"הנגיעה בתהום מצדיקה את פעולת האמנות"

חג הסוכות עוד לא ממש כאן, אבל ביקור בתערוכה של אסתר שניידר בהחלט מכניס אותי לאווירתו. אנו יושבים בצילו של אחד המיצגים, "חבורה", המזכיר סוכה נטולת דפנות ממשיות, או פרגולת אשראם מדברית. כפות תמרים כפופות שלובות בכפות ידיים מגולפות עץ, ויחד הן מרכיבות את גבולות המיצג ומקיפות אותנו. על הרצפה מונחות כריות ישיבה, צבועות בגווני שחור, וסימני המברשת הגליים ניכרים עליהם.

"אני מחוברת ליסודות החב"דיים העמוקים שספגתי בילדותי, לסיפור של הנשמה שיורדת לעולם", היא משתפת. "הנשמה הזו שצועקת ויי, שיש לה את המסע שלה, את השליחות ואת התיקון שלה, זה משהו שמלווה אותי מאוד. אני מרגישה שמתוך האמונה שלי בדבר הזה, מתוך רצון לגעת בעומק וברוח, בחרתי לעסוק באמנות".

התערוכה, ששמה "הושענא", מוצגת במוזיאון בת־ים לאמנות, משלבת מיצגי פיסול וציורים, חלקם תלויים על הקיר וחלקם משתלשלים מהתקרה. אני אומר לשניידר שהתחושה שעטפה אותי כשנכנסתי לתערוכה הייתה של כניסה למקדש. היא מחייכת ומתקנת: "אני מעדיפה משכן מאשר מקדש. למשכן יש תנועה, וזה חלק מהעומק שיש בחסידות שמדבר אליי גם היום, החתירה פנימה עד למקום שבו הדברים מתהפכים ומספרים לנו משהו אחר, ובעיקר מספרים לנו על הגמישות של המציאות והופכים אותה לפחות נוקשה, לדבר שיש בו התחדשות, דינמיות".

תחושת המקדש, או המשכן כפי שאסתר מדייקת, מתקבלת הן מהחלל שהוא כדברי אסתר "מין אוהל גדול שאמנם בנוי מבטון, אך הוא עגול ויש חלונות למעלה שנותנים אור טבעי כל היום, ויש הרגשת תנועה מתמדת", והן מהמיצגים סביב שמייצרים תחושת טקסיות, אך לא טקסיות כבדה אלא כזו שיש בה גמישות והרבה ירוק, מרחב וטבע.

"המיצגים מרמזים במובנים רבים לכלי המשכן", אומרת אסתר, "גם בצורה שלהם וגם בשמות שלהם. יש כאן, למשל, מיצג שנקרא 'פני שולחן' שרומז לשולחן הפנים. המיצג שמופיע בחלל הכניסה, עם ציורי הצמחים שפרושים על הנייר כמו קנים, רומז למנורה.

"המושג 'פנים' חוזר הרבה בבניית המשכן, כמו 'אל מול פני המנורה', 'פני הכפורת' ועוד. אני חושבת שהפנים זה המפגש – המפגש עם האלוהי, המפגש עם האחר, מפגש הכרובים שעל ארון הברית. הפנים הם גם הדיאלוג שהחפץ מייצר עם האדם שמתבונן בו, דיאלוג שהופך את החפץ לדבר אחר, מניע אותו.

"יש במשכן גם משהו מאוד גופני, אפשר ממש לדמיין אותו כגוף – המנורה היא כמו העיניים, מזבח הקטורת כנגד האף, קודש הקודשים זה הלב. והמשכן הוא גם בית, יש בו מטבח, יש חדר מיטות. השתמשתי כאן ברהיטים מפורקים כדי לבנות את הכלים מחדש באופן אחר, וזה מתחבר למקום של הגמישות של המציאות, לתנועה שיש בה או שיכולה להיות בה".

מהגרת תרבותית

אסתר שניידר נולדה במוסקבה בשנת 1978. כשהייתה בת שנה וחצי, עלתה עם משפחתה לישראל. אביה, מיכאל שניידר, לימד יהדות באופן מחתרתי בברית המועצות והיה ממובילי תנועת ההתקרבות ליהדות של רבים מהקהילה היהודית במוסקבה. לימים היה חוקר קבלה ומיסטיקה יהודית, וכיהן כפרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן.

המשפחה התגוררה תחילה בשכונת גאולה בירושלים, ולאחר מכן עברה לשכונת רמות. הוריה היו קרובים אז לחסידות חב"ד, ועד סוף בית הספר היסודי היא למדה במוסדות החסידות. לאחר מכן, בעקבות שינויים שעברו הוריה, היא עברה ללמוד באולפנת חורב.

"אי אפשר לשים את ההורים שלי במשבצת דתית או סוציולוגית מוגדרת, הם אנשים חופשיים", אומרת שניידר. "בעולם החב"די היה חסר להם רוחב, היה חסר להם מדע. אבא שלי זיכרונו לברכה תמיד היה יהודי מאמין ושומר הלכה, אבל גם נהנה מתרבות כללית ולמשל אהב מאוד את הקולנוע של ברגמן. אני חושבת שהעובדה שהייתי ילדה שהגיעה מרוסיה, בשנים שבהן זה עוד היה נדיר, והמעבר שלי מבית הספר של חב"ד לחורב, העמיקו בי את תחושת המהגרת התרבותית. כיום אני נמנעת מהגדרות ורואה את עצמי אדם מאוד מחובר לאמונה ולמקום היהודי, אבל לא נכנסת לאיזו תבנית מוכרת".

מה את יכולה לומר היום על המעבר התרבותי והחברתי ההוא, מהעולם של חב"ד לעולם של הציונות הדתית?

"זה באמת היה שינוי. אחד הדברים הבולטים והזכורים לי זו דווקא האסתטיקה. בלבוש החרדי יש חגיגיות, יש קלאסיקה. אני זוכרת שהייתי מתבוננת על המורות שלי בחב"ד והן היו נראות לי אלילות. הייתי בוחנת אותן, את הפאות, הנעליים, החצאיות, הכול היה נורא אסתטי ומוקפד. במעבר לחברה הציונית־דתית, פתאום לא ידעתי מה ללבוש. נתקלתי בסרפנים שהיו אז באופנה והרגשתי שאני לבושה באופן מוגזם ולא מותאם ביחס לשאר הבנות, בעיקר בשבתות".

את השפעות האסתטיקה החרדית היא מזהה בעבודות שלה גם היום. למשל, בשימוש שעשתה בחלקים של רהיטי עץ ישנים שמגולפים באופן כמעט וינטג'י, כדי לבנות את המיצגים בתערוכה. "זו לא הייתה בחירה מודעת, אלה היו חומרי הגלם הנגישים. יצאתי לרחובות בשכונה שלי ואספתי חלקי רהיטים, בעיקר כיסאות, ומהם יצרתי את מסגרות המיצגים. אבל תוך כדי ובדיעבד, אני מזהה בחתיכות העץ הללו משהו חגיגי".

את דרכה האמנותית היא החלה בכלל בעיצוב גרפי. "רציתי להיות ילדה טובה ולרכוש מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו", היא אומרת. "ניסיתי להיות מעצבת גרפית, אבל הרגשתי שאין בזה רוח ושאני צריכה עומק, צריכה את האמנות".

היא למדה בבצלאל תואר ראשון בעיצוב ואז תואר שני באמנות, ובנוסף למדה כמה שנים במדרשה לאמנות. כיום היא מתגוררת בתל־אביב. עבודותיה, שהוצגו בכמה וכמה תערוכות, זכו לשבחי המבקרים וזיכו אותה בפרסים שונים, בהם פרס שרת התרבות לאמנות פלסטית של משרד התרבות והספורט, ופרס גבעון של סדנאות האמנים בתל־אביב.

לעלות מתוך התהום

החלל העגול והמיוחד של מוזיאון בת־ים הולם בעיניה את אופי התערוכה. "את המבנה הזה עיצב האדריכל יצחק פרלשטיין בשנות השישים. אני אוהבת את התנועה המעגלית שהמוזיאון מייצר. שים לב שהמוזיאון נושק למגדל המים של השכונה. פרלשטיין רצה שמקור המים ומקור הרוח של הסביבה יהיו סמוכים, שהאמנות המוצגת כאן תרווה את התושבים. נוצר חיבור שלא תכננתי אותו, משום שלא ידעתי מה יהיה שם התערוכה, בין המים ובין תפילת ההושענא שהיא בעיקרה תחינה לגשם, לצמיחה, לרוויה".

מאיפה באמת הגיע שם התערוכה?

"כשהתחלתי לעבוד על היצירות הראיתי אותן לחבֵרה. היא התבוננה במיצגי הרהיטים, בכפות התמרים וכפות הידיים שמלוות פה כמה מיצגים, והתחילה לזמזם את השיר 'הושענא' של ויקטוריה חנה. השם הזה פשוט נחת עליי והרגשתי שאני מסכימה לו. תפילת ההושענות היא בקשה לישועה. אנחנו עומדים חסרי אונים מול המציאות וזקוקים לגדלות, לאיזו השראה עמוקה בשביל לשנות את המצב. במובנים רבים אני חושבת שנתקענו בהושענות, נתקענו בסוכות, לא הצלחנו להגיע לשמחת תורה.

"הושענא זו גם התפילה שמלווה את פעולות שאיבת המים, את ההעלאה מהתהום. הנקודה הזו של להעלות דבר מהתהום, היא מה שנתן לי תוקף לאמנות, במיוחד בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר. כמו כולם, בהתחלה הרגשתי מין שיתוק ותהייה האם יש מקום למה שאני עושה. והנגיעה בתהום, היכולת להביא דבר מתוך העומק, להרוות, ליצור טוב במעגלים שיש לי נגיעה בהם, נותנת צידוק לפעולת האמנות. לא רק לעשות אמנות משום שהחיים ממשיכים וככה זה, אלא להבין שיש בזה ערך, שזה מחבר למעמקים. יש בתערוכה גם רובד של חג, של מעגל, תנועה סיבובית שגם היא מזכירה את ההליכה של ההושענות סביב בימת בית הכנסת. גם המשכן חוזר כאן. הוא כמו סוכה נודדת חגיגית, שמזכיר את הסוכה שלנו שהפכה לאבל".

כמעט כל המיצגים עומדים על הרצפה, כאשר הרגליים שהם עומדים עליהן הן בעצמן יצירות עץ מגולפות – של נעלי עקב, מדרגות קטנות, אפילו מברשות מטאטא. אני מבקש מאסתר שתסביר את העניין.

"במברשת המטאטא יש כמה דברים", היא אומרת. "קודם כול זה דומה למברשת הצבע, שהיא הראשית של היצירה, תנועת הצביעה. זה להניח את הכלי שמייצר את הדבר. גם בציורים הראשונים שעשיתי אהבתי לשחק עם העובדה שהדבר שיוצר חותם את עצמו. שנית – המברשת מוסיפה שיער, ואני אוהבת להשתמש בתנועה הגלית הזו, כמו שיש על הכריות שעליהן אנחנו יושבים כאן. בנוסף, במשנָה טאטוא נקרא 'כיבוד': לכבד את הבית, לכבד את המקום. גם המשכן דורש כיבוד, טיפוח, כדי לא להירקב ולא לעמוד במקום. ולבסוף, בטאטוא יש משהו שהוא נוגע־לא־נוגע ברצפה, קצת מרחף מעל".

ונעלי העקב?

"כאן יש אולי איזו השפעה של המורות שלי מחב"ד", מחייכת אסתר. "בעקב יש ממד של הדר אבל גם רצון להגבהה. והרצון הזה חוזר למרחב המשכן ולמיצגים שכמו מנסים לטפס אל־על, לשאוף למעלה, להימתח. כמו שביוגה תמיד מדברים על הגבהה של הגוף, מתיחה והרחבה של החוליות".

בעיניי יש כאן מרכיב של הומור ששובר מעט את טקסיות היתר שיכולה להיות באלמנטים ספיריטואליים.

"אני מסכימה. בכלל, הנעליים הן החיבור לקרקע, האיזון להתארכות מעלה".

ההתארכות שאסתר מדברת עליה, הרצון להגביה, חוזרים שוב ושוב בתערוכה. כמעט בכל מיצג יש אלמנט כזה או אחר של מדרגות. במרכז החלל, למשל, ניצב "הסולם", מיצג גבוה שרגליו מונחות בקומה התחתונה והוא שולח ידיים מגולפות אל הקומה העליונה.

"זה סולם שהוא גם גוף", אומרת אסתר. "הידיים בצד אחד והרגליים בצד השני, כמו מנסות לחצות נהר, או עומדות על גדות נהר. הרבה אנשים שמתבוננים במיצג הזה נזכרים בסולם יעקב. זה לאו דווקא הדבר הראשון שחשבתי עליו, אבל זה בסדר גמור. בכלל, אני מעדיפה שהדברים יהיו כמה שפחות מוגשמים וקונקרטיים, כדי לאפשר מרחב של תנועה שכל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה. אני לא מנסה לעשות אילוסטרציה של כלי המשכן, למשל, אלא לקחת נקודה מופשטת ולמתוח אותה למקום אחר.

"אם מדברים על סולם יעקב, אז כתוב 'מלאכי א־לוהים עולים ויורדים בו'. 'יורדים בו' יכול להתפרש בתוכו, כלומר בתוך הגוף שלו, וזו שוב התארכות של גוף. בתוך המיצג אפשר לראות סוג של פנים בוכיות ודמעות שיוצאות ממנו, כשהדמעות הן כמו משקולות, הן מייצרות איזון. כך שיש כאן גם עלייה, מתיחה כלפי מעלה, וגם תנועה, אולי מאוזנת יותר, כלפי מטה".

קריאת מגילה בתערוכה

הצבעוניות הבהירה של התערוכה מדגישה את הכהות של המיצגים השחורים הבודדים שמונחים באחד מחלקי המעגל. יש בהם פסל מדרגות שחור גדול, ובסמוך לו יריעת בד שחורה בגובה הגוף שבתוכה קרועים חורים דמויי עיניים ופה.

"המיקום של המיצגים השחורים הוא ליד היציאה שמובילה למגדל המים", מציינת אסתר. "זה מקום של בריחת אנרגיה, כהגדרת הילה האוצרת, ולכן הוא מתכתב עם המקום הקשה יותר. את הבד, דמוי הפרצוף, רציתי לעשות מצמר של כבשה שחורה, אבל אין כבשים שחורות, אז השתמשתי בלֶבד ובצמר של כבשה חומה וצבעתי אותו. כשמתקרבים אפשר לראות את הגוונים החומים ואפשר לראות שבקרעים של הפה והעיניים יש בד רשת, כמו גרביונים נשיים. כמו אישה שצועקת משהו, שצועקת סבל".

כלומר זה לא ייצוג של הרוע, לא מה שיכול להיראות במבט ראשון כמו איזה שד מרושע.

"נכון, זה לא הרוע אלא יותר התוצאה שלו, הדבר הקרוע והכואב והקשה שמבקש שלא נתעלם ממנו, שנתייחס אליו, שנביט בו. כמו אישה שנפגעת וצועקת ומבקשת מהסביבה להביט בפגיעה הזו, לא להתעלם, לא להימנע מלהושיט לה יד".

אנחנו מוסיפים להתהלך בין המיצגים ובין הציורים הגדולים המתנפנפים מהתקרה כמו וילונות, או כמו פרוכות. אני נעצר על יד מיצג שנדמה כמו מיטה מוארכת כשעליה מתוח ציור. זהו ציור עם טקסטורה מסודרת שמזכיר שמיכת משבצות גדולה, כשעל המשבצות מצוירים שני גלגלי אופן המשתלבים אחד בשני.

"זה מיצג שהוא מחווה לאבי זיכרונו לברכה, שנהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים", אומרת אסתר. "הוא רכב על אופניים ופשוט כמו נקטף ונעלם. הרגשנו שהמוות שלו היה מיסטי, הוא היה בן שישים ונראה מצוין. הוא היה איש רוחני מאוד שחקר את המיסטיקה היהודית הקדומה, לפני שנולדה תורת הקבלה. באיזשהו מקום אני מרגישה שכל התערוכה הזו מושפעת ממנו. אני ודאי מושפעת ממנו בחיים שלי ובאמנות שאני יוצרת. כל ההתכתבות עם הסימנים המיסטיים היהודיים, עם הרמזים מעולם הסוד, ההעמקה בתוך המציאות, הצבעים, הצורות, זה משהו שבא ממנו. הוא היה מספר לי ולאחים שלי בהתרגשות על דברים שהוא למד ושהוא עסק בהם. כאן הנחתי אותו על מיטה ארוכה, ובקצה של הציור, בקצה של השמיכה, נמצאות הפנים שלו והוא נראה ישן. שינה היא אחד משישים ממיתה, ובשינה יש גם חלימה שהיא עוד כניסה לעולם מסתורי וכמוס".

לקראת חג השבועות יזמה אסתר קריאה של מגילת רות בחלל התערוכה. אני שואל אותה על המקום של חבורה וקהילה בחייה, על התרחשות דתית או רוחנית שקורית בטקסיות משותפת. עד כמה יש לה ביום־יום התרחשות שיש בה משכן.

"אני מרגישה שאנחנו נמצאים בעידן שבו אנחנו מחפשים טקסים", היא אומרת. "אולי זה קשור גם לשבעה באוקטובר, אבל אני חושבת שהרצון הזה להתכנסות, לקהילתיות, נמצא בכל העולם. בבית כנסת רגיל אני כבר לא מוצאת את עצמי, אבל אני כל הזמן מחפשת את הטקסיות האחרת. אני אוהבת את ההתקבצות של הביחד, את ההתכנסות של החגים, ואני מבקשת אותה וגם מבקשת תפילה או עמידה רוחנית משותפת, מתוך רצון ולא בכפייה. לעיתים אני מצליחה לייצר את זה בעולם שלי, בסביבה שלי. אני מאמינה שזה יכול להיות מקום של ריפוי והעמקה.

"אני חושבת שמתוך הרצון והמקום הזה יצרתי את התערוכה הזו, שיש בה הזמנה לביחד, כמעט כמו משכן. לכן שמחתי לעשות פה קריאה של מגילת רות סביב שבועות. יש בתערוכה גם פירוק והרכבה, פירוק של התבנית הדתית המוכרת כדי להגיע אליה מחדש, להתבונן בה ממקום גמיש יותר".