"אוהבים לומר שאמנות מרפאת, עד היום לא האמנתי בזה"

באחת מפינות הגלריה שבה מוצגת התערוכה החדשה של נחמה גולן, מתפתל נחש בגווני חום וזהב. פניו כלפי השמיים, זנבו פונה לאדמה. חריגותו בולטת בחלל, אבל דווקא הוא, מכל המיצבים האחרים, מסמל בעיני האמנית תקווה.

תקווה בנחש?

"לנחש יש הקשר של רפואה והוא גם מזכיר את גן העדן", היא אומרת, "הרי משם הוא מגיע". ואחרי רגע היא מוסיפה: "אבל הנחש קשור גם בגן עדן אחר, גן העדן של השאהידים שמאמינים בבתולות המחכות להם אחרי המעשה הנורא שעשו". המחשבה השנייה הזו, ההרהור הנוסף והמנוגד, חורזים את התערוכה כולה ואולי את האופן שבו נחמה גולן חושבת על דברים ועל העולם. זוהי חשיבה דואלית, שתמיד יש בה צד נוסף, שונה ואחר.

נחמה גולן היא אמנית פלסטית מוערכת שאצרה והציגה תערוכות רבות, ומאחוריה עשרות שנים של יצירה פורייה ומקורית. רבות מיצירותיה בוחנות את מקומה של האישה בעולם הדתי; הידועות שבהן הן "גולם", "שתלכי בדרכים ישרות" ו"מסכת נשים". בימים אלו היא מציגה תערוכה חדשה בשם "המקום ואני". בעיקרה, התערוכה מגיבה או משתמשת ביצירות עבר של גולן, ואף מציגה אותן באופן מחודש.

"אני לא תמיד יודעת לעקוב אחרי התהליך המחשבתי שמוביל אותי לרעיון", היא אומרת על מעשה היצירה. "אני מתחילה מלבוא לחלל, להיכנס לגלריה כשהיא עדיין ריקה, ולחשוב איך ומה אני רוצה להציג בה. עבודות תמיד יש לי, כי אני יוצרת כל הזמן ללא קשר לתערוכות. כשמגיע זמן להציג אני מחליטה מה אני רוצה לומר כעת, ובוחרת את העבודות על פי זה. הפעם, אחרי כמה רעיונות, הבריק בי פתאום המונח 'המקום ואני'. למושג מקום יש המון שכבות. כמובן שהוא קשור באחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, ורב בו הנסתר על הגלוי, אך הוא קשור גם במקומות פיזיים, בין השאר מקומות שאצרתי בהם תערוכות או הצגתי תערוכות בעצמי".

משני צידי הקיר המרכזי תלויות שתי תמונות מודפסות. נראית בהן דמותה של נחמה רוקדת מין ריקוד סופי, לבושה מעיל ארוך וכבד, כשהיא ניצבת על מה שנראה כמו דרך עתיקה, חצי סלולה חצי מוזנחת.  ביניהן נמצא מיצג העשוי כולו מסימנים של טעמי המקרא, שיורדים מטה לכיוון הקרקע בצורת משפך.

סיפורן של התמונות הללו מתחיל בתערוכה שאצרה נחמה בשנת 1986 בבית האמנים בתל־אביב. היא הזמינה אמנים להציג בזוגות את עבודותיהם, וקראה לתצוגה הזו "מפגשים ודיאלוגים". אחד הזוגות הללו היו מרים גמבורד ויוסי נחמיאס ז"ל. "מרים הביאה לתערוכה את צורת הסטודיו שלה, כולל העתק של הרצפה המאוירת", מספרת נחמה, "ויוסי, בשיתוף פעולה עם דרוזים מרמת הגולן, בנה שחזור של דרך, ממש שביל רחב וארוך, שהונח בתערוכה ונתן למבקרים אפשרות ללכת על אדמת רמת הגולן בתוך תל־אביב".

בתערוכה אחרת הציגה גולן צילומים שלה מאותו מיצג, כשהיא רוקדת עם המעיל על הדרך מהרמה. התצלומים הללו שבים ומוצגים כעת. "יש כאן התכתבות עם מושג המקום הממשי, עם הדרך, עם הגולן, והתכתבות שלי עם מקום שאצרתי בו תערוכה, עם בית האמנים ועם תערוכה אחרת שהצגתי בנפרד".

חוסר מובנה

בתקופה הקשה הנוכחית, גם חייה של גולן עברו תהפוכות כואבות. בעלה, הזמר דני גולן, נפטר בפתאומיות כמה חודשים לאחר שנכדתה, ששירתה כתצפיתנית, הצליחה להימלט פצועה ממוצב נחל־עוז בשבעה באוקטובר. "המוות והחיים נכרכו יחד", אומרת נחמה. "כאילו מישהו היה צריך לשלם על ההצלה של הנכדה. לא שאני יודעת משהו על דרכי האל, אני בעיקר לא יודעת, אבל יש מין תחושה כזו שהדברים קשורים. התזמון היה מאוד קרוב".

מאורעות התקופה נוכחים בתערוכה במובן מסוים, אך גולן מרגישה שעדיין מוקדם ליצור אמנות שעוסקת בהם באופן ישיר. "אני חושבת שצריך להתרחק עוד קצת מהדבר כדי לעשות עליו אמנות. זה עדיין טרי, זה עדיין קורה. הדבר היחיד שכן יצרתי הוא ציור של נכדתי נמלטת מהמיגונית בנחל־עוז. אבל זה ציור שאני לא מתכוונת להציג, זה עבורי. אני גם חושבת שהסכסוך המדמם בינינו ובין הפלסטינים, המלחמה על האדמה בין ישמעאל ויצחק, הוא נושא שכבר עסקתי בו ואני לא רואה שיש לי משהו חדש לומר.

"כשפנו אליי מ'הגלריה האחרת' וביקשו שאציג כאן תערוכה, בהתחלה לא רציתי", משתפת נחמה. "עם כל מה שקרה לי ולנו בשנה הזו, עם כל האווירה מסביב, לא היה לי חשק. אמנם הסטודיו הוא חדר בריחה מופלא, אבל לא הייתה בי את התשוקה להציג. אבל פנו אליי שוב ושוב ואמרו לי שדווקא להפך, זו דרך לצאת מהמקום הקשה והשפוף, עד שהשתכנעתי".

וזה עשה לך טוב?

"אוהבים לומר שאמנות מרפאת, אף פעם לא האמנתי בזה. תמיד אמרתי שריפוי זה בבית חולים, שם מרפאים, האמנות איננה מרפאה. אבל דווקא סביב יצירת התערוכה הזו מצאתי שיש בזה אמת, שהאמנות עושה איזשהו ריפוי לנפש, והריפוי הזה לנפש עושה גם ריפוי לגוף. כשזיהיתי את זה, שמחתי שהסכמתי להציג".

את התערוכה הנוכחית אוצרת ד"ר אביבה וינטר, השוקדת על כתיבת ספר שבו היא מתבוננת ביצירתם של אמנים ישראלים חוזרים בתשובה. גולן מעידה על עצמה שהחזרה בתשובה היא הפרט הביוגרפי החשוב ביותר בחייה, ולדבריה היא הובילה אותה ליצור.

"כשסיימתי את לימודי האמנות לא התכוונתי לעסוק בה, לא הרגשתי מחויבת לה ומסורה אליה", היא מספרת. "דווקא החזרה בתשובה הביאה לי את הסיבה לעסוק באמנות. אני לא עושה אמנות כדי לקשט, אני רוצה לומר משהו דרכה. חזרתי בתשובה בעקבות המחשבה, הרעיונות, לא בגלל המצוות. להפך, לקח לי זמן להשלים עם מערכת ההתנהגויות והמעשים הזו, ולעשות כל מיני הסכמים עם עצמי כדי לקבל את זה. את המחשבות והרעיונות שאליהם הגעתי אני רוצה לבטא דרך היצירה. ואני חושבת שאני מביאה ליצירה שלי את החופש החילוני, כי את האמנות למדתי ופגשתי תחילה כחילונית".

לדברי האוצרת אביבה וינטר, "כמו יוצרים חוזרים בתשובה נוספים, נחמה הגיעה אל המקום הדתי והחלה לפתח מערכת דימויים ייחודית וחדשה, כזו שמצד אחד מביאה לעבודות את העולם שלה ואת הסגנון והשפה האמנותית שלה, אבל יחד עם זה משקפת את עולם החזרה בתשובה – בצורה, בעומק ובתוכן. בתהליך החזרה בתשובה יש חשיפה לאורח חיים חדש ולעולם טקסטואלי אדיר, וישנו גם המפגש של האישה היוצרת עם המרחב הנשי של העולם הדתי, שזה נושא שנחמה עסקה בו בתערוכות קודמות.

"בתערוכה הזו, 'המקום ואני', יש משהו אחר. אני מרגישה שיש כאן התבוננות של נחמה ביצירה שלה עצמה, במין מבט־על. העובדה שהיא עדיין בשנת אבל על בעלה, וכמובן הניסיון היצירתי הגדול שלה, מביאים אותה למקום של הסתכלות פנימה על המקום היוצר שלה, על האמנות שלה ועל האופן שבו היא יוצרת אותה. יש בתערוכה תמהיל ייחודי של קודש וחול, חומר ורוח, מרחב וזמן, גוף ונשמה. לא העבודות כאן הן העניין, שהרי הן הוצגו בעבר, אלא החלל, התחושה המתקבלת מהמרחב כולו".

גולן מוסיפה על הדברים: "בכל יצירה שלי אני רואה פרט, פרט מתוך שלם. הרי אנחנו כולנו חסרים. אני חושבת על הפסוק 'ותחסרהו מעט מא־לוהים', שמניח את החוסר כמשהו מובנה בתוכנו. כך גם ביצירה. שים לב שבתערוכה פרושים כל מיני איברים ולא גוף שלם. יש עיניים, יש ידיים, יש פה, יש רגליים – חלקים חסרים. כשאני יוצרת אני חותרת לשלמות של היצירה, אבל אף פעם לא שלמה איתה. אני עושה אותה שוב ושוב כדי להגיע לאיזושהי שביעות רצון שגם בה יש הבנה שהמיצג הוא חסר. רק בתערוכה, בשילוב של המיצגים, יש התקרבות לשלמות.

"בכלל, בסטודיו אני מרגישה הכי קרובה לקדוש ברוך הוא, שהוא השלם היחיד. אולי זה השקט מסביב, ואולי זו העובדה שאני מרגישה שיש חסד ביצירה עצמה. באופי שלי אני מאוד לא מדויקת, וכשאני מרגישה שיצירה יצאה לי מדויק אני יודעת שזה לא ממני".

מחסום הפסוקים

אחד הדברים הבולטים ביצירה שלך הוא השימוש בטקסט. על כל קירות התערוכה מופיעים מילים, אותיות, טעמי קריאה.

"אני באמת תמיד משתמשת בטקסט, באותיות, במילים. נושא הכתב נורא חשוב לי, אני כנראה לא סומכת מספיק על הדימוי החזותי עצמו ותמיד זקוקה למילים, לפעמים כמו קביים לעבודה. זה יכול להיות פסוק, מילה, אותיות מפוזרות. זה יכול להיות שירה, בדרך כלל שירה של נשים כמו יונה וולך או חווה פנחס־כהן, ששיר שלה נמצא בתערוכה הזו".

אחד ממיצגי האותיות המופיעים בתערוכה הוא אותיות עבריות קדומות היוצרות את המילה א־לוהים. האותיות מונחות חתוכות על הקיר, ומתוכן נשקפות פניו של מי שמביט בהן, כמו בראי.

"גם זה מיצג מתערוכה קודמת, במוזיאון רמת־גן", אומרת נחמה. "רק שבתערוכה ההיא ההשתקפות של הראי עם האור גרמה לכך שהאותיות נראו על הרצפה, כך שלא רק שאתה מוצא את עצמך משתקף בתוכן, אתה גם דורך עליהן בלי לשים לב".

עבודה מעניינת נוספת שקשורה במילים היא פסל לבן של פה פתוח, הבולט מן הקיר. בתוך הפה דחוסים טקסטים מקופלים, שבמבט מקרוב מתגלים כפרקי תהילים. הפה שמחזיק את הדפים נדמה כנחנק מערימות המילים שסותמות לו את הלוע.

היצירה הזו גורמת לתחושה קשה, כאילו פרקי התהילים לא מניחים למי שאומר אותם להתבטא באמת.

"זה גם וגם. תקופות קשות בעם ישראל זה משהו שחוזר על עצמו, ונשים אמרו תהילים בכל התקופות הקשות הללו. גם בתקופה הזו, עם פרוץ המלחמה נשים חילקו ביניהן ספרי תהילים. יש באמירת התהילים אמונה, תקווה ונחמה, אבל יש גם משהו שכמו סותם את הפה. זו שוב המחשבה והניגוד שלה. ביטוי של אמונה חזקה ויחד עם זאת נתינת מקום לספק, לסימן השאלה".

השילוב בין אמונה לספק בא לידי ביטוי בעבודה נוספת בתערוכה, "קידוש". נראית בה יד שמחזיקה מה שנראה כמו יין או דם, בתוך נייר שעליו מופיעות המילים "מקדש ישראל והזמנים". "יש כאן אלמנטים של קידוש, אבל תבניות הקידוש הרגילות נשברות", מסבירה נחמה. "זו יד שמאל ולא יד ימין, יד נשית ולא יד גברית, וגביע שהוא בעצם נייר מתפרק ובתוכו ספק יין ספק דם. אז יש התקדשות, אבל בתוכה, או לצדה, ערעור על אותה התקדשות".

זיכרון במזוודה

גולן, בת דור שני לשואה, מתייחסת לנושא גם בתערוכה הזו. "זה דבר שאני מתכתבת איתו בכל תערוכה, נושא שמוסיף להטריד אותי כל הזמן", היא אומרת. במרכז הגלריה, על הרצפה, מונחת מזוודה פתוחה שבתוכה עומדות בשוּרות דמויות פליימוביל שונות. הדמויות מרימות את ידיהן הימניות במועל יד נאצי. חלל המזוודה הפנימי כהה ומבריק, ומי שמציץ לתוכה מזהה את פניו משתקפות בתוך השחור.

"במקור זו עבודה שהוצגה באופן אחר", מסבירה נחמה. "דמויות הפליימוביל, שהן מתוצרת גרמניה, עמדו בצורת משולש גדול על הרצפה, לא בתוך מזוודה, ועל הקיר מעליהן ניצב בהתאמה שלט משולש ועליו המילה 'עצור' בגרמנית. זה מעין שחזור של שלט שעמד בכניסה לאושוויץ. בראייה רב־ממדית, שני המשולשים הונחו כך שלו היית מחבר אותם בדמיונך הם יכלו ליצור מגן דוד. כאן העבודה מונחת בתוך מזוודה, כמו מין זיכרון כזה שלוקחים ממקום למקום, דבר שאפשר לסגור ולהניח תחת המיטה".

הזיכרון שנחמה מדברת עליו מתחבר בעיניי לתערוכה כולה, שעוסקת בעצם בזיכרון. הזיכרון של גולן עצמה, זיכרון מגוון ומרובד של שנות יצירה רבות, זיכרון של מקומות, של נקודות זמן ואירועים, וזיכרון האיש שלה שאיננו, והיעדרו מורגש אפילו בהצבת התערוכה. "תמיד הייתי נעזרת בו בהצבה, בגלל שיש לי הצבות קצת משוגעות שדורשות מאמץ וטיפוס לגובה. כאן ויתרתי על השיגעון הזה והרווחתי את הגבול, את היצירה, את ההצבה עם מגבלות. פעם אחת אפשר לעבוד עם מגבלות, לא תמיד צריך שהכול יהיה פתוח", אומרת נחמה בחיוך.

עם אילו תחושות או מחשבות היית רוצה שאנשים ייצאו מהתערוכה הזו?

"אני חושבת באופן כללי שאמנות צריכה לעורר שאלות. מובן שהיא צריכה גם לעורר התפעלות אסתטית, אבל היא לא יכולה לעצור שם. היא צריכה לגרד תהיות ומחשבות, לגעת בדמיון, בקיום. לעורר משהו מחדש, להוסיף משהו, לפתוח משהו. המטרה שלי היא ליצור איזו טלטלה.

"היום יש לאנשים נטייה להתחיל מקריאת ההסבר של האוצֵר או האוצרת, כדי לא לצאת אידיוטים ולהגיע ליצירה כבר עם איזו תובנה חכמה כלפיה. אני דווקא לא הייתי רוצה שאנשים מיד ירוצו לקרוא את הרציונל של התערוכה, את הטקסט המסביר הנלווה, אלא קודם כול ישתהו מול העבודות. הייתי רוצה שאנשים לא יחששו מהפרשנות של עצמם, ולא יחתרו להגיע למה שהם מזהים כפרשנות האמיתית. הרי רוב הסיכויים שהתחושות שעולות בהם מול העבודות הן גם התחושות שעברו אצלי כשיצרתי אותן. אז כששואלים אותי איזו טלטלה או איזו מחשבה בדיוק הייתי רוצה לעורר, אני לא יודעת להגיד, זו שאלה קשה. מי אני שארצה מחשבה מסוימת עבור מישהו אחר? ההפך, אני רוצה שהוא יגיד מעצמו.

"ואני רוצה להגיד עוד משהו. האמנות לא צריכה להיות מרוחקת, על גבי האולימפוס. זה שעושים אותה כזו ושמגזימים בכבודה זו בעיה גדולה. אני חושבת שהאמנות צריכה להיות נגישה לכל אדם. גם לאדם הפשוט ביותר יש איזשהו מדור בנפש שפתוח למה שמעבר ליום־יום ולשגרה. אז אולי זה הדבר שהייתי רוצה שיקרה. שהיצירה שלי תעורר בכל אדם משהו. גם סלידה זה בסדר. זה יוצר דיאלוג, יוצר שיח".

הדיאלוג שגולן נחמה מדברת עליו חוזר אל הנחש שפתחנו בו, אל הספק המתכתב עם האמונה, אל המחשבות הכפולות. הכפילות הזו מקבלת ביטוי בתחושה מפתיעה שנחמה מדווחת עליה. "אתה יודע? אני מרגישה לא בנוח כשהעבודות בחוץ", היא משתפת בגילוי לב, "יש בי צד שרוצה שהתערוכה תסתיים כבר".

למה?

"אמנם אני עושה את החלל, את הגלריה, למרחב שלי, אבל זה עדיין זר, זו עדיין רשות הרבים. ורשות הרבים היא אכזרית, היא מקום לא פשוט. אני כאילו מרגישה שהעבודות שלי לא מוגנות. בכל פעם שיש תערוכה אני כבר משתוקקת לקפל אותה ולקחת את העבודות שלי חזרה הביתה".

התערוכה "המקום ואני" מוצגת ב"גלריה האחרת" במכללת תלפיות בחולון, עד יום חמישי הקרוב, 19 ביוני