שר הביטחון והרמטכ"ל שוב מתקוטטים בפרהסיה, והפעם על תחקירי המלחמה. מה אמורים להרגיש אזרחי המדינה, בתקופה כל כך רגישה מבחינה ביטחונית, כאשר הם מגלים ששני קברניטי המערכת מסרבים לדבר זה עם זה?

בשנים האחרונות מרבים מפקדי צה"ל לדבר על "תחושת ביטחון" שהם רוצים להעניק לאזרחי המדינה – ואני לא אוהב את הניסוח הזה. אנחנו צריכים ביטחון אמיתי, ולא תחושות. אבל בנקודה מסוימת המריבות הפומביות בין ראשי המערכת מכרסמות לא רק בתחושת הביטחון שלנו, אלא גם חלילה בביטחון הלאומי עצמו. שר הביטחון והרמטכ"ל אמורים להוביל ביחד את המדיניות הביטחונית של ישראל – וקשה לראות איך הם מצליחים לקבל ביחד החלטות הרות גורל, בעודם מחרימים זה את זה. ומה שלא פחות גרוע: גם אויבי ישראל רואים הכול, וגם הם שואלים את עצמם בשמחה את השאלה הזו.

מי אשם? נראה ששניהם, גם אם לא במידה שווה. אנו מכירים את סיפורה הטרגי של בת יפתח: אביה המצביא נדר להקריב לה' את היוצא לקראתו ראשונה מדלתות ביתו – והנה בתו האהובה היא שיצאה. חז"ל אמרו לנו שפנחס הכוהן היה יכול להתיר את נדרו של יפתח, אך שניהם התגאו מכדי שיבואו זה לפתחו של זה: "פנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול – אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ?! ויפתח אמר: אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?! מבין שניהם אבדה ההוא עלובה – ושניהם נתחייבו בדמיה" (תנחומא מהד' בובר, בחקותי). גם למנהיג הכוהן וגם ל"ראש הקצינים" היו סיבות טובות למה הם צודקים, למה עליהם לשמור על כבודם, ולמה השני הוא החוטא. אפשר גם להוסיף ולומר שנראה שיפתח אשם כאן יותר מאשר פנחס. ואף על פי כן, חז"ל חותמים: "שניהם נתחייבו בדמיה".

אגו גדול מעולם לא היה משאב במחסור במערכת הביטחון. גם תירוצים המסווים את האגו הזה בנימוקים עקרוניים היו זמינים תמיד. קצינים בכירים ושרים בכירים התעמתו בעבר לא מעט – אך בדרך כלל השתדלו להתגבר על העימותים הללו, ולפחות להסתיר אותם. למה דווקא היום הגענו לשפל הקיצוני הזה, של שר ביטחון ורמטכ"ל שמתעקשים להתקוטט לעיני כול על סוגיות חשובות וגם על זוטות? נדמה לי שבנקודה הזו גם אנחנו האזרחים אשמים: שניהם חושבים שתדמיתם הציבורית תצא נשכרת מֵעֶמדה של קשיחות ולא מעמדה של פשרה. שוב, אין כאן סימטריה גמורה, כי שיקולים של תדמית לגיטימיים אצל פוליטיקאי יותר מאשר אצל איש צבא; כך או כך, אם אני צודק ושיקולים כאלו עומדים ברקע העימות, הרי שגם הציבור הרחב ממלא תפקיד בפארסה הזו.

אם הקטטה הנואלת הזו קשורה לתדמית הציבורית, הרי שהציבור יכול וצריך לומר כאן את דברו. אנחנו צריכים לומר הן לשר הביטחון והן לרמטכ"ל שמבחינתנו שניהם פוגעים בתדמיתם בעימותים הללו; שמי משניהם שיתפשר, שיפייס, שיחפש דרך לתפקד ביחד – רק יקבל אצלנו עוד נקודות. זו הדרך שבה משפיעים אזרחים במדינה דמוקרטית על מנהיגיהם, ואנחנו צריכים להעביר להם בכל דרך את המסר הזה.

מדינת ישראל גדולה הן משר הביטחון שלה והן מהרמטכ"ל. גם מערכת הביטחון הישראלית גדולה משניהם. המדינה ומערכת הביטחון שלה עוד יהיו כאן גם כאשר שניהם ייזכרו בעיקר כתמונות מאובקות על הקיר במחנה מטכ"ל. כמו כל בשר ודם, הם יתנו אז את הדין בפני ערכאה גבוהה הרבה יותר מאשר התקשורת והבוחרים.

אדוני שר הביטחון, אדוני הרמטכ"ל: שניכם תרמתם הרבה לביטחון ישראל. שניכם פוגעים היום בביטחוננו ובביטחון ילדינו במריבותיכם המטופשות, החוזרות ונשנות, לעיני כל העולם. אם אתם לא מוצאים שפה משותפת – צעקו זה על זה בדלתות סגורות, עד שתירגעו ותמצאו פתרון. החיים כאן לא קלים גם ככה; אנחנו לא צריכים להעמיס על ערמת בעיותינו גם את התנהגותכם.