בפסח תשפ"ג שהה פרופ' בארי שטראוס בישראל, במסגרת מחקר על מרידות היהודים באימפריה הרומית. הוא לא העלה בדעתו עד כמה ההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה, ולא ניחש שחמאס תכנן בתחילה לפלוש באותו החג לישראל ולכבוש את יישובי העוטף. כמה חודשים אחר כך, כששטראוס כבר חזר לארה"ב, התממשה מתקפת הטרור הרצחנית, "וכל העוסקים בתחום חשבו על אותו דבר: דפוס האירועים הזה מוכר לנו בצורה מפחידה", הוא אומר. "יש בו תזכורת מבעיתה למה שאירע במהלך המרד היהודי ברומאים. לא מופרך לחשוב שהפיצול הפנימי בישראל הוא אחד הגורמים שעודדו את חמאס לתקוף, ועודדו את האדונים האיראנים לתת אור ירוק. הם ראו את הישראלים מקוטבים, וחשבו שזה זמן טוב להכות".
עוד כתבות בנושא
שטראוס, היסטוריון יהודי־אמריקני, נחשב לאחד מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בעולם ולמומחה בולט לתולדות האימפריה הרומית. עד כה פרסם 17 ספרים שתורגמו ל־19 שפות. אנו משוחחים בזום - אני כאן והוא במנלו פארק, קליפורניה - לרגל צאת המהדורה העברית של הספר שהוא פרי המחקר שערך בארץ, "יהודה נגד רומא - מאתיים שנות מרד נגד האימפריה החזקה בעולם" (הוצאת שיבולת, 2026). לאורך שיחתנו מחלץ שטראוס לקחים נוקבים מהעת העתיקה לימינו: הוא משרטט קווי דמיון מבהילים בין נפילת רומא למשבר של תרבות המערב, ומסביר מדוע המורדים העקשנים מירושלים יכולים לנדב כמה עצות הישרדות קריטיות לישראל של 2026. כהיסטוריון צבאי, הוא מציב סימן שאלה חריף מעל מה שנחשב לעיתים כאקסיומה היסטורית: "אם לא הייתה מלחמה פנימית שבה היהודים הורגים ומרעיבים אלה את אלה", הוא אומר, "יש סבירות גבוהה שהמרד שלהם ברומאים היה מצליח".
באמת?
"כמובן. התפיסה שבאה לידי ביטוי גם בתלמוד, ששנאת חינם ומלחמות פנימיות הן שהביאו למפלתם של המורדים בירושלים, איננה מיתוס. בפעולות הללו המורדים פשוט הסגירו את עצמם לידי האויב. ומכאן עולה השאלה: מה היה קורה אילו היהודים היו קוברים את המריבות ביניהם, ומציגים חזית מאוחדת מול הרומאים? האם ייתכן שטיטוס לא היה מצליח לכבוש את ירושלים? העיר עמדה במצור במשך ארבעה או חמישה חודשים. זה לא מעט, אבל אנחנו יודעים על ערים שהחזיקו מעמד הרבה יותר, וגם המורדים בירושלים היו יכולים לשרוד תקופה ארוכה בלי לרעוב אילו שמרו על המזון שהיה להם.
"צריך להבין שזה לא היה מצור קל מבחינת הרומאים. היו להם צרות צרורות בכל הקשור לאספקת מים בסביבה היבשה של ירושלים, והם נאלצו להביא אותם ממרחק רב, בעוד למורדים היה בתוך החומות מעיין טבעי שסיפק להם את כל המים הדרושים להם. לרומאים גם לא היה עץ זמין לבניית מכונות המצור, והם היו צריכים לשנע חומרי גלם ממרחקים. ובניגוד למיתוס שנבנה לימים, הרומאים לא היו סופרמן. לו המורדים היו מאוחדים, הרומאים היו עשויים להרים ידיים בסופו של דבר ולומר 'טוב, זה מספיק'. זה לא בלתי הגיוני".
איראן בתפקיד ארה"ב
בעיני הישראלי הממוצע, המונח "המרד ברומאים" מתמצה לרוב בסיפורים המוכרים על חורבן הבית ובאפילוג של מצדה. בפועל, אלה רק כמה נקודות ציון בתוך התנגשות תרבויות מתמשכת. מחקרו של שטראוס משתרע על פני מאתיים שנה, מכיבוש יהודה בידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס, דרך שלטון הורדוס, ועד לריסוק הסופי של הריבונות היהודית בשלהי מרד בר כוכבא.
שלוש תחנות עיקריות שזורות בציר הזמן ששטראוס משרטט. הראשונה היא המרד הגדול, שפרץ בשנת 66 לספירה, הוביל לחורבן ירושלים בשנת 70 והסתיים בנפילת מצדה בשנת 74. השנייה היא מרד התפוצות (116־117 לספירה) – התקוממות אדירה אך מוכרת פחות, שפרצה בזמן פלישת רומא למסופוטמיה. המרד הזה, שסחף יהודים במצרים, בלוב ובקפריסין, הסתיים בדיכוי אכזר שהפך את אלכסנדריה למקום שומם מיהודים. כל זה היה מעין קדימון קשה למרד בר כוכבא, שפרץ בשנת 132 לספירה. תושבי יהודה ניהלו מלחמת גרילה קשוחה, שאילצה את רומא להעביר לכאן את מיטב מפקדיה מהאיים הבריטיים שבקצה האימפריה. רק לאחר שנים של לחימה הצליחו הכובשים להכניע מחדש את האזור, תוך החרבת היישוב היהודי בארץ ישראל ודחיקת מרכז החיים היהודיים אל הגליל.
אני שואל את שטראוס, כהיסטוריון שהקדיש את מרבית הקריירה שלו לחקר רומא והתקופה הקלאסית, מה גרם לו להקדיש ספר שלם למאבק בין האימפריה הזאת ליהודים. "במשך זמן רב ריתקו אותי דמותו של יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו - מ"ח) והנושא בכלל. יש בו מחקר מצוין", הוא משיב. "כשהסתכלתי על המקורות, הבנתי שיש כאן היבט מכריע שלא נבחן מספיק: 'הקשר הפרתי', או אם תרצה 'הקשר האיראני'. האימפריה הפרתית, ששלטה בשטח שממזרח לארץ ישראל, הייתה משענת אסטרטגית שהמורדים היהודים ניסו להישען עליה כמשקל־נגד לרומא. זה החלון שניסיתי לפתוח, והוא הופך את הספר לשונה במקצת מספרים אחרים שעוסקים במרידות".
בארי שטראוס | צילום: באדיבות מכון הובר
כדי להבין את התזה של שטראוס, צריך לחזור אלפיים שנה אחורה ולהתבונן בנוף הגאופוליטי של הימים ההם. יהודה לא הייתה פרובינציה מבודדת, אלא ישות גבול קריטית, כלואה בין שתי מעצמות־על שניהלו מלחמה קרה ולעיתים אף חמה: האימפריה הרומית ממערב, האימפריה הפרתית ממזרח. פרתיה, איראן של אז, לא הייתה עבור המורדים ביהודה חלק מ"ציר רשע", אלא מקור סיוע אפשרי במאבק מול הכיבוש הדורסני של רומא.
"במשך מאות שנים שררו יחסים חמים בין העם היהודי לאימפריות הפרסיות", מסביר שטראוס. "כורש הגדול שחרר את היהודים מהשבי הבבלי, והקהילה היהודית המשיכה לשגשג תחת השלטון הפרסי במסופוטמיה, עיראק של ימינו. מעבר לאינטרס המדיני, הדת הזורואסטרית האיראנית הייתה קרובה יותר ברוחה ליהדות, לעומת הפגאניות והפוליתאיזם של תרבויות יוון ורומא. לתפיסתה, העולם מחולק ומנוהל במאבק בין טוב לרע, ויש הדגשה של הפן המוסרי של האלוהות. זה לא מקרי שהמילה העברית 'דת' מקורה בפרסית - היא מופיעה לראשונה במגילת אסתר. גם בתקופות מאוחרות יותר, היחסים בין שני העמים היו טובים לאין ערוך ממערכת היחסים של היהודים עם אירופה הנוצרית, וזו נקודה שכדאי לחשוב עליה גם בהקשר של ההווה. העוינות של איראן לישראל מאז המהפכה השיעית היא אנומליה בקשר בין העמים".
עוד כתבות בנושא
המשחק בין המעצמות ליווה את הריבונות היהודית בארץ תקופה ארוכה. "במאה השנייה לפנה"ס החשמונאים השיגו עצמאות, אך כעבור מאה שנה פומפיוס כבש את יהודה והכניס אותה תחת המגף הרומי. מאותו רגע, הנהגת יהודה התפצלה לשני מחנות: פרו־רומי ופרו־פרתי. בשנת 40 לפנה"ס המחנה הפרו־פרתי אף הצליח להוביל לפלישה איראנית ליהודה. הפרתים מינו כאן מלך, אך כעבור שלוש שנים הרומאים גברו והמליכו מטעמם את הורדוס".
בספרך אתה מציג את הורדוס כרודן אכזר, אך גם כמדינאי גאון שידע לאזן בין האינטרסים של רומא לצרכים של היהודים.
"הורדוס היה אומנם עריץ שאחראי למותם של חפים מפשע, אך הוא גם היה פרגמטיסט ומדינאי יוצא מן הכלל. תחת שלטונו, הכוהנים בבית המקדש הקריבו מדי יום קורבנות מטעם האימפריה הרומית – ולא לקיסר כאל. זה היה סידור שכיבד את אמונת היהודים, ומומן בידי אוגוסטוס עצמו. לצד הבנייה המחודשת של בית המקדש, הורדוס שידר לרומא מסר מתמיד של נאמנות דרך הקמת ערים ומפעלים פגאניים מונומנטליים כמו קיסריה. לרוע המזל, הוא רצח בחייו את בניו המוכשרים ביותר, כי ראה בהם יריבים, וכך רק יורשיו חסרי היכולת שרדו. אילו היה לו יורש חכם, ואילו קיסרי רומא היו ממשיכים בקו המתון של אוגוסטוס, הדברים היו יכולים להתנהל אחרת והמרד היה אולי נמנע. אלא שזה דורש מדינאות משני הצדדים, ומדינאות היא מהתכונות הנדירות ביותר בהיסטוריה. כך שהעובדה שהכול השתבש בסוף אינה מפתיעה".
רבים מההיסטוריונים נוטים להציג את פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה כהתלקחות של שיגעון משיחי. מה עמד לשיטתך מאחורי יריית הפתיחה של תקופת המרידות?
"לרוע המזל, יוספוס פלביוס מתחמק מתשובה חותכת לשאלה הזאת, אבל אנחנו יכולים להצביע על שילוב של גורמים. קודם כול, תמיד היה מיעוט ביהודה שהתנגד לרומאים. אנחנו מוצאים התייחסויות אנטי־רומיות חריפות במגילות מדבר יהודה כבר בשנים מוקדמות מאוד, וידוע לנו על מורדים מהצפון שחצו את הגבול לסוריה ותקפו כפרים רומיים עוד במאה הראשונה לפנה"ס, זמן לא רב לאחר כינון השלטון הרומי. המיעוט הזה התמרד אחרי מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, ושוב בשנת 6 לספירה, כשרומא הכריזה על יהודה כפרובינציה רשמית שלה.
"אבל מה גרם לפיצוץ הגדול בשנת 66? הסיבה הראשונה היא שהרומאים הגבירו מאוד את הלחץ על האוכלוסייה ביהודה. נירון קיסר, חתיכת טיפוס בפני עצמו, היה נואש לכסף כדי לבנות מחדש את רומא לאחר השרפה הגדולה, והנציבים שלו ביהודה פשוט שדדו את היהודים על ימין ועל שמאל. לכך נוסף סכסוך אתני חריף בין היהודים ובין הסורים הדוברים יוונית בערים כמו קיסריה או היפוס בגליל, והרומאים צידדו ביוונים באופן עקבי. הנציב הרומי גם בזז כסף מבית המקדש העשיר וטבח באזרחים בירושלים, והיהודים נדחפו אל הקצה".
הצעד הראשון בהתקוממות הגיע מהאליטה הצעירה של הכהונה. "הם הקימו את תנועת הקנאים, 'זילוטה' ביוונית. בניגוד לאבותיהם, ששיתפו פעולה עם הממסד האימפריאלי, הצעירים ראו בעצמם את ממשיכי דרכם של פינחס ואליהו המקראיים, שהגנו על כבוד הא־ל. היו להם מניעים דתיים עמוקים, אבל הם לא היו אנשים בלתי־רציונליים. הם הסתמכו למשל על רשתות קשר הדוקות עם פרתיה, כמו משפחת המלוכה של ח'דיב - ממלכה שהתקיימה בכורדיסטן העיראקית של ימינו. שליטי ח'דיב התגיירו, בנו ארמונות בירושלים והצטרפו פיזית ללחימה נגד הלגיונות של טיטוס בשנת 70".
מכונת ההישרדות
שאלת ההיגיון הריאל־פוליטי שמאחורי החלטתם של כמה יהודים בירושלים להתקומם נגד המעצמה החזקה בתבל, מעוררת תמיד שאלה מקבילה: האם מישהו בעולם הצליח לעמוד באתגר כזה? האם היו עמים או פרובינציות אחרות שגירשו את הכובש הרומי מארצם? "כן", אומר פרופ' שטראוס, "היו כמה מקרים בולטים כאלה. הדוגמה הראשונה היא סקוטלנד, שהרומאים מעולם לא הצליחו לקיים בה שליטה אפקטיבית, ונאלצו לוותר עליה פחות או יותר. הדוגמה השנייה, והמפורסמת ביותר, היא גרמניה. השבטים הגרמניים התאחדו בשנת 9 לספירה תחת מפקד ששמו ארמיניוס, ובקרב יער טויטובורג המפורסם הם טמנו מארב מבריק והשמידו לחלוטין שלושה לגיונות רומאיים – כ־15 אלף חיילים. זו הייתה תבוסה הרסנית שאילצה את רומא לסגת לצמיתות אל מעבר לנהר הריין ולבטל תוכניות להקמת ערים שלמות במרכז גרמניה".
דוגמה נוספת ששטראוס מביא היא נוביה, סודאן של ימינו. "הרומאים ניסו לפלוש אליה, אך הובסו וגורשו. במוזיאון הבריטי שמור פסל ברונזה מרהיב של ראשו של הקיסר אוגוסטוס: הפסל הזה היה קבור מתחת למפתן של מקדש נובי, כך שכל מי שנכנס דרך על הראש של קיסר רומא. גם הניסיון של טראיאנוס (הקיסר בשנים 98־117 לספירה – מ"ח) לכבוש את מסופוטמיה ולהגיע למפרץ הפרסי החזיק מעמד שנה אחת בלבד לפני שהתקוממות מקומית גירשה את כוחותיו. רוב המרידות נגד רומא נכשלו, אבל היו תקדימים להצלחה".
המרידות המוצלחות, אומר שטראוס, פרצו בדרך כלל בטווח זמן של דור אחד מרגע הכיבוש הרומי – תגובה טבעית של אוכלוסייה מקומית המבקשת להדוף פולש טרי. יהודה, לדבריו, הייתה חריגה בכך שהפכה ל"אחד האתגרים הממושכים והמתישים שחוו קברניטי האימפריה בכל תולדותיה". הוא גם מזכיר שבזמן המרד הגדול ביהודה פרצה מלחמת אזרחים ברומא, ומקדש יופיטר הגדול נשרף. "במחקר הועלתה הסברה שאחת הסיבות לנחישות של טיטוס והרומאים להחריב את בית המקדש בירושלים הייתה נקמה פסיכולוגית. מעין תמונת מראה: אם המקדש שלנו נשרף, גם שלכם יישרף", הוא מסביר. "נוטים לדבר על משיחיות יהודית או פנאטיות יהודית, אבל יש משהו פנאטי לא פחות ב'פיסקוס יודאיקוס' – המס שאולצו לשלם כל יהודי האימפריה. הכסף הזה לא הלך לאוצר הרומי הכללי, אלא יועד ישירות ליופיטר, האל הראשי של רומא. כך הרומאים למעשה אמרו ליהודים: 'האל שלנו גדול יותר מהאל שלכם'. הרומאים נתנו גוון תאולוגי חסר תקדים למאבקם ביהודים. זה לא היה הבזק חולף, אלא תקופה ממושכת שבה הם ממש בדקו גברים כדי לאתר ברית מילה ולגבות את המס. הפנאטיות הייתה קיימת בשני הצדדים".
ההתמרדות היהודית זכתה ליחס חריג ונחרץ במיוחד מצד הרומאים, "בראש ובראשונה בגלל ציר הזמן", הוא מסביר. "המרד פרץ כאמור יותר ממאה שנה לאחר שפומפיוס נכנס לראשונה ליהודה, ולכן הרומאים לא ראו בו עוד התקוממות אלא בגידה פוליטית עמוקה של פרובינציה שאמורה להיות נאמנה. שנית, וחשוב יותר, המרד היהודי הציב איום רב־ממדי, משום שהיה מחובר ישירות לאימפריה הפרתית, האויב מספר אחת של רומא. הרומאים חרדו מהאפשרות שהמרד הזה יפתח את הדלת להתערבות צבאית פרתית, שתהפוך לסיוט אסטרטגי ותערער את היציבות במזרח האימפריה. החשש החריף משום שהיהודים היו קבוצה נפוצה ומשפיעה בערים הגדולות של מזרח הים התיכון ואף ברומא עצמה. הדת היהודית הייתה פופולרית מאוד אז, ומשכה אליה את האליטה הרומאית. אפילו במאה הרביעית, כשהאימפריה כבר התנצרה, כמרים נאלצו לומר למאמיניהם שיפסיקו ללכת לבתי כנסת בשבתות.
"מעל לכול, ליהודים היה די־אן־איי לאומי יוצא דופן, שלא נראה אצל עמים אחרים. נכון, לכל שבט עתיק היו אלוהי אומה ואדמה משלו, אבל ליהודים הייתה תשתית ממוסדת שמנעה מהזהות הזאת להישכח. הרומאים לא נלחמו באלים המצריים או היווניים, אבל בדת היהודית הם זיהו את המנוע הרוחני שמאחורי המרידה העיקשת. הקיום של התורה כספר קדוש וכמדריך מחייב, לצד מוסד הפרושים והרבנים שהתפתח בהמשך – כל אלה יצרו מכונת הישרדות ולכידות לאומית חסינה. היהודים הבינו שהם עם, והתודעה הזאת השפיעה על זרמי מעמקים במשך מאות שנים. זה ניכר גם בשיתוף פעולה מאוחר יותר עם האימפריה הסאסאנית, בשנת 614, שהוביל לשליטה יהודית קצרה בירושלים. עמים אחרים נטמעו או נמחקו; היהודים תמיד חשו שהם פשוט אינם יכולים להישמד כעם, גם אם ירושלים או בית המקדש ייחרבו לחלוטין".
הוא היה גיבור
המרד הגדול ותוצאותיו נכנסו בעצמם בתוך זמן קצר למנהגי היהדות, לתלמוד וללוח השנה העברי. מרד בר כוכבא, לעומת זאת, הפך לאות ולסמל רק עם לידתה של הציונות, ובמאה ה־20 אף עורר ויכוחים נרחבים בתנועה: בשנות השמונים הטיל פרופ' יהושפט הרכבי פצצה כשתיאר את המרד כהתאבדות לאומית פוחזת, שנבעה מעיוורון משיחי ופנאטי, ומנגד חוקרים ואנשי רוח כמו פרופ' יגאל ידין וד"ר ישראל אלדד טענו שהלוחמים היהודים של שנת 132 לא היו קנאים עיוורים, אלא מופת של לחימה הרואית ומוצדקת למען שחרור לאומי.
בפולמוס הזה, שטראוס מתייצב ללא היסוס בצד אחד של המתרס. "אני לא מאמין שבר כוכבא היה סתם פנאט ולא רציונלי. היו אומנם היבטים משיחיים מובהקים למרד שלו, אבל גם להרבה מהפכות מודרניות יש קונוטציות 'דתיות' חזקות. למרקסיזם, למשל, יש לבוש חילוני, אבל בעיניי הוא אמונה דתית לכל דבר. זה היה בלתי סביר לחלוטין שמיעוט קטן כמו הבולשביקים ישתלט על רוסיה, או שהתוכנית של הפיקוד הגרמני להעלות את לנין לרכבת בציריך כדי להתחיל מהפכה באמת תעבוד. אבל זה הצליח. אני לא מעריץ גדול של דטרמיניזם היסטורי שמצהיר מראש 'אין סיכוי שזה יצליח', כי ההיסטוריה לא עובדת ככה. בר כוכבא לקח סיכון אדיר, והיה סיכוי גבוה שינוצח, אבל היה גם סיכוי טוב שלנין או מאו דזה־דונג ינוצחו. בהיסטוריה יש נסיבות רבות שחייבים לקחת בחשבון, ומרידות חסרות סיכוי לפעמים מצליחות.
"אני מחשיב את בר כוכבא לגיבור, אף שאין ספק שהמרד הוביל בסופו של דבר לאסון. כמה מעמיתיי הישראלים אמרו שהמרד שלו והמרד הגדול היו רעיון נורא, ושלולא התרחשו, הכול היה נהדר: היהודים היו שומרים על אורחות חייהם, ולא היו מגורשים מארצם. התגובה שלי היא ששום עם במזרח הקרוב העתיק לא זכה לשמור על דתו תחת הרומאים. אם היהודים היו נשארים ביהודה ונמנעים ממרד, הם היו קיימים היום כפי שהפיניקים קיימים היום. הדת הפיניקית לא שרדה, ואף אחד לא סוגד לאלים שלהם. לכן אני מפקפק ברעיון שאילו היו היהודים נכנעים, הכול היה בסדר".
כיצד האמונה המשיחית או תודעת "העם הנבחר" באו לידי ביטוי בלחימה ברומאים לדורותיה?
"אלמלא האמונה המשיחית, ייתכן שהמרד הגדול היה מסתיים מיד. כשהרומאים הקיפו את ירושלים, יוספוס עמד שם וקרא ליהודים לוותר כי המשחק נגמר - והם בתגובה רגמו אותו באבנים. אילו היו רציונליים, אולי היו מוותרים. אנחנו גם יודעים שהרבנים השלימו בסופו של דבר עם המציאות, והבינו שאי אפשר להביס את האימפריה. אבל שוב עולה השאלה: מה היה קורה אילולא המרד? האם ללא העקשנות והמרדנות הייתה קמה בכלל התנועה הרבנית? האם היה שורד הניצוץ של הרצון היהודי להמשיך להתקיים כעם?
"כשמלך צרפת שאל את בלז פסקל, פילוסוף צרפתי בן המאה ה־17, מהי ההוכחה לקיומו של אלוהים, פסקל ענה: 'היהודים, אדוני'. מבחינתו לא הייתה שום דרך אחרת להסביר כיצד העם הזה שרד. אם נחפש סיבה היסטורית־חילונית, נזקוף זאת לזכות התלמוד והתנועה הרבנית, שבנו את היהדות מהיסוד. ספרי הקודש והתשתית שהגו הרבנים העניקו לאנשים מסגרת עמוקה ומספקת, וסגרו את הקהילה מפני השפעה חיצונית. זו הייתה מכונת הישרדות פנטסטית. היוונים שרדו גם הם מהעת העתיקה ועד היום, כי הייתה להם מולדת משלהם, אך הם ויתרו על דתם המקורית לטובת הנצרות. היהודים גלו ממולדתם, אבל שרדו בזכות התשתית הרוחנית וגם בזכות ארצות מקלט כמו מסופוטמיה שסיפקו להם בית זמני, אם כי נהגו לבסוף לפנות נגדם.
"יש הבחנה שצ'רצ'יל ניסח ב־1940, בימיה האפלים של בריטניה, ואני מצטט אותו בספר: 'אומות שנפלו בעודן נלחמות עד חורמה קמו מחדש, אך אלו שנכנעו ללא קרב - תמה דרכן'. המרידות ביהודה גבו מחיר דמים מבהיל, אך לולא התרחשו, ספק רב אם היו יהודים היום. העם היהודי שרד והותיר את רומא מאחור, וזה באמת מדהים".
יש היסטוריונים שטוענים שמנקודת מבטה של האימפריה, המרידות ביהודה היו לא יותר ממטרד. עד כמה הלחימה אכן דרשה מאמץ חריג מצד הרומאים?
"זה היה מאמץ אדיר", פוסק שטראוס. "כדי לדכא את המרד הגדול, הרומאים נאלצו לקבץ צבא של 60 אלף חיילים. את הגליל הם כבשו אומנם בקלות יחסית, אבל ירושלים הייתה עיר מבוצרת להפליא, והמורדים השיבו מלחמה שערה. אנחנו יודעים שהרבה רומאים מתו במצור. יוספוס פלביוס נמנע מלציין כמה בדיוק – וההשמטה הזאת כשלעצמה אומרת דרשני. אגב, אילו אספסיאנוס לא היה הופך לקיסר תוך כדי הלחימה, ייתכן שהמורדים היו מצליחים להשיג הסכם שישאיר בידיהם חלק מהאזור. ההיסטוריה בהחלט יכלה ללכת לכיוון אחר".
ההוכחה הבולטת ביותר להתייחסות הרצינית של הרומאים אל המרד היהודי, ניצבת עד היום בלב רומא: הקולוסיאום האדיר הוא למעשה מונומנט הניצחון לאחר דיכוי המרד היהודי. מופיעה בו כתובת המציינת בבירור שהוא מומן משלל המלחמה ביהודה. "מרד בר כוכבא גבה מהרומאים מחיר כבד עוד יותר", ממשיך שטראוס. "קיסרי רומא נהגו לפתוח את נאומיהם בסנאט בהכרזה 'לי ולצבא שלום'. אנחנו יודעים שכאשר אדריאנוס פנה לסנאט בזמן המרד הוא נמנע מלומר זאת, פשוט משום שהצבא שלו ממש לא היה בשלום. זה זעזע את הציבור באותה העת. גם במרד התפוצות הרומאים שילמו מחיר, כשנאלצו להסיג לגיון שלם מחזית הלחימה מול האימפריה הפרתית רק כדי לדכא את המורדים היהודים במצרים ובלוב".
המאמץ המתמשך הזה, אומר שטראוס, הותיר ברומאים צלקת פסיכולוגית. "הם תמיד נטרו טינה ליהודים על מה שעשו להם. זו אחת הסיבות לכך שאדריאנוס החליט להפוך את חורבות ירושלים לעיר פגאנית ולאסור על ברית המילה. הוא רצה להבהיר נקודה, להרתיע מפני מרידות בעתיד, ולאותת לפרתים: אולי נסוגונו במזרח, אבל אנחנו עדיין כאן, ולא נוותר על יהודה לעולם".
מיתוס הכישלון
בארי ס' שטראוס נולד בשנת 1953 בברוקלין, ניו־יורק. כשהיה בן 14 עקרה משפחתו אל מחוז רוקלנד בפרווריה הצפוניים של העיר – היום אחד הריכוזים החרדיים־חסידיים הגדולים של יהודי ארצות הברית, אך אז פרוור יהודי חילוני. "המשפחה שלי הלכה לבית כנסת קונסרבטיבי", הוא משחזר בחיוך נוסטלגי. "חגגתי בר מצווה, הלכתי לתלמוד תורה ולמדתי שם קצת עברית, אבל לא שלטתי בה ברמה טובה במיוחד".
בימיו בקולג' היה שטראוס העורך של עיתון הסטודנטים, וכבר החל לפזול לתחום העיתונות, אך טבילת אש קצרה במערכת חדשות אמיתית הבהירה לו שהאקטואליה היומיומית אינה המגרש שלו. הוא פנה למסלול של דוקטורט בהיסטוריה עתיקה באוניברסיטת ייל, ושם העמיק במקורות הקלאסיים. זו הייתה ראשיתה של קריירה אקדמית מפוארת, שנמשכה יותר מארבעה עשורים כפרופסור באוניברסיטת קורנל.
לצד עבודת המחקר הקפדנית, שטראוס סירב להיכנע לתבנית האקדמית הנוקשה. במשך הזמן העתיק את מרכז הכובד של עבודתו לכתיבת היסטוריה פופולרית, באופן שיהיה נגיש יותר לציבור הרחב. "מצאתי שכתיבה אך ורק לקהל אקדמי זה דבר מגביל וקצת צר. היסטוריה היא אמנות בדיוק כפי שהיא מדע, ויש לה צד ספרותי מובהק שרציתי לפתח. אקדמאים נהגו בעבר לזלזל בכתיבה פופולרית, אבל כיום רבים מהם שואפים לכתוב לקהל הרחב ומביטים בקנאה במי שמצליח לעשות זאת". כתיבה מהסוג הזה, הוא מספר, דורשת ממנו לפלס דרך בין הררי חומרים וספרות מקצועית בצרפתית, בגרמנית, באיטלקית וביוונית מודרנית, ואפילו להתמודד עם כמה מקורות בעברית.
בשנים האחרונות הוא פועל מתוך אחד ממוקדי ההשפעה האינטלקטואליים השמרניים הבולטים בארה"ב - מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שמאגד היסטוריונים מובילים לצד גנרלים בדימוס. "זה מקום מדהים להיות בו", אומר שטראוס, עמית בכיר במכון. "היכולת לשוחח שם עם אנשי צבא ולעבוד במשותף היא מכפיל כוח למחקרים שלי בהיסטוריה צבאית".
מאז טבח 7 באוקטובר, הוא אומר, שלוותו כיהודי־אמריקני התערערה, והוא מזהה עידן מאתגר שניצב לפתחה של יהדות אמריקה. "אם היו אומרים לי בעבר שיום אחד יצטרכו להעמיד שומר חמוש בחזית של בית כנסת באמריקה, הייתי מזדעזע מהרעיון. כיום זו המציאות. האנטי־ציונות הפכה לתירוץ הרשמי של האנטישמיות בשמאל ובימין, ויהודים חווים השפלות שלא הכרנו בעבר. אנחנו נצטרך להגן על עצמנו מילולית, ובמקרים מסוימים חס וחלילה גם פיזית. אבל זה לא לחלוטין רע", שטראוס מפתיע. "התהליך הזה יאלץ אותנו להבין מי אנחנו. אנחנו אוהבים את ארצות הברית, אבל אנחנו גם אוהבים את העם היהודי ואוהבים להיות יהודים".
כמה ממחקריו ופרסומיו עוסקים בבעיות המערב כיום, והתובנות שלו בנושא זוכות לחשיפה רבה. פרק בהשתתפותו בהסכת הפופולרי "טריגרנומטרי", עם צמד המראיינים הבריטים קונסטנטין קיסין ופרנסיס פוסטר, חצה את רף מיליון הצפיות. פרופ' שטראוס הציג שם נקודות דמיון מבהילות בין שקיעתה של רומא לתהליכים התרבותיים והפוליטיים שמטלטלים את מדינות המערב במאה ה־21. "אני חוזר בנושא הזה לפרדיגמה עתיקה שניסח ההיסטוריון המוסלמי אבן־ח'לדון במאה ה־14: ציוויליזציות פועלות באופן מחזורי", אומר שטראוס. "אבן־ח'לדון הסביר שלשבטים פראיים החיים במדבר יש לכידות קבוצתית חזקה במיוחד, 'עצבייה' בלשונו. הלכידות הזאת מעניקה להם עוצמה רבה, ומאפשרת להם לכבוש ערים עשירות, מתוחכמות ורוויות מותרות, אחרי שאלה איבדו את זהותן השבטית ואת האמונה בעצמן. הזרים משתלטים על העיר ועושרה, ואז בתורם נעשים רכים ומושחתים".
המרד השפוי | צילום:
בתקופת האימפריה הרומית המאוחרת והחלשה יותר, אומר שטראוס, האוכלוסיות העשירות היו מפורזות ולא יכלו לשמש בסיס לגיוס לוחמים שיעמדו מול צבאות הברברים. "היוונים והרומאים נהגו לומר 'השפע הורג', וזה מה שקורה באירופה ובארצות הברית. הפכנו לחברה עשירה להפליא שנהנית מרמת חיים שאין לה אח ורע בתולדות האנושות, אבל הצד השלילי הוא אובדן קשר עם היסודות. אנו רואים זאת בירידת הדת ובחוסר הרצון הכללי של דור שלם להביא ילדים ולהתרבות. כשחברה מפסיקה לרצות להתרבות, זה סימן מובהק לאובדן הביטחון שלה והאמונה בעצמה. ישראל, כמובן, שונה מאוד מהמודל הזה. היא חברה הרבה יותר משפחתית, מסורתית ודתית. כיהודי מערבי חילוני יחסית, תמיד הדהים אותי לראות עד כמה השבת נוכחת אפילו אצל הישראלים החילונים ביותר. זה סימן לסולידריות חברתית עמוקה, שאינה מובנת מאליה בשום מדינה מערבית אחרת".
קשה להאמין שהאזרח המערבי הממוצע יסכים לוותר על השפע שלו. יש בכלל דרך להפוך את המגמה?
"בארצות הברית אנחנו עדיין לא שם, ויש לנו סיבות לאופטימיות. אחד הסימנים המעודדים בשנים האחרונות הוא צמיחה של תנועות לחינוך אזרחי, ופתיחתם של יותר מאלף מסלולי לימודים קלאסיים באקדמיה, שמחזירים למרכז הבמה קריאה ברעיונות של יוון ורומא. 'אזרחות' היא מושג מפתח שהמערב חייב לחזור אליו. בישראל האזרחות מובנת מאליה בגלל השירות הצבאי והמעורבות העמוקה בעניינים ציבוריים, אבל במערב זה לא כך.
"רפובליקות חוקתיות הן שבירות מאוד. כפי שאמר בנג'מין פרנקלין כששאלו אותו אם משתתפי ועידת החוקה כוננו רפובליקה או ממלכה: 'רפובליקה – אם תשכילו לשמור עליה'. היא לא תחזיק מעמד אם כולם יהיו פסיביים, ייהנו מהחיים הטובים וישאירו את העבודה למישהו אחר. הליבה של מושג האזרחות נמצאת בחינוך ובאמונה של החברה בעצמה".
אני מספר לו שביקרתי לא מזמן במוזיאון מרכזי בגלזגו שבסקוטלנד, ולא יכולתי להחמיץ את העובדה שתצוגת ההיסטוריה הסקוטית ממוסגרת שם סביב אשמה, החזקת עבדים וניצול בחסות האימפריה הבריטית. אין שום אזכור לכך שבריטניה הייתה מהראשונות שהוציאו את העבדות אל מחוץ לחוק ואכפו זאת ברחבי העולם. "זהו בדיוק הביטוי המודרני לאובדן הלכידות החברתית ואובדן האמונה בעצמך", שטראוס מגיב. "ראינו את המנגנון הפסיכולוגי הזה כבר באתונה הקלאסית: כשהנוער מחוגי האליטה השתכנע שהוא חי בחברה חולה, נוצר אצלו טרנד אופנתי לבוז לחברה ולדבר רק על כישלונותיה – וכל זה קרה דווקא כשאתונה הייתה בשיא עושרה וכוחה. זו מחלה של חברות עשירות שפונות פנימה. החינוך לשנאה עצמית הוא התסמין המובהק ביותר של אימפריה ששבעה מעצמה, ומפרקת את יסודותיה במו ידיה".
כמות מוגבלת של שיגעון
את הדקדנס המערבי שטראוס מזהה גם בחינוך שמקבלים סטודנטים באוניברסיטאות עילית ביחס לישראל. בהרצאותיו הוא מדגיש שההיסטוריה והארכאולוגיה מוכיחות מעל לכל ספק שהיהודים הם עם ילידי בארץ ישראל, ולא קולוניאליסטים כפי שנהוג לטעון כיום בחלק מהשיח המערבי, "אבל בעידן הדיגיטל והרשתות החברתיות, קשה מאוד לעובדות לנצח", מודה שטראוס באנחה. "אנחנו רואים את זה למשל סביב הטענה שהפכה בעיני רבים לאקסיומה, כאילו ישראל מבצעת 'רצח עם' בעזה. אם בוחנים את ההגדרה של רצח עם, מגלים שזה פשוט מופרך. אפשר לבקר את הטקטיקה, לטעון שהיא קשוחה מדי או שצה"ל עושה טעויות בדרך, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות: חמאס בחר למקם את צבאו בלב אוכלוסייה אזרחית, ולכן לא הייתה שום דרך להביס אותו בלי לחשוף אזרחים לפגיעה ולמוות. זה טרגי ונורא, אבל זה לא רצח עם.
"קראתי לאחרונה השוואה משכנעת למה שעשו האמריקנים והבריטים לקראת הפלישה לנורמנדי. הגרמנים מיקמו חיילים ולוגיסטיקה באזורים אזרחיים בצרפת, ובעלות הברית הפציצו אותם ללא הרף והרגו אזרחים צרפתים חפים מפשע. זה היה נורא, אבל ההצדקה הייתה הכרח המלחמה והמטרה הגדולה של שחרור אירופה מהנאצים.
"אנשים היום אוהבים דרמה, אבל כדי לדעת את האמת אתה חייב להיות נטול פניות ולהסתכל על שני צידי הסיפור. באווירה הנוכחית בארה"ב, לאחר שהאוניברסיטאות נעשו פוליטיות לחלוטין, זה קשה מאוד. ייתכן שהאקדמיה מעולם לא הייתה מגדל שן טהור ומנותק, אבל אין ספק שהחיפוש אחר האמת היום פוליטי מאי פעם".
גם בנושא הזה הוא מבקש שנפיק לקחים מהמרד הגדול בירושלים של לפני אלפיים שנה. "הלקח הקריטי ביותר, לישראלים ולכולם, הוא שחוסר אחדות יכול פשוט להרוג. בדמוקרטיה אנחנו רוצים ויכוחים, אנחנו צריכים אותם, אבל יש משברים קיומיים שבהם חובה לצופף שורות ולצעוד לפי אותו הלחן. בריטניה השעתה את חירויות האזרח במלחמת העולם הראשונה באמצעות 'החוק להגנת הממלכה', ואברהם לינקולן בימי מלחמת האזרחים האמריקנית השעה את צו הביאס קורפוס (שמבטיח את זכותו של עציר לעמוד למשפט – מ"ח), מתוך הבנה שלטובת המדינה חייבים לעשות זאת. בזמן מלחמה יש כמות מוגבלת של מחלוקת ושיגעון שאומה יכולה להרשות לעצמה. מה שקרה בירושלים בימי המצור לא היה סתם ויכוח לגיטימי, זו הייתה מלחמת אזרחים שבה המורדים רצחו והרעיבו זה את זה.
"יש נטייה מסוכנת מצד מדינות מסוימות – גם בארצות הברית – לחשיבה מוטעית בנוסח 'אנחנו האנשים היחידים שחשובים בעולם, אנחנו גם חסינים, ולכן יש לנו הלוקסוס להילחם זה בזה ולומר מה שבא לנו'. זו טעות מרה. חייבים למצוא את האיזון בין חופש הוויכוח הדמוקרטי ובין היכולת לצופף שורות. יש הרבה דברים נהדרים אצל הישראלים, אבל זו לא אחת התכונות שאתם מפורסמים בהן. הישראלים יודעים להתאחד מיד כשהמשבר מגיע, אבל ההיסטוריה מלמדת שזה לא נמשך זמן רב".
מצד שני, לדבריו, לצד האחדות כלפי פנים, ישראל צריכה להקדיש הרבה יותר תשומת לב לדעת הקהל העולמית. "יש ישראלים שסבורים שאין מה לעשות, שהעולם שונא אתכם וצריך פשוט לקבל את זה. אני באמת לא חושב שזה המצב", הוא אומר. "לאנשים שמדברים על ישראל כאילו היא איזו מפלצת צבאית אין שום מושג לגבי האתגרים שניצבים בפניה, או לגבי ההישגים הפנטסטיים שלה ותרומתה לעולם. הטיעון הזה חייב להישמע, וישראל וחבריה יכולים לעשות עבודה הרבה יותר טובה בנושא הזה. יחסי ציבור הם מכפיל כוח, וזה לא עניין שאפשר ללעוג לו או לזלזל בו. כשאני רואה איך צעירים אמריקנים מקבלים חינוך קלוקל ומעוות לגבי ישראל וההיסטוריה שלה, זה הורג אותי. המשימה לשנות את המצב הזה היא כמובן גם שלנו – אבל גם שלכם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il