שפרופ' רועי סלומון, חוקר מוח ותודעה, שמע את הדיווחים הראשונים על הטבח במסיבת הנובה, הוא הבין שקורה כאן משהו שונה מכל מה שהתחום האקדמי שלו הכיר. אלפי צעירים, רבים מהם תחת השפעת חומרים משני תודעה, מצאו את עצמם בתוך סיוט שאף מוח - גם כזה שאינו תחת השפעה - לא יכול לתפוס. המעבר החד והאלים מאירוע של מוזיקה ואהבה למנוסה מפני גדודי רוצחים, הבין פרופ' סלומון, עלול לחרות את עצמו לא רק בזיכרון, אלא במוח ממש.
עוד באותו היום, ב־7 באוקטובר בצהריים, הוא היה שותף להקמת עמותת "לב בטוח", שמטרתה לחבר את שורדי המסיבה לאנשי טיפול שיסייעו להם. "המחקר שלנו בנושא השפעת הסמים לא התחיל מזווית של סקרנות מדעית, אלא מתוך צורך בהכרה קלינית", הוא מספר. "הבנו את השילוב הטרגי שנוצר כשחווים טראומה כזאת במצב תודעתי שונה כל כך, וידענו שזה מחייב התייחסות.
“אני לא חוקר טראומה. בעולם הפסיכיאטרי עבדתי בעיקר בתחום הסכיזופרניה. אבל כן ידעתי שהבעיה היא לא בטראומה עצמה אלא בפתולוגיות הפוסט־טראומטיות שמתפתחות, ולכן הדבר הכי יעיל הוא התערבות מהירה. כמו שאם עברת תאונת דרכים כדאי שתחזור להגה במהירות, גם פה התערבות סמוך לאירוע תהיה הרבה יותר יעילה מאשר לנסות לחלץ אותך אחר כך מתוך הבור של הפוסט־טראומה".
אפרת אטון | צילום: יוסי אלוני
כבר בימים הראשונים של המלחמה החלה העמותה לחבר בין אנשי טיפול ובין השורדים. "השבועות הראשונים היו קשים", נזכר סלומון. "בכל בוקר הייתי עובר על הפניות שהגיעו בלילה, והיו מאות כאלה. התכנים עדיין רודפים אותי. בן אדם ששכב שש שעות מתחת לגופות של החברים שלו, כשהוא בהשפעת סם MDMA. או אנשים שראו את החברים שלהם נטבחים לידם, והצליחו להעמיד פני מתים כשהם על LSD".
היום מפעילה העמותה רשת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים, מטפלים באומנות, פסיכותרפיסטים ומדריכים קליניים מוסמכים. "אנחנו מעניקים היום טיפול קבוע לאלף שורדים בעזרת מערך של 400 מטפלות ומטפלים", מספרת עו"ד אפרת אטון, המנהלת את עמותת "לב בטוח". "בנינו מערך של ליווי מקרי קצה, מערך פסיכיאטרי, מערך טיפול קבוצתי שבו השורדים פוגשים את קבוצת השווים שלהם, טיפולי גוף־נפש, ריטריטים טיפוליים וליווי למשפחות. כל אלה, יחד עם המחקר והידע שנצברו, מאפשרים לנו לראות את האדם בכל מעגלי הריפוי שלו, וכך לספק טיפול טוב ככל האפשר. יש עוד 500 שורדים שמטופלים אצלנו במעגלים שונים - ריטריטים, תרפיה בתקלוט, קבוצת גאגא, תרפיה בטיפוס ועוד".
השנתיים של המלחמה, היא מספרת, היו רצופות עליות ומורדות מבחינת מצבם הנפשי של שורדי הנובה. "המלחמה עם איראן למשל הייתה טלטלה רצינית. היא עוררה פחד קיומי והחזירה את כל הקהילה אחורה. טלטלה נוספת הייתה דווקא כשהחטופים חזרו, באוקטובר, סמוך ליום הזיכרון לטבח. היה קשוח לראות את החברים חוזרים מעזה - חלקם בחיים וזה משמח מאוד, אבל אחרים לא בחיים.
"ביום חזרתם של החטופים הייתה אופוריה ברחובות. אנשים הסתובבו בחולצות לבנות, כיכר החטופים התמלאה לבן חגיגי - ובאותו זמן התקיימה הלוויה של רועי שלו, שהתאבד יום קודם לכן (שלו, שורד הנובה, איבד שם את בת זוגו מפל אדם - רמ"ב). כל שורדי המסיבות היו שם, לבושים שחור. ממש באותם הרגעים החברים שלהם עוברים את הגבול, והם נמצאים בלוויה. זה היה זעזוע רציני, וראינו את ההדים של זה. אנחנו רואים עלייה במקרי קצה, בהצפה רגשית, בצורך בפסיכיאטרייה. גם אנשים שהיו קצת יותר אסופים, עכשיו זה משתנה, כי המלחמה נגמרת והמדינה מתחילה להתקדם הלאה, בזמן שהם בשיא ההתמודדות שלהם".
מהו בעצם מספרם של שורדי המסיבות?
"את מוזמנת לשאול את מדינת ישראל. עד היום אף אחד לא יודע את המספר המדויק. ביטוח לאומי מדווח על קצת יותר מ־3,700, ויש עוד כ־180 חיילים בסדיר שהיו במסיבות ולא נכללים בנתון הזה, כך שהמספר נע באזור 3,900".
איפה נמצאים האלפים שלא מגיעים אליכם?
"שאלה מצוינת. חלקם בטיפול פרטי, כלומר המשיכו עם הפסיכולוג שהיה להם לפני כן, או שההורים השיגו להם פסיכולוג מיד. ואחרים - אנחנו לא יודעים".
סלומון: "חלק מהשורדים לא בטיפול. לפעמים זה בסדר, אבל במקרים אחרים ממש לא. יש אנשים שהם לא בטוב, רועדים מפחד כשהם שומעים רעש".
המקום הגרוע ביותר
סלומון (51), ירושלמי במקור ואב לשלושה, עומד בראש המעבדה לחקר המודעות והעצמי במחלקה למדעי הקוגניציה באוניברסיטת חיפה. את הדוקטורט שלו עשה במכון ויצמן, ואת הפוסט־דוקטורט באוניברסיטת EPFL בשווייץ. הוא עוסק רבות בחקר חומרים פסיכדליים, ועבר הכשרה של MAPS (ההתאחדות הרב־תחומית ללימודים פסיכדליים) לטיפול בפוסט־טראומה באמצעות הסם הפסיכואקטיבי MDMA. כיום הוא שוהה עם משפחתו בברלין, במסגרת שנת שבתון.
עו"ד אפרת אטון (36) מגיעה מרקע של עשייה חברתית. היא ירושלמית שגרה היום בתל־אביב, נשואה ואם לילדה. במקור גדלה במגזר החרדי, אך יצאה בשאלה ואף הייתה ממקימי "יוצאים לשינוי". במהלך השנים עבדה בעיריית ירושלים, במשרדי ממשלה ובתנועת התעוררות.
המחקר שערכה עמותת "לב בטוח" מיד לאחר מתקפת הטרור הקיף למעלה מ־1,200 ניצולי הנובה - כרבע מכלל השורדים. היעד היה לתת מענה לשאלה קלינית דחופה בדבר הקשר בין הסמים ובין התוצאה הקלינית, אומר סלומון: "ניסינו לבחון איך חומר שנלקח במסיבה השפיע על ההתאוששות".
"התארכות המלחמה כשהם במצב טראומטי הביאה לעלייה בשיעורי ה־PTSD". רועי סלומון בכנס עמותת "לב בטוח" בנושא פסיכדליה, טראומה וטיפול | צילום: מנש כהן
התיאוריה הבסיסית לגבי חומרים פסיכדליים אומרת שהם לוקחים את מה שקיים במציאות, ומחדדים אותו. אבל מה קורה כשהמציאות היא כבר הסיוט הנורא ביותר שאפשר לדמיין?
"כל חומר פסיכדלי מביא את מה שהוא מביא, אבל בגדול הם פועלים כמו מגברים. לוקחים את מה שיש בך, ה־set, או מה שיש בסביבה, ה־setting, והופכים את זה לגדול יותר. לכן תמיד אנחנו אומרים שאם אתה לוקח את החומרים האלה, זה צריך להיות רק כשאתה מרגיש שלם עם עצמך, כשאתה יכול ומסוגל, וכמובן בסטינג בטוח. הייתי אומר שמתחם הנובה הפך לסטינג הכי גרוע בעולם ללקיחת חומרים כאלה".
דווקא לכן הממצאים הראשונים של המחקר היו מפתיעים. "הסתכלנו על התקופה הפֶּרִי־טראומטית, שנמשכת כמה חודשים אחרי האירוע. זאת תקופה חשובה מאוד, כי במהלכה הדרמה מעובדת, ובסופה יש כבר לרוב איזו תוצאה ורואים לאן הדברים הולכים. ראשית, התברר שאנשים שהשתמשו ב־MDMA, חומר שלא נחשב פסיכדלי קלאסי ולא גורם להזיות ולשינויים חזקים בתחושת העצמי אלא לתחושת נינוחות ואופוריה, מצבם בתקופה הפרי־טראומטית היה טוב יותר אפילו משל אלה שלא השתמשו בחומרים כלשהם.
"הייתה קבוצה נכבדה, בערך 28 אחוז ממשתתפי המסיבה, שלא לקחו כלום ואפילו לא שתו אלכוהול, וראינו שמי שלקחו MDMA היו במצב טוב יותר. הם ישנו טוב יותר, הם דיווחו על יותר מפגשים חברתיים, הם הראו פחות תסמיני חרדה. זה לא לגמרי הפתיע אותנו, משום שהיום משתמשים בחומר הזה בפסיכותרפיה ל־PTSD. מה שעושים בטיפול כזה הוא לקחת את החומר, לחזור לאירוע הטראומטי, ובעצם לחוות אותו מחדש במצב מווסת יותר רגשית".
ומה לגבי מי שלקח למשל LSD, חומר שגורם לשינויי תודעה ולהזיות?
“שאלנו את מי שלקחו LSD אם החומר עזר להם לשרוד או הפריע להם. אף אחד מאיתנו לא חשב ש־LSD באירוע כזה יכול לעזור, אבל אנשים דיווחו שכן. גם מבלים שלקחו חומרים ממריצים כמו אמפטמינים או קוקאין הרגישו שזה עזר להם להינצל; חלקם אמרו שבגלל החומר הייתה להם אנרגיה לברוח. אבל הרבה מהאנשים שהיו על סמים פסיכדליים סיפרו שזה עזר להם בדרך אחרת: הם הרגישו שיש כוח עליון שעוזר להם ומגן עליהם, או שהחושים שלהם מתחדדים והם יודעים בדיוק מתי לברוח ומתי לעצור. שמענו הרבה תיאורים כמעט מיסטיים. חלק סיפרו שהם איבדו את תחושת העצמי שלהם, הרגישו אחדות עם הכול, ואמרו לעצמם שגם אם ימותו זה בסדר, כי הם חלק ממשהו הרבה יותר גדול. ההבנה הזאת נתנה להם רוגע, וכך הם פעלו בצורה טובה יותר.
"דיברנו עם בחור שהשתמש באסיד והיה עמוק מאוד בחוויה. הוא וכמה חברים שלו היו מהראשונים שניסו לצאת מהמתחם. למרות האסיד הוא עשה מה שצריך – ברח, יצא, נסע הביתה. אבל הם נקלעו למארב בכביש 232, וכך חבר שלו שנהג ברכב נרצח, והוא ועוד חבר נשכבו בצד הדרך. הם ראו את המחבלים מסתובבים שם, חוטפים את הנשים, הורגים את הגברים ועושים וידוא הריגה. הבחור סיפר שהסם חידד לו את החושים, והוא הרגיש את האדמה, שמע את המחבלים מגיעים והשלים עם המוות שלו. באותם רגעים הוא הסתכל על נמלה שהלכה שם, והבין את החלק שלו במכלול הענק של הדברים, היכן הוא מול הקוסמוס והבריאה. הוא השלים עם מה שעומד לקרות, אבל אז הוא גם הרגיש שמשהו מראה לו בדיוק את הרגע הנכון להפסיק לנשום. המחבלים עברו שם, חשבו שהוא מת ופשוט דילגו עליו. ככה הוא ניצל".
זה מקרה מייצג של משתמשי החומרים הפסיכדליים בנובה?
"בכל קטגוריה פגשנו את כל סוגי הסיפורים. היו גם אנשים שאמרו שהאסיד עשה להם רע והיה להם זוועה, אבל הרוב הגדול אמרו שהוא עזר להם. יכול להיות שאובייקטיבית זה לא היה כך, ורק בנרטיב שלהם הם מרגישים שזה עשה טוב. את זה לא נדע לעולם".
דווקא אצל מי ששתה אלכוהול או עישן גראס במסיבה, התגלתה השפעה שלילית בתקופה הפרי־טראומטית. "החומרים האלה נחשבים חוקיים או חצי־חוקיים, אבל תסמיני הפוסט־טראומה של מי שצרכו אותם היו חזקים יותר. הם חוו יותר חרדה והשינה שלהם הייתה פחות טובה", אומר סלומון.
המוזיקה מרפאת
כשאני שואלת את סלומון איך נראית גרסת המסיבה של הלם הקרב, הוא משיב שהוא פחות אוהב את המונח. "זה מכניס הכול לתוך הקשר מסוים. חשוב לדעת שהגורם מספר אחת ל־PTSD הוא פגיעה מינית. אני חושב שבבסיס יש הרבה דמיון בין כל האירועים הטראומטיים. זה תמיד משהו שחורג מגבולות היומיום ונמצא מעבר ליכולת ההתמודדות של המערכת. ובכל זאת יש מנגנונים שמאפשרים לרוב האנשים לשרוד בלי פתולוגיה פוסט־טראומטית.
"70 אחוזים מהאנשים יחוו יותר מאירוע טראומטי אחד במהלך חייהם, ורובם יעברו אותו ויתאוששו. זה נכון גם אחרי אירוע טראומטי חמור – כמו אלימות בין־אישית, שמשפיעה קשה יותר מתאונת דרכים או מרעידת אדמה, כי היא גורמת לפגיעה באמון בזולת. גם במקרים כאלה, שיעור הפוסט־טראומטיים הוא 20־25 אחוז".
בקרב ניצולי מסע הרצח במסיבת הנובה, אומר סלומון, המספרים שונים לחלוטין. "אצלם אנחנו עומדים על 60־70 אחוז שנמצאים מעל הקריטריון הקליני ל־PTSD. לא כולם מאובחנים, כי צריך ללכת לפסיכיאטר, ולהרבה מהם אין יכולות וכוחות לעשות את זה".
את הנתונים החריגים הוא מקשר לממד הזמן ולאירוע המתגלגל: "כדי להחלים מאירוע טראומטי, אתה צריך קודם כול להגיע למקום בטוח. אם עברת תאונת דרכים או אפילו פגיעה מינית, האירוע קרה, ואחרי כמה דקות או שעות הוא נגמר. פה גם אחרי כן אנשים יצאו למילואים, פונו מהבתים שלהם, המציאות במדינה לא הייתה בטוחה. אני מקווה שעכשיו מגיע הרגע שבו אפשר שוב לחוש שאנחנו במקום בטוח, אבל לפחות עד החזרתם של החטופים האחרונים האירוע לא נגמר, ושורדי הנובה לא הרגישו ביטחון".
הסבר נוסף קשור לחומרים שנצרכו. "להרבה מהחומרים האלה יש תכונות נוירופלסטיות: הם יוצרים במוח מצב פלסטי, שבו הוא יודע ללמוד יותר או חווה יותר. זה היה הפחד הגדול שלנו - שהמצב היוצא דופן יגרום לעלייה בזיכרון, מה שיתבטא בפלאשבקים. המשמעות היא שכל טריגר יחזיר אותם לאירוע הטראומטי. היום אנחנו לא בטוחים שזה הגורם המרכזי, סביר יותר שהתארכות המלחמה כשהם במצב טראומטי, היא שהביאה לעלייה בשיעורי ה־PTSD".
אטון מציינת עוד ממד שהביא אולי להחמרת הפוסט־טראומה: "האירוע הזה היה שונה בגלל המעבר הקיצוני מטוב ואור ומסיבה ואהבה ושלום - לטרור ורצח. המראות שהם נחשפו אליהם, והצורך לנוס ממקום למקום מספר רב של פעמים, כל זה יצר קיצוניות דרמטית מאוד".
סביב קהילת שורדי הנובה צצה חרושת שמועות על רצף של התאבדויות. לאטון חשוב להפריך זאת: "אנחנו יודעים על שני אנשים בלבד שסיימו כך את חייהם - אחת סביב 7 באוקטובר 24', ואחד סמוך ל־7 באוקטובר 25'. זה אולי היה יכול להימנע, וזה אסון נורא, אבל לא מדובר על שבעים או תשעים או אפילו מאות, כפי שהיו שטענו. יש עלייה במצבי קצה ובניסיונות אובדנות סביב אירועים מסוימים, אבל אנחנו מקווים מאוד שאנחנו מצליחים למנוע את זה, או שבסופו של דבר אנשים מתאזנים ומוצאים את המשאבים הנפשיים כדי לא להידרדר לשם. אנחנו כן יודעים שיש שיעור גבוה של התמכרויות ושימוש בחומרים. כ־20 אחוז ממצבי הקצה הם בעצם אנשים שפיתחו התמכרויות".
מה יוצר טריגר אצל שורדי הנובה?
אטון: "קולות רעש - פיצוצים, אגזוז של אופנוע, ובכלל רעש פתאומי. וגם דיבור בערבית".
סלומון: "עלתה השאלה אם גם המוזיקה מטרגרת. בהתחלה זה היה ככה אצל לא מעט מהשורדים, אבל היום לא. הרבה מהם יוצאים למסיבות. גם הקהילה וגם הריקוד עצמו הפכו למשאבים שלהם, והם חזרו לדברים האלה, שעוזרים להם מאוד".
כשהסערה נכנסת הביתה
ממד הזמן של הטבח בנובה, שאותו ציין סלומון, יצר לדברי אטון קהילת־משנה נוספת של נפגעים. "בדרך כלל כשיש אירוע חבלני, למשל כשאוטובוס מתפוצץ, זה מתחיל ונגמר בדקות. כאן זה היה אירוע של עשר, עשרים, שלושים שעות ברצף, כשבינתיים ההורים והמשפחות רואים את הדברים בלייב - בטלפון, בטלגרם, בהגעה לשטח או בבית החולים. הם היו ממש חלק מההתרחשות. אנחנו קוראים לזה מעגל 1.5.
"אישה שמתגוררת בצפון הרחוק סיפרה לנו שבשמונה בבוקר היא הלכה לתחנת המשטרה, כי הבן שלה התקשר אליה בפאניקה מהמסיבה ושלח מיקום. היא ישבה חצי יום בתחנה ובכתה להם – 'אני יודעת איפה הילד שלי'. ועוד פעם, ועוד פעם, אבל הם פשוט אמרו לה 'לכי הביתה, אין לנו איך לעזור לך'. זה חוסר אונים שאין דרך להתמודד איתו. ואחר כך הבן שלה חזר הביתה, בן 30 שחזר להיות ילד. הוא נשען כלכלית על ההורים, סבל מכל מה ש־PTSD מביא איתו - התפרצויות זעם, חוסר שינה, שימוש בחומרים. והוא אפילו כעס על אמא שלו: איך לא באת להציל אותי?"
גם המעגל הזה, מעגל 1.5, נמצא לדבריה בעיצומה של התמודדות שרק מחריפה עם תום המלחמה. "נגמר האירוע, אבל לילדים שלהם לא נגמר האירוע, וכך גם להם. יש הרבה הצפה רגשית בתקופה הזאת, אבל אנחנו מרגישים גם הרבה תקווה. כי אלה אנשים חזקים, הם מאמינים, ואנחנו רואים את תהליך ההתייצבות שלהם לאורך השנתיים האלה".
אחד האירועים שהעמותה ארגנה היה ריטריט טיפולי משותף לניצולים ולבני משפחותיהם. "הגיעו 25 משורדי הנובה, ועוד עשרים הורים וחמישה אחים של שורדים", מספרת אטון. "שם היה אפשר לעשות עיבוד משותף של הטראומה. שורדים שלא סיפרו להורים את כל מה שעבר עליהם באותו יום, הרגישו שהם יכולים לספר יותר במרחב הזה. הורים שעד אז לא דיברו בכלל על מה שעובר עליהם שיתפו כעת את הילדים וחיברו אותם. יש משפחות שמתמודדות גם עם הפוסט־טראומה של הבן או הבת וגם עם אובדן של בני משפחה, ובריטריט התחילו לדבר על מה שקרה ואיך עוברים את התקופה הזאת".
אחת השורדות שהעמותה מלווה עברה מסע אישי ומשפחתי מורכב במיוחד. "היא הייתה בנובה עם בן הזוג שלה, והוא נפצע כשהגן עליה בגופו. תחשבי מה זה לחיות אחר כך עם האשמה הזאת, עם זוגיות של 'בזכותך אני בחיים'. כל אחד מהם עובר את המסלול שלו, והטראומה הכניסה הרבה סערות הביתה. היא הפסיקה ללכת למסיבות, ורק בפורים בשנה הבאה חזרה ליהנות מהן.
"לפני חצי שנה היא ביקרה באו"ם, וזו הייתה מבחינתה סגירת מעגל. כמה שנים קודם לכן היא הגיעה לשם כסטודנטית, ואז היא דמיינה איך תשפיע על העולם. ופתאום היא עומדת שם ומספרת באומץ את סיפורה. בשבוע שעבר נולד בנה השני, וזה מרגש מאוד. אנחנו זוכים לראות איך היא צומחת, ואיך מתוך הדבר הכי טראומטי שאדם יכול לחוות אפשר להוציא גם דברים טובים. אנחנו מסתכלים עליה כמו דודות גאות".
מה למדתם על בני זוג של שורדים? איך הם עומדים מול הטראומה שנכנסת הביתה?
"בני זוג הם אוכלוסייה שקופה לחלוטין. הם קיבלו אירוע סוער שהם צריכים להתמודד איתו, והם רוצים להתמודד איתו, אבל אין להם כלים לזה והם לא זכאים לשום דבר מאף גורם. אדם בגיר שעבר טראומה נמצא עם בת הזוג שלו, לא עם ההורים שלו, ובבית הכול יוצא. אנחנו מלווים את בני הזוג בקבוצות טיפול ובסדנאות ורואים את הקושי היומיומי. אנחנו יכולים לעשות דברים למענם, אבל נדרש פה הרבה יותר".
יש קשיים מיוחדים לשורדים שהם הורים לילדים?
"גם זו קבוצת אוכלוסייה שאנחנו מתייחסים אליה באופן ספציפי. כי לא משנה כמה סיוטים היו לך בלילה, את תקומי בבוקר לקחת את הילדים לגן או לבית הספר. כשאני שומעת ילדה מספרת שאמא קמה באמצע הלילה בצרחות, אני יודעת שזה מצריך ליווי. בשבוע של 7 באוקטובר השנה, כשכולם הלכו לחגוג את שחרור החטופים או להלוויות, האנשים האלה לא היו פה ולא פה: הם נשארו עם הילדים, שיצאו אז לחופש. אנחנו מנסים לתת להם הדרכות ויש לנו קבוצה לאוכלוסייה הזאת, אבל זו התמודדות שונה וקשה במיוחד. כ־400 שורדים הם הורים לילדים, ויש כ־500 שורדים שאחרי 7 באוקטובר יצאו למילואים - תחשבי כמה קשה להתמודד גם עם זה וגם עם זה".
הבור שבתווך
אטון שבה ומדגישה שדווקא כשמדינת ישראל חוזרת לשגרה, השורדים עלולים להיקלע למשברים הקשים ביותר. "אנחנו בימים מאתגרים. ראינו אצל השורדים צמיחה, ואנחנו גאים בהם מאוד, אבל המצב שלהם כרגע הרבה פחות טוב משהיה לפני ארבעה חודשים. כי יש ציפייה שעכשיו הכול יהיה טוב, ויאללה, אפשר לחזור לחיים. אבל זה לא עובד ככה, וכגודל הציפייה הענקית כך גודל האכזבה.
"גם הסיפור של רועי שלו היה סטירה עבורם. רועי היה אדם אהוב בקהילה, הוא עשה הרבה הסברה בעולם, והאובדן שלו יחד עם יום השנה היה קשה מאוד. אנחנו רואים את זה בהרבה דרכים. המטפלות מדווחות לנו על עלייה במקרי הקצה, והביקוש לפסיכיאטרייה אצלנו גדל פי שניים וחצי".
איך התרשמתם מהטיפול של מוסדות המדינה בשורדים?
"ראיתי התגייסות מטורפת של משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטוח הלאומי. לא דמיינתי שהביטוח הלאומי יתפקד טוב כל כך בנושא הזה. ויחד עם זאת, תקציבי בריאות הנפש מיובשים כבר הרבה שנים, והמערכות לא יודעות להתמודד עם האירוע. אז כן, יש מאמצים אדירים של הממשלה, ואני באמת נפעמת. אחרי ההתאבדות של רועי שלו התקיים מפגש זום עם 15 נציגים ממשרדי ממשלה. באמצע החג הם עלו לזום כדי לדון איך מתמודדים עם היום הזה. אבל הכלים הרלוונטיים כנראה לא נמצאים שם".
לצד המילים החיוביות היא מותחת ביקורת על צדדים אחרים בתפקוד הרשויות. "לפני שבועיים דובר על קיצוץ דרמטי בתקציבי בריאות הנפש של מרכזי החוסן בישראל", אומרת אטון, "אבל דווקא כשמסתיים האירוע ההצפה הרגשית עולה, אז איך מקצצים עכשיו בבריאות הנפש? אותו הדבר גם בוועדות הביטוח הלאומי. המגמה שלהן היא להפחית אחוזי נכות. כל ועדה כזאת מחזירה את השורדים כמה צעדים אחורה, כי הם צריכים לעמוד למבחן שיוכיח מה הם עברו, הפסיכיאטרים שם שואלים שאלות, וזו סיטואציה מקשה. כבר בימים לפני כן הם חווים פחד ולחץ, ואחר כך הם מדברים על המעמד הלא פשוט והחוויה הקשה, כשהפסיכיאטר זרק הערה לא במקום, או שאל למה השורד לא חוזר לעבודה. אנחנו ממש רואים את הגלים האלה.
"ההפחתה של אחוזי הנכות מעוררת בקרב השורדים תחושות של מה, לא רואים מה עברתי? הרי אף אחד לא הציל אותי, שרדתי בעצמי, ושנתיים אחרי זה אני עדיין צריך להוכיח את עצמי? פתאום הם צריכים להסביר למה הם לא בטוב, מה הם עברו, ובסוף לקבל הכרה ב־10 אחוזי נכות. 10 אחוזים לא מקנים אפילו טיפול נפשי. המצב הזה מטלטל את הקהילה. ביטוח לאומי הציג בחודש שעבר נתון שאומר המון: רק 50 אחוז מהשורדים חזרו לעבודה והחזיקו בה יותר משלושה חודשים ברצף".
"יש אנשים שברור שהמצוקה שלהם ענקית וקשה, ועליהם כן מדברים", מסכם סלומון. "יש נטייה לכוון את הזרקור אל הדברים הבוערים. אבל אני מכיר את הסטטיסטיקה, ויודע שרוב האנשים נמצאים איפשהו בתווך, בעולם שבין לבין. הם אולי חוזרים קצת לעבודה, אבל שבוע אחר כך הם לא מצליחים לעבוד, כי משהו נדלק אצלם. זה יכול לתעתע, כי מבחוץ הם לא נראים כמו מקרים שדורשים אשפוז. אנחנו - כאנשים, כחברים, כמשפחה או כמדינה – רוצים לספר לעצמנו שהם בסדר. אבל הם לא באמת בסדר. אני חושב שנימדד בשאלה כמה חמלה נצליח לגייס כדי לדאוג לאנשים האלה, לכל מי שבתווך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il