"החיים התפוצצו בשנייה": הפציעה והנס של סמ"ר איתי חליואה

את חנוכה תשפ"ג, לפני שנתיים, היה אמור איתי חליואה לעשות בעזה כלוחם בסיירת נח"ל. בכל זאת הוא הבטיח לשירה, אשתו הטרייה, שהם ידליקו נרות יחד, לפחות את הנר השמיני. ההבטחה שלו התממשה, אבל לא באופן שהם קיוו. כמה ימים לפני חנוכה נפצע איתי באופן קשה במהלך הלחימה בעזה. "כל הדרך לבית החולים אמרתי 'מזמור לתודה' שהוא חי, ואז הוא אמר לי שגם הוא אמר 'מזמור לתודה' בדרך במסוק", משחזרת שירה, ומצטטת עוד מהדברים שאמר לה אז איתי: "הבטחתי לך שנדליק נר שמיני ביחד, אז אנחנו פה ונדליק ביחד את כל הנרות".

זה קרה לפני שנתיים בדיוק. כוח של סיירת נח"ל שהה בבניין בעזה, ולפתע נורה עליהם אר־פי־ג'י. איתי חטף רסיסים בצוואר, באף ובפנים, הכתף שלו השתתקה מההדף, והלסת נשברה. עוד קודם לכן הוא נלחם בגבורה ב־7 באוקטובר בקיבוץ כרם־שלום, אחד מחמישה חיילים סדירים שהוצבו בקיבוץ והצילו אותו עם כיתת הכוננות. שירה, שנישאה לו חודשיים לפני כן, עשתה איתו את החג שם. שנתיים אחר כך הם חובקים את נס החנוכה הפרטי שלהם, כרמי בת השלושה חודשים. הסיפור שלהם הוא סיפורם של אלפי הפצועים במלחמה, וגם סיפור על אהבה גדולה ואור שגובר על החושך.

אנחנו נפגשים ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל שחל בשבוע שעבר, י"ז בכסלו. שירה ורבלית, משתפת בקלות. איתי אצילי, ביישן ומופנם יותר, אבל הדיבור והשחזור עושים לו טוב. הוא בן 23, גדל ביישוב ניצן, אח בכור מתוך שישה. אחרי התיכון המשיך לישיבת ההסדר ביפו, ובשנת 2022 התגייס לנח"ל. הוא עבר גיבוש והצטרף לשירות מלא בפלחה"ן נח"ל.

שירה, בת 26, גדלה גם היא בניצן, למשפחה של מפוני גוש קטיף, ולדבריה מאז ומעולם נמשכה לעולם הטיפול. אחרי שירות לאומי בכפר נוער ולימודי עבודה סוציאלית, היא משמשת היום כרכזת בבית הילדים "צבע אלעזרקי" בנתניה, שבה הם מתגוררים.

הם הכירו כנערים ביישוב, אבל היחסים עלו מדרגה כשהיא סיימה שירות לאומי, והוא היה עדיין בישיבה. 7 באוקטובר תפס את שניהם בקיבוץ כרם־שלום. איתי הוצב שם, ושירה הצטרפה אליו כדי לחגוג את שמחת תורה יחד. סודרה להם דירה בקיבוץ, והם אכלו את סעודת החג עם החיילים הנוספים. בבוקר הם התעוררו לשמע האזעקות. איתי דיבר עם הסמל שלו, וזה אמר לו שיש אירוע חריג ושיצטרף אליו במהירות לש"ג. שירה נשארת בממ"ד לבדה.

איתי: "כשהגעתי לשם הסמל אמר לי שהוא חייב ללכת כי יש אירוע חריג, ואני החלפתי אותו. פתאום אני רואה מחבלים מגיעים במרחק 500 מטרים ממני. בהתחלה חשבתי שהם תאילנדים שעובדים באזור, אבל אז הבנתי שאלה מחבלים. אני רואה על הגדר שלושה מחבלים, מתקשר לסמל שלי והוא אומר לי 'אני רואה אותם ומוריד אותם'". ברגע הזה חלחלה בו ההבנה שכל מי שמגיע מחוץ לגדר הוא מחבל וצריך להרוג אותו. איתי זיהה מהיכן המחבלים מגיעים, הסתתר לא רחוק מהם, והתחיל לירות בכל מי שניסה לחדור דרך הגדר.

כדי ששירה לא תישאר לבדה, ביקש איתי בבוקר שיעבירו אותה מהדירה שבה שהו. "לא הבנתי שלקחו אותה בעצם לדירה הכי קרובה לגדר, ליד הש"ג", אומר איתי. "אם הייתי יודע את זה, זה היה מדאיג אותי בטירוף". בעקבות המעבר הזה, שירה צפתה באירוע בשידור חי מחלון הבית. "פתאום אני רואה את איתי, עם טי־שירט לבנה ומכנס צבאי, יורה במחבל. לא האמנתי".

איתי: "חוץ מכמה צלקות, אני נראה כמו כל אחד. אבל בפנים? אני עדיין בשיקום. אנשים שואלים 'מה, נפצעת? אתה נראה בסדר', ודוחפים אותי ללמוד ולעבוד"

לאורך הבוקר הם שמרו על קשר, ותוך כדי איתי מרגיע את שירה. "באחת ההודעות הוא כתב לי 'אני אוהב אותך', ואז הוא לא היה זמין לשעתיים בערך. נלחצתי בטירוף, עד שהוא ענה לי שוב שהוא בסדר והם נלחמים".

במשך זמן רב נלחם איתי לבדו בסביבת הש"ג. בשלב מסוים חברו אליו הסמל וחייל נוסף, והם ניהלו קרב הדיפה נגד המחבלים, שהגיחו בעשרותיהם משדה סולארי הסמוך לקיבוץ. באותו זמן, מבלי שאיתי ידע זאת, התחוללו ברחבי הקיבוץ קרבות נוספים. חברי כיתת הכוננות, יחד עם שלושה חיילים סדירים, נלחמו במשך שש שעות במחבלים שתקפו את הקיבוץ. הם מנעו את נפילתו, עד שהגיעו הכוחות הסדירים מבחוץ.

איך הרגשת באותן שעות?

"בהתחלה הרגשתי שאנחנו בלתי מנוצחים, ושעוד רגע הצבא מגיע. הייתי בתחושה של 'מי יכול עליי', הרי אנחנו הצבא הכי חזק, ומי מולנו? אשכרה יריתי במישהו עם כפכפים וקפוצ'ון של kappa. הרגשתי כמו רמבו. אני הרי התחבאתי וחיכיתי להם, ואחר כך גם הגיע מסוק שחיסל אותם. בהמשך הרגשתי גם בלבול. אתה לבד בכל האירועים האלה ותוהה לעצמך מה קורה. דאגתי מאוד לשירה שהשארתי אותה לבד".

תחושת הרמבו התנפצה כאשר איתי קיבל הודעה על חדירת מחבלים לתוך בית בקיבוץ, בית משפחת שינדלר. הוא הגיע למקום עם חברו, והשניים מצאו שם שני פצועים אנוש מכיתת הכוננות – עמיחי ויצן וידידיה רזיאל ז"ל. "חבר שלי על ידידיה, אני על עמיחי, ואני ניגש וקולט שאין מה לעשות איתו. זה היה עצוב מאוד. רגע אחד אתה רוקד איתו סביב ספר תורה, ולמחרת אתה רואה אותו במצב הזה".

כשהחיילים נכנסו לתוך בית משפחת שינדלר, המראות הקשים נמשכו. המחבלים פוצצו את דלת הממ"ד של משפחת שינדלר, ואבי המשפחה ספג פגיעה אנושה בשתי ידיו. "אני נכנס הביתה ורואה את עמיחי שוכב על הרצפה וסביבו דם", משחזר איתי. "אני שומע את המשפחה בממ"ד, רץ אליהם ורואה שם משהו מטורף. כל החדר מלא עשן וריח של בשר שרוף, והאימא אביטל עם הילדים יושבים ואומרים תהילים. זה משהו שבחיים לא יצא לי מהראש. אביטל שמחה שבאנו, ראיתי שהיא חוזרת לנשום. הבטחנו לא להשאיר אותם לבד, ובאמת עשינו בבית משמרות".

גלי החדירות של המחבלים לא פסקו. "הם פוצצו את החומה, וזה היה רגע שאמרתי לעצמי 'לעזאזל, יש מצב שאני לא שורד את היום הזה'. שוב החיילים הדפו את המחבלים בגבורה, מעטים מול רבים. "הרגשתי משמעות אדירה שהצלחנו במשימה שלנו, להגן על הקיבוץ". לקראת השעה שש בערב הגיעו כוחות אחרים, ואיתי עזב את הקיבוץ. למחרת עזבה גם שירה את כרם־שלום ויצאה לבית הוריה בניצן.

"אתה לא צריך לדבר"

שבועות ספורים אחר כך נכנס איתי לעזה, בכניסה הקרקעית הראשונה. הוא הספיק לצאת הביתה ולחזור בשנית, ואז נפצע עם עוד שישה לוחמים מהצוות שלו.

הכוח שהה בבניין בן שש קומות בעזה, כשלפתע נורה עליהם אר־פי־ג'י. "ניסיתי להזיז את הכתף אבל היא כאבה. שמתי יד על הצוואר והיא הייתה מפוצצת דם", משחזר איתי. "הבנתי שחטפתי כדור בצוואר. בראש אני שומע פתאום את הצליל הזה כמו בסופר מריו, שאתה נפסל, והדבר הבא שאני קולט הוא שאני על הרצפה. אני מנסה לזוז ולא מצליח. לרגע חולפת לי בראש מחשבה: נראה לי שאני גומר פה. רק אחרי שמישהו גרר אותי קצת הרחק מהאש הבנתי מה קורה, ושנפצעתי. יש בלגן, רעש, דם, ובשלב מסוים אני שם יד על הצוואר ומרגיש את החור. אני אומר לעצמי 'אוקיי, תנשום, תבדוק אם הנשימות בסדר'. אני שומע שיש נשימות, אין חרחורים. זה סימן טוב. אני מנסה לקום ולא מצליח. מסתכל על הרגליים ורואה שהן שלמות, אבל הכתף צורחת מכאב. משהו שם הכה בי, וגם בצוואר. אני מרגיש את הפנים שורפות. הצוות מטפל בי והם מושכים אותי, מורידים אותי למטה. אני אומר להם שוב ושוב 'הכתף'".

הוא הוטס לבית החולים בילינסון, ושם הרופאים נלחמו על חייו. משם עבר לתל השומר, למחלקת "חוזרים לחיים", לאשפוז יום שנמשך שנה וחצי. כיום הוא מטופל במכון רקאנטי לפוסט־טראומטיים ונפגעי ראש. איתי מדגיש עד כמה הסביבה שלו, ובמיוחד שירה, נתנו לו את הכוח להמשיך ולהילחם יום־יום על השיקום. "ביום שנפצעתי כולם היו סביבי, ואני לא הפסקתי לדבר כדי להראות לכולם שאני בסדר, שלא ידאגו. שירה לחשה לי באוזן שאין צורך שאדבר, הכול בסדר. זה היה המקום הבטוח בשבילי. זה נתן לי נחת שהיא פה איתי, רואה אותי ואת הצרכים שלי".

שירה מתארת את הדברים מנקודת מבטה. "זה היה ערבוב של רגשות, הכול מהכול. גם קשה לראות אותו ככה, וגם מטורף שהוא חי וניצל. דיברנו תוך כדי שהוא פצוע ומטופל, זה היה מחזק, רגע שלנו. התקופה בבית החולים הייתה מאתגרת, החיים שלי התפוצצו בשנייה אחת. הייתי צריכה לעצור הכול ולהתגייס להיות כל כולי עבור איתי, ולפעמים את לא מוצאת רגע לעצמך בכל הכאוס הזה".

והיו גם רגעים מפחידים. למשל, כאשר איתי עבר ניתוח מורכב בעורק הראשי למוח, והרופאים התריעו שיש סיכון לפגיעה מוחית. שירה: "הרופאים אמרו לי שהם לא יודעים איך הוא יתעורר מהניתוח, שיש מצב לפגיעה מוחית. אמרו לי 'כל דבר יכול לקרות'. ואני רק אומרת 'א־לוהים, בבקשה לא'. זה היה רגע שהתפרקתי, פחדתי מאוד. התפללתי מנחה, דיברתי עם א־לוהים כאילו הוא עומד מולי. אמרתי לו 'תקשיב, איתי נתן את החלק שלו, הוא חייב להיות בסדר'. ובתוך זה פתאום עלתה לי הבנה: אני אדם חזק, אופטימי, באמת. אבל אני חייבת את איתַי איתִי. אני חייבת שהוא יהיה בסדר, רק איתו אני רוצה לדבר ולשתף מה קורה. זה רגע שחרוט לי. היו גם המון רגעים מצחיקים, חוויות שלא נשכח, אנשים שנכנסו עמוק ללב. התפנקנו באוכל טוב, שמחנו, בכינו, הכול ביחד. שנייה אתה פה ושנייה אתה שם".

איתי, מה היה הרגע הכי קשה בכל המסע הזה?

"נראה לי שהרגע הקשה באמת היה להשתחרר מהאשפוז. דווקא שם, בבית החולים, הייתה לי מעטפת. צוות, אנשים, ביטחון שמישהו כל הזמן מסתכל, עוזר, עוטף, ומעבר לכאב הייתה אווירה טובה. ופתאום אתה חוזר הביתה, ואתה הרבה יותר לבד. ואתה מגלה בפעם הראשונה שאתה כבר לא יכול לעשות דברים שאנשים רגילים עושים. הגוף לא אותו גוף, הכוח לא אותו כוח, ואתה צריך ללמוד להסתגל למציאות חדשה".

ואיך אתה מתמודד עם זה היום?

"יש ימים טובים יותר ויש פחות, אבל בסך הכול אני מרגיש שהחיים חזקים יותר מהכול, ואני משתדל להיאחז בדברים הקטנים והטובים שיש לי בחיים, ויש לי המון. ליהנות ולהודות כל רגע על מה שכן יש, לצד המורכבות. אני עדיין בשיקום ובתהליך עם עצמי, ונותן לעצמי את הזמן והמקום. בסוף, האירועים שחוויתי גם בנו אותי וגרמו לי להיות חזק יותר, חכם יותר, רואה את החיים בפרספקטיבה רחבה יותר.

"רוב האנשים לא באמת מבינים מה זה להיות פצוע. אני נראה עכשיו רגיל, חוץ מכמה צלקות פה ושם. אתה מסתכל עליי ואני נראה כמו כל אחד. אבל בפנים? אני עדיין בשיקום. אנשים שואלים 'מה, נפצעת? אבל אתה נראה בסדר' או שהם דוחפים אותי ללמוד, לעבוד, 'לחזור לעצמי'. אבל אני לא שם. הגוף לא שם, הראש לא שם, הנפש לא שם. הסביבה לא מבינה וגם קשה להסביר".

פתק בחנוכייה

אתם זוג צעיר, איך שומרים על זוגיות בתוך הקושי של בית החולים?

שירה: "הזוגיות עבורי היא קודש קודשים, והפחיד אותי מאוד שלא נצליח לעבור את התקופה הזו. ברור שזה נגע בה הרבה פעמים, והיו ימים שהיינו בטוב יותר או בטוב פחות. דיברתי על זה המון עם א־לוהים, שאנחנו מקבלים באהבה את הפציעה ואת כל הדרך שצריך לעבור, אבל תשמור עלינו יחד בזה. אתה צריך פרטנר טוב כדי שלמסע הזה יהיה סוף טוב. כמה שהיה מורכב בבית החולים, ניסינו לשמור על האהבה בדברים הקטנים. נגיד בקפה של הבוקר, איתי רשם לי על הכוס 'בוקר טוב אשתי היפה', או קנה לי זר פרחים. איתי נלחם בכל החזיתות – גם בפן הנפשי, גם בפיזי של השיקום, וגם עלינו.

"בשלב מסוים החלטנו על משהו קטן, יומיומי: כל ערב לשבת לקפה, אפילו לזמן קצר, לשאול מה קורה, להבין מה עובר על כל אחד. זה דבר קטן אבל חשוב מאוד. וזו עבודה, זה תהליך. בחרנו זה בזו ואנחנו חזקים יחד ולא ניתן לאירוע הזה לשבור אותנו. זכיתי בהכי טוב למסע הזה. לוחם שהוא לא רק בקרב, אלא גם בחיים עצמם".

איתי: "שירה הכילה אותי בכל התקופה הזו, וגם כשהיה קשה היא לא ויתרה עלינו לרגע ותמיד תמכה והייתה עם יד על הדופק. היא נתנה לי גב מטורף ותמיד הייתה מאחוריי. היא נתנה לי תחושה שאני לא לבד, שמישהו עובר את זה איתי ביחד".

"אחרי 7 באוקטובר", מוסיף איתי, "קיבלתי פרופורציות לחיים. אתה מבין שאין ביטוח לחיים וצריך להעריך כל רגע ואת מה שיש לנו. המשפחה והחברים לא עזבו אותנו לרגע, עם ישראל תמך והתפלל עלינו ועטף אותנו באהבה, והצוותים הרפואיים טיפלו בנו במסירות גדולה".

אחרי שאיתי יצא מהשיקום הם טסו לחופשה בפיליפינים. "פתאום רק שנינו, זאת הייתה החופשה הכי טובה בעולם", אומרת שירה. בהמשך הם טסו עם משפחתה של שירה לתאילנד. "קיבלנו החלטה שהחיים הם כאן ועכשיו, ואנחנו הולכים לטרוף את החיים וליהנות מכל רגע שיש לנו. אומנם המציאות לא פשוטה אבל זה חלק ממסע החיים שלנו, והבחירה בידיים שלנו – לקום, ללכת לעבודה, לטייל, להקים משפחה. אנחנו נחליט שהמציאות שלנו טובה, ולא המצב יקבע עבורנו".

עם שחרורו של איתי הם קיבלו כלב טיפולי, אך לדאבון הלב הוא נדרס כשהם לא היו בארץ. שירה: "לקחנו את זה קשה מאוד. הוא מילא לנו את הלב והיה משמעותי מאוד עבורנו".

בחנוכה הראשון שלהם יחד כזוג נשוי, כמה ימים אחרי הפציעה, הם החליטו לקיים את הסגולה של כתיבת פתק עם בקשה בנר האחרון, והטמנתו בחנוכייה. ״כתבתי משהו שבכלל לא העליתי בדעתי שיקרה: היריון. זה היה הדבר הכי רחוק מחיי באותו רגע. אחרי כל מה שעברנו, המחשבה על ילד הייתה כמעט לא הגיונית. התברר שגם איתי כתב את זה. שנה אחרי, דווקא בנר שמיני של חנוכה גילינו שאני בהיריון. זה היה מטורף. פתאום, לראשונה אחרי זמן ארוך, הרגשתי שאני מרשה לעצמי לא להיות חזקה ופשוט לפרוק את הלחץ, הפחדים, החששות. ההיריון היה בשבילנו מעין אות של חזרה לחיים". לפני שלושה חודשים נולדה בתם והם קראו לה כרמי, על שם כרם־שלום, בתוספת האות י' כסימן לכך שהקב"ה היה שם איתם.

איתי, איך זה להיות אבא?

"משמח מאוד, מרגש, לא ציפיתי שזה יהיה ככה. זה לקחת אחריות, לדאוג למישהו אחר, הלב התמלא באהבה".

שירה: "היא הכניסה לנו אור גדול, ילדת פלא עם חיוך כובש וברק בעיניים. ואיתי אבא מושלם. זכיתי בהכי טוב, הוא עושה המון ושותף על מלא. כל כך מרגש לראות אותו מסתכל עליה ונמס מאהבה. כשאני רואה אותו לוקח אותה בשקט שלו, מחבק, מסתכל עליה, מחייך אליה, זו בשבילי תמונת ניצחון".

בני הזוג בימים הראשונים שלאחר הפציעה

באדיבות המצולמים