איש־שלום באותו שבוע. "אלעד הכניס אותן בעדינות לתוך הציור. ויש שלושה חיילים שעומדים על שפת הבריכה ומסתכלים פנימה – זו העמדה שלי אל מול האחרים, חוסר היכולת לקחת חלק ב'ביחד' שלהם. זה הרגע של הסוגריים שאלעד תפס והאיר. הוא מצא כאן מעין די־אן־איי – גרעין של תא אחד הוא לא כל האדם, אבל הוא מכיל תמצית של האדם. וברגע הזה יש תמצית של הסיפור".
ליפשיץ: "קיים דיסוננס בין החיים שממשיכים ובין הטירוף המוחלט שהתחולל שם, ומתחולל היום בנפשות של אנשים שהיו שם. זה לא נתפס. החיים, והטירוף, והאדם שצף ביניהם. השתמשתי בקומפוזיציה אגרסיבית: מה שקורה בפנים, לעומת השלווה בחוץ - ירח, בריכה, שקט. מוטיב המים ממחיש את ה'פה' וה'שם', ים־יבשה".
"אנשים נושאים תיקים על הגב, והמציאות ממשיכה". עדיאל איש־שלום (מימין) והמאייר אלעד ליפשיץ | צילום: נעמה שטרן
איש־שלום משתף אותנו בחלקים נוספים מתוך הסיפור המלא: "אני משרת ביחידה הזאת עשרים שנה, ותמיד היו לנו רק אימונים. ב־8 באוקטובר ראיתי גופה בפעם הראשונה. נחשפתי לזה בצורות הכי קשות שאפשר לדמיין", הוא אומר בקול שקט, מכונס, אבל נחוש. "רופא צעק לי לא להישיר מבט, ואני בחרתי כן להסתכל, במודע, על הפנים של האדם שאני מטפל בו, כדי שהעיניים האחרונות שיראו אותו לא יהיו העיניים של המחבל.
"בקיבוץ ניר־עוז טיפלנו בחללים שמצאנו עד הגבול. תוך כדי הנסיעה בחזור, אחד החבר'ה אמר – מה זה שם, אלה לא רגליים? ואז חזרנו וטיפלנו בחמישה נרצחים שהיו בתוך ערמה של חול".
איך זה משפיע עכשיו על היומיום שלך?
״במובן מסוים, כל יסודות החיים והקיום התערערו במלחמה. אתה מוצא את עצמך מול אפסות הקיום. אנחנו עכשיו בשלבים של בניית בית, ופתאום עולה המחשבה: למה בעצם, אם הכול סופי כל כך?
"יש לי ילדה קטנה שנולדה בזמן הזה; חצי מתקופת ההיריון לא הייתי בבית, ואחר כך חצי מהחיים שלה הייתי במילואים. הרגשתי מרוחק מאוד. הבנתי שאני נזהר מהרגש, מפחד שאם אסכים להרגיש משהו, כל שאר הרגשות יבואו".
| צילום: איור: אלעד ליפשיץ
גם הקשר עם הסביבה הקרובה נעשה מורכב. "מצד אחד, לא בא לי לספר כל הזמן מה אני מרגיש. מצד שני, אני לא רוצה להסתיר, להגיד 'הכול סבבה' כשזה לא סבבה. לכן דווקא מהקרובים יותר התחלתי להתרחק, כי לאנשים במעגל הפנימי אני לא אשקר".
ושוב, האי־נראות משחקת תפקיד. "אני חושב שמעבר למעגלים שבהם זה בולט, אחרים לא יראו שקורה לי משהו. לפני שבוע הייתה סופת רעמים, וזינקתי מהמיטה בקפיצה באמצע הלילה. לקח לי שלוש שעות להסדיר דופק. בחוץ לא יראו את זה. מה העניינים? סבבה".
היית רוצה לראות שינוי ביחס של הסביבה?
"אולי להיות סבלנים יותר זה כלפי זה. אנחנו לא יודעים עם מה כל אחד מתמודד, ולפעמים אנשים לא יודעים עם מה הם עצמם מתמודדים, לוקח זמן להכיר בזה. ולמי שמתמודד אני אגיד לנסות להיות סלחן כלפי עצמו. נגענו בקצוות של החיים, והיינו שם כי היו צריכים אותנו. אי אפשר לגעת בלי שזה יטביע חותם. לכן אנחנו צריכים לגלות תשומת לב, רגישות לעצמנו, סלחנות".
"יש משפט שאמרת בסוף השיחה, אולי כששאלתי למה אתה ממשיך לעשות מילואים", אומר ליפשיץ. "המילים האלה הלכו איתי, והפכו לחלק מהכיתוב בתערוכה". הוא מוציא את הנייד, מחפש ומצטט: "אני מאמין שיכול להיות פה עדיאל שחי יותר למרות המוות, ששלם יותר למרות השברים, ששמח יותר למרות העצב והכאב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il