"כאמנים אנחנו מציירים את החיים בישראל: פחדים, כאבים, מלחמה ושלום"

הקשר בין טַנוֹ פֶּנְט סוֹסטר לסרגיי בונקוב החל בתערוכה תל־אביבית לפני 13 שנה, ששניהם הציגו בה את יצירותיהם. כששוחחו, גילו שיש להם הרבה מן המשותף: שניהם עלו ארצה בשנות השלושים לחייהם ממדינות ברית המועצות לשעבר; טנו בעלייה הגדולה של 1990, וסרגיי ב־1999. כאשר עלו ארצה, לכל אחד מהם כבר הייתה קריירה מפותחת בתחום האמנות: סרגיי צייר על נייר ועל בד והיה מורה מצטיין בבית ספר לאמנות; טנו היה אנימטור בסטודיו גדול במוסקבה. אביו של טנו היה גם הוא אמן מוכר באסטוניה, בעיקר בתחום הציור.

בעקבות אותה שיחה החלו השניים לעבוד יחד ואף העלו כמה תערוכות משותפות. האחרונה שבהן מוצגת בימים אלו במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. התערוכה, "אותיות פורחות באוויר", כוללת עשרים ושניים תחריטים שמתכתבים עם אותיות האל"ף־בי"ת.

אוצרת התערוכה היא גלינה פדורובנה, רעייתו של סרגיי. זה לא הקשר המשפחתי היחיד בתערוכה הזו: בנם של סרגיי וגלינה, מקסים, יצר לתערוכה אנימציה מונפשת. ניתן לראות אותה באמצעות אפליקציית AR המאפשרת מבט נוסף על היצירות.

מאיפה הגיע הרעיון לעסוק באותיות העבריות?

טנו: "מאז שהגעתי לארץ, לא ראיתי שמישהו טיפל באופן אמנותי באותיות האל"ף־בי"ת. אמנים ישראלים כבר לא מתעסקים עם אותיות. הטיפול היצירתי היחיד שיש לאותיות כיצירות טיפוגרפיות שאפשר לתת להן פרשנות אמנותית, מגיע לרוב בהקשר ילדותי, כמו 'א' אוהל, ב' זה בית', או בהקשר דתי. אנחנו רצינו לעשות משהו חדש, להעמיק באותיות מזווית אמנותית שמתבוננת בהן באופן אחר ומנסה להעניק להן משמעות חדשה".

סרגיי: "כאמנים אנחנו מציירים את החיים שלנו בישראל, והחיים שלנו כאן כוללים הכול – פחדים, שלום, מלחמה, כאבים, וגם את האותיות. לאותיות העבריות יש יכולת לגעת בקהל ישראלי או יהודי. כל אחד שפוגש את התערוכה, משהו אחר באותיות מדבר אליו".

ניגודים משלימים

טנו וסרגיי החלו לעבוד על האותיות בתחילת סגרי הקורונה, כאשר החיים נעצרו והם ניסו לחשוב מה בכל זאת הם יכולים ליצור. טנו מלמד תחריט והדפס בבית האמנים בתל־אביב, וכך חומרי התחריטים היו זמינים להם לעבודה. השניים נפגשו באופן קבוע בסטודיו של טנו, וכשעלה רעיון האותיות הם החלו בניסיונות משותפים עם התחריטים.

"הבנו שיש משהו באותיות שמעניין את שנינו, ושהאותיות הן תשתית שאפשר לקחת להרבה כיוונים ופרשנויות, ולכן יכולות להתאים ליצירה משותפת", אומר טנו. "הגענו אל התחריטים בגלל האילוץ של תקופת הקורונה, אבל האילוץ הזה הוליד משהו מדויק. שילוב של הקלאסיקה של התחריטים עם האלמנטים המודרניים שנמצאים בציורים עצמם, הביא לתוצאה טובה".

זה אילץ אתכם ליצור בשחור ולבן.

סרגיי: "העבודה בשחור־לבן מאפשרת לציור לבלוט. אתה לא טובע בצבעים כי אין צבעים, אז אתה מתבונן בקווי הציורים עצמם. גם ככה הציורים של טנו ושלי מרובי פרטים ורמזים והתפתלויות. אם היינו מוסיפים לזה גם צבע, הצופה היה הולך לאיבוד".

גלינה, אוצרת התערוכה, ליוותה את העבודה מראשיתה. "עשיתי עבורם תחקירים והבאתי להם חומרים כתובים על האותיות", היא מספרת. "אספתי ציטוטים מהמקורות, הקשרים קבליים, גימטרייה, כל מה שיכול להיוולד מהאות. בכל אות הם היו קוראים את הטקסטים שהבאתי, ובהתאם לזה מתחילים ליצור יחד. טנו, שעובד בצורה מסודרת יותר, נצמד לטקסטים והקפיד שיהיה קשר בין האותיות ובין הפרשנויות הרלוונטיות. סרגיי, לעומת זאת, עובד בצורה פחות ריאליסטית ולוקח את הפרשנות על האותיות למקום יותר רחוק".

ההבדלים הללו מעניינים. טנו וסרגיי, תוכלו לספר על כך מהזווית שלכם?

טנו: "אולי כי אני מורה, אני עובד בצורה יותר דידקטית ומסודרת. בהליך היצירה אני שואל את עצמי מה יתאים לאות כזו ומה לאות אחרת. צריך לזכור שעבדנו יחד על כל תחריט, כלומר זו לא תערוכה שמשלבת יצירות שלי ויצירות של סרגיי, אלא תערוכה של 22 יצירות שכל אחת מהן נוצרה בעבודה משותפת שלנו. הוויכוחים בינינו תוך כדי העבודה היו קשורים להרגשה שלי שסרגיי מצייר משהו על אות מסוימת למרות שאין באמת קשר, כלומר הוא לוקח את הפרשנות על האות רחוק מדי".

סרגיי: "אני חושב שההבדלים בינינו, התזזיתיות שלי לעומת היכולת הסבלנית של טנו, הם גם שורש ההתאמה בינינו. אני באמת עובד באופן כאוטי יותר וטנו מסודר יותר, וזה יוצר את ההשלמה".

וזה עובד לכם?

סרגיי: "אני חושב שאמנים לא צריכים לענות על שאלה כזו, הם צריכים לשאול אותה. אמנים מניחים את השאלות מול הקהל באמצעות האמנות עצמה. אחד הדברים שהיצירות האלה שואלות הוא בדיוק השאלה הזו: האם יצירה ששני אמנים עבדו עליה יחד, ושמו בתוכה כל אחד את הפן שלו, מצליחה להיות טובה ולגעת בלב של מי שצופה בה. זה באמת היה אתגר ליצור את עבודות התערוכה יחד. מלבד הדיונים על הפרשנויות, היו לנו גם לא מעט ויכוחים על השילוב, על הקומפוזיציה, ואיך לחבר את שני הסגנונות שלנו באופן נכון בתוך כל יצירה".

רמברנדט מאחוריך

טנו פנט סוסטר נולד באסטוניה וגדל במוסקבה. הוריו הכירו במחנות העבודה בסיביר, ששניהם נשלחו אליהם לאחר שהואשמו בחתירה תחת השלטונות. סרגיי בונקוב נולד וגדל בעיר בירוביג'ן, בירת המחוז היהודי שהקים שלטון סטלין במזרח הרחוק של רוסיה, אלפי קילומטרים ממוסקבה הבירה.

העברית של טנו טובה אך סרגיי מדבר רוסית בלבד, ואנו נעזרים בגלינה כמתורגמנית בינינו. אני שואל את סרגיי על תחושתו, כמי שאינו דובר את השפה, ליצור תערוכה שמתרכזת באל"ף־בי"ת העברי.

סרגיי: "בשבילי האות העברית היא נטולת משמעות והקשרים, וזה דווקא מאפשר לי להתבונן בצורה שלה באופן נקי וליצוק לתוכה את המשמעות שאני רוצה. אולי מי שמדבר עברית, והאותיות מתחברות לו מיד למילים וליום־יום, לא יכול להתבונן כך באותיות העבריות".

גלינה: "שלונסקי אמר שאדם שגר ליד הים לא שומע את רחש הגלים. גם אדם שמדבר עברית וגדל לתוכה, יכול לפספס את הייחודיות של צורות האותיות שבה, ולא לראות בהן משהו שיש בו אמנות בפני עצמו. אנחנו יודעים שהאותיות העבריות הן לא רק צורות אינסטרומנטליות יבשות, אלא נושאות בתוכן משמעויות עמוקות יותר".

סרגיי: "כצייר, אני מתקשר עם הקהל באמצעות הקומפוזיציה והצורות הוויזואליות. זו השפה שלי, וכך אני גם קורא את האותיות. להביט בהן מבחינתי זה כמו להביט בפירמידות המצריות. התחושות שהפירמידות מעבירות אליי עוברות דרך הצורה שלהן, ההגשה, המבנה – לא באמצעות הראש ושאלת המשמעות".

פער השפה מייצר אפוא ניגוד והשלמה נוספים בין סרגיי לטנו. ההיכרות של טנו עם השפה העברית מביאה אותו ליצור מתוך ההקשרים והמשמעויות העמוקות שבכל אות, אפילו הקשרים פשוטים כמו מילים שמתחילות באות הזו. לעומת זאת, ההתבוננות של סרגיי באות כצורה נטולת־הקשר, מאפשרת לו להפליג למקומות רחוקים יותר. ההשלמה ניכרת באופן מרהיב על היצירות עצמן.

כאמור, על גבי עבודות התחריטים בשחור ולבן, סרגיי וטנו הלבישו הנפשת אנימציה רבודה שיצר מקסים, בנם של גלינה וסרגיי, שמסיים בקרוב את לימודיו בבצלאל.

למה בכלל להוסיף הנפשה ליצירות, אני שואל. במקום להשיב, סרגיי מראה לי תצלום של ילדים וילדות יושבים על ספסלים במוזיאון, כאשר על הקיר מאחוריהם תלוי ציור של רמברנדט. הציור גדול ומרשים, אך הילדים והילדות שקועים בטלפונים שלהם ומתעלמים מיצירת האמנות. "עבור הילדים האלה, רמברנדט שמאחוריהם לא קיים, הוא כתם עיוור", אומר סרגיי. "עשינו פה פעולה חינוכית שמחברת את הבהייה בטלפונים אל האמנות הקלאסית, אל התחריטים, אל האל"ף־בי"ת. באמצעות אותם טלפונים אפשר להתבונן ביצירות ולגלות בהן פן נוסף".

גלינה: "הילדים היום לא הולכים למוזיאונים כמו שאנחנו הלכנו, ואנחנו צריכים לחשוב איך לחבר אותם לאמנות הזו. אנחנו לא היינו צריכים את הגימיק הזה של ה־AR כדי להיחשף לאמנות, אבל ייתכן שהם כן צריכים".

כלומר, יש כאן מעשה דידקטי. אבל האם אתם מרגישים שזה הוסיף ליצירות גם מבחינה אמנותית?

גלינה: "זו שאלה טובה. זה אכן גימיק, אבל הגימיק מאפשר מפגש עם האמנות. אמנות בסופו של דבר צריכה לתקשר, לחנך, היא לא יכולה להיות אליטיסטית כזו, שלא מנסה לדבר אל הקהל באופן רחב. אמנות לא יכולה רק לומר 'מי שלא הבין, בעיה שלו'. יש פה מפגש עם אותיות האל"ף־בי"ת, ויש בזה ערך חינוכי. לא שהמטרה של התערוכה הזו היא לחנך, אבל בהחלט יש בזה ערך".

סרגיי: "בעיניי יש כאן משהו חשוב. אנחנו מצליחים להביא את האמנות של המאה ה־15, מלאכת התחריטים וההדפסים, אל המאה ה־21, ולחבר אותה לדור הנוכחי. זו לא רק פעולה דידקטית, זה מעשה אמנות. זה לתת קיום ליצירה קלאסית בתוך העולם הנוכחי".

טנו: "חשוב לומר, אומנם מלאכת התחריטים וההדפסים היא קלאסיקה של המאה ה־15, אבל גם בציורים עצמם, עוד לפני ההנפשה, ציירנו את העולם המודרני, ויש הרבה אלמנטים עכשוויים שמתכתבים עם המציאות של היום. החיים עצמם נכנסים פנימה".

באור התכלת העזה

גלינה וסרגיי נישאו עוד בבירוביג'ן ועלו לארץ עם ילדם מקסים, כשהוא היה בן שנתיים. גלינה מלווה ואוצרת כבר שנים רבות את האמנות שסרגיי יוצר.

גלינה, איך זה להיות האוצרת של בעלך?

"לפני שאני האוצרת שלו אני קודם כול אשתו וקצת אמא שלו... מבחינתי אוצרת זו מילה חזקה וגדולה, אבל אני מבינה את התפקיד ושמחה לעשות אותו. במערכת כזו צריך לדעת לנתק, להבין מתי אנחנו בפגישת עבודה ומתי זו סתם ארוחת ערב".

גלינה וסרגיי, איך היה לעבוד יחד עם הבן שלכם על התערוכה?

גלינה: "זה קודם כול מאוד מחבר. כשהבן שלך כבר גדול, בן 23, הוא כביכול כבר לא חייב לתקשר איתך, יש לו חיים משלו. אתה צריך למצוא דרך להתחבר אליו מחדש, והייתה לנו פה הזדמנות לחיבור כזה. אני שמחה שמקסים היה מאוד גמיש ופתוח, והצלחנו לנהל את השיח סביב היצירות בצורה טובה ומכובדת. בהתחלה הוא לא ראה בעבודות משהו שלו, והתייחס אליהן בתור 'היצירות שלכם'. עם הזמן והעבודה המשותפת הוא הצליח לראות בהן משהו שלו, והוא מאוד גאה בתוצאה. מקסים היה טיפוס של מחשבים בילדותו, ופתאום הוא גילה את האמנות – בדיוק הפוך מהבן השני שלנו, שכל הילדות והנערות שלו עסק באמנות, וכאיש בוגר גילה את עולם המחשבים".

מה מביא אנשים שיש להם קריירות די מוצלחות בתחום שהם אוהבים, לעזוב הכול ולהגיע למדינה אחרת?

טנו: "ב־1990 הייתה תחושה שאם השער נפתח ויש אפשרות לצאת צריך לנצל אותה מיד, משום שכפי שכבר קרה בעבר, השער יכול להיסגר בשנית. אני מגיע מבית שתמיד הייתה בו חתירה סמויה או גלויה תחת השלטון, ותמיד הייתה התנגדות לקומוניזם. לכן היה ברור שאם אפשר, יוצאים".

ולמה דווקא לישראל?

טנו: "האמת היא שבאותו זמן לא היו אפשרויות אחרות, זו הייתה דרך המילוט היחידה".

גלינה וסרגיי עלו מאוחר יותר, בשנת 1999. "אני הייתי מורה לעברית והכרתי את השפה, ולכן היה משהו טבעי יותר בבחירה לעלות לארץ, וזה כמובן מתחבר לזהות שלנו כיהודים. בנקודת הזמן ההיא, למרות שסרגיי הצליח מאוד, הקריירה האמנותית שלו כבר עמדה במקום והבנו שזה הזמן להמשיך הלאה".

סרגיי: "גם מקסים היה שיקול. הוא היה בן שנתיים ולא רצינו שיגדל שם, רצינו שיהיה לו עתיד אחר".

ואיך העלייה לארץ השפיעה על האמנות שלכם?

סרגיי: "בבירוביג'ן ציירתי על נייר ועל בד, וכשהגעתי לארץ התחלתי לעבוד עם זכוכית. בירוביג'ן מעוננת רוב הזמן והשמש מחשיכה מוקדם, זה מייצר איזה ממד של דכדוך. ההגעה ארצה, ממש עם הירידה מהמטוס, חשפה אותי לשמש באופן שלא הכרתי. הרגשתי שיחד עם האור החזק של השמש נפתח לי עולם של צבעים שלא השתמשתי בהם עד אז, וזה נכנס לתוך האמנות שלי שנהייתה צבעונית יותר. התחלתי לעבוד עם הזכוכית וממש הפצצתי אותה בצבעים עזים, פתוחים וחזקים".

טנו: "אצלי זה הפוך. האמנות שלי ברוסיה הייתה יותר צבעונית. האור החזק כאן דווקא הציף אותי וגרם לי לראות פחות את הצבעים, ולהשתמש יותר בשחור־ולבן. באסטוניה, למשל, דווקא בגלל שכמעט אין אור טבעי, האמנים משתמשים בצבעים יותר חזקים, כי אתה זקוק יותר לצבע. בארץ יש כל כך הרבה צבע מסביב, שזה מייצר אצלי תגובה הפוכה".

לישראל יש גם השפעה תרבותית וחברתית על האמנות שלכם?

סרגיי: "מאז שהגעתי לפה התחלתי לצייר באופן כאוטי יותר. זה מהדהד את ההרגשה הפנימית שלי שבארץ יש קצוות ואין אמצע. אין כאן סתיו ואביב, למשל, רק קיץ וחורף. העונות לא מסודרות. גם המעבר בין יום ולילה מרגיש קיצוני, כאילו הוא קורה פתאום. גם האנשים הם או חיוביים או שליליים, אין תחושה של ממוצע, אין איזון".

גלינה: "אני מרגישה שישראל היא מדינה כאוטית ועם הרבה מתח, אבל גם מדינה מאוד שמחה. מדהים אותי שאנחנו תמיד מדורגים גבוה במדד המדינות המאושרות. אני חושבת בהקשר הזה על החוסן שיש לעם היהודי".

טנו: "אולי בגלל שאני מלמד כל הזמן, אני פחות מרגיש את התנודות הכאוטיות. אני מאוד צמוד לאמנות מסודרת. אולי אני צריך להעז להתפרק יותר באמנות, להכניס צבע, להיות יותר אבסטרקטי".

כחלק מהניסיון לספר את סיפור האותיות באופן שמזמין התבוננות מחודשת, היצירות בתערוכה אינן מסודרות לפי סדר האל"ף־בי"ת, והן מעבירות את המבקרים מעין מסע שיש בו הכול: טירוף, הומור, פחדים וכאבים, סממנים יהודיים וסממנים תיאולוגיים מאמונות ודתות שונות. האות האחרונה בתערוכה היא רי"ש. בתוך הרי"ש מסתתרת תקווה שבאה לידי ביטוי חזק בהנפשת האנימציה של היצירה. יוצרי התערוכה רצו שהמסע שלה, על שלל הרמזים והציורים, יסתיים במקום שיש בו תקווה.

ארכיאולוגיה של ההווה

גלינה פנתה למוזיאונים רבים והציעה להציג אצלם את התערוכה, עד שהתקבלה תשובה חיובית ממוזיאון ארצות המקרא. המוזיאון, ששוכן מול מוזיאון ישראל בירושלים, מכיל ממצאים ארכיאולוגיים שונים מארצות המקרא, ארצות המזרח הקדום; הממצאים כולם מבוססים על האוסף הפרטי של משפחת בורובסקי שהקימה את המוזיאון. לכאורה זהו לא ביתן הטבעי של תערוכות שעוסקות באמנות עכשווית. אני תוהה על כך באוזני ד"ר ריסה לויט, מנהלת המוזיאון, שמצטרפת לשיחה.

"ליבו של המוזיאון הוא אכן חפצי ארכיאולוגיה רבים ומגוונים שהגיעו מהארצות העתיקות המופיעות במקרא, ועל פניו תערוכה כזו פחות מתאימה לנו", מסכימה ריסה, ומסבירה מדוע בכל זאת התערוכה נכנסה למוזיאון. "אני מנהלת את המוזיאון שנתיים, ואחת התערוכות הראשונות שפתחתי כאן עלתה סמוך מאוד לשבעה לאוקטובר, בפברואר 2024. בגלל המלחמה, כדי להגן על חפצי המוזיאון, הוצאנו פריטים יקרים מהוויטרינות ושמנו אותם במחסן. פתאום היו כל מיני מקומות ריקים במוזיאון, והריק הזה העלה לי את הרעיון לשים במקום החפצים שהורדנו אמנות עכשווית שנוצרה אחרי 7 באוקטובר. ניסינו, וזה עבד ממש טוב יחד. הרבה מהחפצים הארכיאולוגיים קשורים בכלי מלחמה, וזה התחבר לימי המלחמה הנוכחיים. זה כבר פתח את האפשרות להניח בתוך מוזיאון ארכיאולוגי תצוגות אמנות מודרניות.

"אני תמיד עסוקה בקשר בין העבר, ההווה והעתיד, ואני חושבת שתערוכה שמתעסקת עם האל"ף־בי"ת מתכתבת יפה עם מה שיש במוזיאון. יש לנו כאן גלריות שעוסקות בהתפתחות הכתב העברי מהצורות הקדומות ביותר שלו עד מה שיש לנו היום, אבל הן עוסקות רק בצורה של האותיות. אני יודעת שבעברית כל אות היא תמיד יותר מסתם אות, היא נושאת בתוכה משמעויות נוספות, והתערוכה מעניקה לאותיות את המשמעות הנוספת. בכלל, ביצירות של ההווה יש כוח להבין טוב יותר את האמנות של העבר".