"7 באוקטובר הגדיר מחדש את הפרמטרים של הצדק, קולוניאליזם התיישבותי לא יכול להיות צודק". הטקסט המחליא הזה, שמסביר דה פקטו את חשיבותו של טבח 7 באוקטובר, שלא לומר מדבר בשבחו, ללא כל ביקורת על חמאס, פורסם אתמול (שני) באתר "שיחה מקומית".
בטור שפרסם טארק בקעוני תחת הכותרת "הג'נוסייד בעזה חולל רדיקליזציה עולמית. אין ממנה דרך חזרה", מגולל בקעוני מסכת מרתיחה של האשמות כלפי התוקפנות הישראלית, תוך מסגור רעיוני שמנרמל את אחד ממעשי הטבח המחרידים בעת המודרנית.
"עבור הפלסטינים, רגע זה נותן תוקף לאמת ארוכת שנים: שחרור לא ניתן להשגה באמצעות מו"מ בתוך מערכת לא צודקת, אלא על ידי התמודדות עם המבנים שמיישמים את נישולם ומחיקתם", הוא טוען.
הכי מעניין
כותרת הכתבה | צילום: אתר שיחה מקומית
הבנתם? רצח, אינוס וחטיפה של נשים, זקנים וטף הופכים ל"התמודדות", בהמשך גם ל“התנגדות”, ובשיא הסטריליות - ל"הפעולה של חמאס". קליניות כזו לא תמצאו אפילו בחדר ניתוח.
בהמשך הוא כותב: "להחזיר את העולם ל-6 באוקטובר, כאשר האפרטהייד נסבל והנכבה מועלמת. אך לא ניתן לשקם את האשליה. העולם ראה את מבנה האלימות בבהירות רבה מכדי לשכוח אותו" - למקרה שתהיתם, האלימות הגיעה מהצד הישראלי בלבד כמובן. הפלסטינים? הם הקורבן.
"הדרישה 'להשמיד את חמאס' משמשת כתירוץ לרצח עם", גורס בקעוני, "חמאס הופך להסחת דעת נוחה, המאפשרת לישראל לנהל אלימות המונית במסווה של הגנה עצמית תוך התחמקות מאחריות למערכת שיצרה את ההתנגדות".
במילים אחרות: לא רק שהמוטיבציה הישראלית הבלעדית היא ביצוע רצח עם, ישראל היא גם האחראית הבלעדית לטבח שביצע חמאס, משום שהיא "אחראית למערכת" שגרמה לו.
כאן מגיע הקליימקס. "שחרור פלסטין אינו בלתי נמנע, אך הוא בהחלט אפשרי, ותפקידם של הפלסטינים הוא להבטיח שיקרה", כותב בקעוני.
מחבלים עומדים על טנק צה"ל בוער ב-7 באוקטובר | צילום: יוסף מוחמד/פלאש90
למה בדיוק מתכוון בקעוני בהטלת מלאכת השחרור על הפלסטינים?
מיד לאחר מכן הוא אומנם מזכיר גם את גל הסולידריות עם הפלסטינים בעולם, אך על רקע הטור כולו, המשפט האמור מעלה שאלה מטרידה במיוחד: האם יש כאן קריאה לפלסטינים לבצע פעולות טרור נוספות?
בקעוני הוא פלסטיני בעצמו, דוקטור ביחסים בינ"ל, שמדבר גבוהה גבוהה ומאביס את הקורא במינוחים פרוגרסיביים. "ילידיות", "מבני כוח", "קולוניאליזם התיישבותי" ו"קפיטליזם גזעי" - כל אלה ועוד לא מצליחים להסוות את הרִיק הערכי שנמצא בבסיס התמה שלו.
לצד הבעת תמיכה משתמעת ב-7 באוקטובר, תוך התעלמות פושעת מהמעשים המחרידים של חמאס, האופן שבו מנתח הדוקטור את המציאות והתפיסות הישראליות צריכות להילקח בעירבון מוגבל. ככלות הכל, בשנת 2018 הוא פרסם ספר בשם "חמאס מרוסן".
עוד על אימוץ השיח הפרוגרסיבי בידי גורמים אסלאמיסטיים
מאידך, יש שתי נקודות נכונות בטור של בקעוני. "ההתמקדות בחמאס מבלבלת בין הסימפטום למבנה", הוא כותב.
עזתים רבים לקחו חלק ב-7 באוקטובר, בסיוע לחמאס, בהסתרת החטופים וכיוצ"ב, כשלפי הסקרים של ח'ליל שקאקי מרבית הפלסטינים תומכים בחמאס.
ההתמקדות בחמאס מבלבלת בין הסימפטום - חמאס עצמו, למבנה - האלימות שנטועה עמוק בקרב חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית. כפי שאמר בעצמו בראיון לשיחה מקומית ב-2020: "רצועת עזה היא רק גרסת קיצון של אזור A".
בנוסף, כתב: "הדרישה לחסל את חמאס אינה אפוא אסטרטגיה לשלום, אלא הצהר על כווונה לדכא כל ביטוי של רצון פוליטי פלסטיני".
צמצום הסכסוך במידת האפשר הוא אינטרס ישראלי, אבל לא, חיסול חמאס - מטרה שטרם השגנו - בהחלט לא נועד בשביל לקדם הסכם שלום עם הפלסטינים. "וגר זאב עם כבש" יתקיים רק בתנאי שישראל היא הזאב.