אם נתעלם לרגע מהשכבות של טהרנות אוניברסליסטית שעוטפים את תשעה באב בכל שנה, הרי שנמצא שלצד מוסר השכל תאולוגי ומסרים חברתיים שמולבשים על היום הזה, ישנה מציאות פוליטית ומדינית שנוטים להתעלם ממנו כאשר עוסקים בחורבן בית שני. ממלכת יהודה של המאה הראשונה לספירה הייתה אומה קטנטנה שלכודה בדיוק בקו הגבול בעולם דו-קוטבי. ממערב שכנה רומא, אימפריה אימתנית ששטחה השתרעה מהאוקיינוס האטלנטי לנהר פרת. וממזרח ישבה האימפריה הפרתית, מעצמת-העל האיראנית ששלטה בנתיבי הסחר החשובים ביותר בעולם. הפרתים נותרו המעצמה היחידה באזור שהיה לה הכוח לאתגר את הרומאים, ואף לאיים על ההגמוניה שלהם באזור.
עוד כתבות בנושא
לכן, כאשר המורדים היהודים הביטו בלוח השחמט האזורי, לא רק הרומאים העסיקו אותם. גם לפרתים היו אינטרסים באזור, והייתה ליהודים סיבה לחשוב שהם חושקים ביהודה לא פחות מיריביהם במערב. גם לפני 2,000 שנה מלחמות פרוקסי בין מעצמה מערבית למזרחית הסעירו את המזרח התיכון: בשנת 40 לפני הספירה הפרתים פלשו בהצלחה למזרח הרומי. נסיך פרתי בשם פקורוס רכב אל תוך ירושלים בראש כוח פרשים, הדיח את המנהיגות הרומית והשיב את המלוכה היהודית כשהושיב את אנטיגונוס על כס המלכות של יהודה.
אומנם המהפכה הזו נמשכה לזמן קצר בלבד, אך מבחינת היהודים שביקשו למרוד כעבור מאה שנה לא מדובר היה בהיסטוריה עתיקה אלא במקרה בוחן אסטרטגי. הפרתים – שבאותן שנים היו עסוקים במאבק סמוי וגלוי ברומים בממלכת ארמניה הצפונית ליהודה – רצו להרחיב את השפעתם. והיחסים הרעועים בין שתי האימפריות העלו את האפשרות שברגע שיפתחו היהודים במרד גלוי ועצים ברומים, הפרתים ישמחו להתערב לטובתם. וכך אויבם של אויבם יהפוך שוב למושיעם.
הכי מעניין
אשליית המזרח
אולם האסטרטגיה היהודית הזו נשענה על אשליה מסוכנת: קיומו של "מזרח" מאוחד שיקום לסייע ליהודים בעת צרה. כפי שמתאר ההיסטוריון בארי שטראוס בספרו "יהודה נגד רומא" (גילוי נאות: תורגם על ידי כותב שורות אלו ויצא בהוצאת סלע מאיר), סביר להניח שהמורדים ידעו שאין להם סיכוי להביס את לגיונות רומא בעצמם והסתמכו לחלוטין על סיוע מזרחי. אך לא רק מצד האימפריה הפרסית עצמה, אלא גם מהגולה היהודית הענפה שהשתרעה מעבר לנהר פרת. אם היהודים האלו – שרבים מהם היו לוחמים בעצמם – יקומו ויחצו את הגבול המפורז בין פרתיה לרומא, הרי שאפילו הסיוע הזה עשוי היה להטות את הכף.
בזמן שרומא הידקה את אחיזתה בפרובינקיה יהודה, מנהיגי המורדים שלחו שגרירים מזרחה בניסיון נואש לעורר מרד רחב ולהבטיח סיוע צבאי מאחיהם בממלכה הפרתית. ולמשך רגע חולף נראה היה שההימור הזה עובד: קומץ לוחמים זרים אכן הגיעו, בעיקר בני משפחת המלוכה בחדייב – מדינת חסות פרתית בצפון מסופוטמיה שמלכתה הלני התגיירה ואף עלתה לירושלים. למעשה נסיכים מהשושלת הזו, כמו מונבזס וקנדיאוס, לחמו לצד המורדים בניצחונותיהם הראשונים נגד הרומאים. אך נוכחותם של בני המלוכה החדייבים הללו התבררה כתעתוע. אומץ ליבם האישי נתן למגיני ירושלים את התקווה הכוזבת שצבא מזרחי עצום צועד לעזרתם ועיוורה את הנהגת המורדים למציאות הצינית של הגיאופוליטיקה: יחידים אולי נלחמים למען סולידריות דתית, אך אימפריות נלחמות רק למען האינטרסים שלהן. הסיוע מעולם לא הגיע כי לאימפריה הפרתית היה סדר עדיפויות שונה מאוד באזור, וסיוע ליהודים – שפירושו מלחמת כוללת ברומא – לא היה חלק מהתוכנית.
האיש שישב על כס המלוכה הפרתי במהלך המרד הגדול היה וולוגסס הראשון, מדינאי פיקח ומוצלח. וולוגסס בילה שנים רבות בביסוס שלטונו, אך הוא התמודד עם איומים ביטחוניים גדולים בחזיתות מרובות. בזמן שרומא איימה ממערב, הוא נאלץ להתמודד בו-זמנית עם עלייתה של אימפריית קושאן במזרח והאיום הממשמש ובא של לוחמים נוודים אימתניים, בני האלאנים, מצפון-מזרח. כך, פתיחת חזית מערבית מסיבית ובלתי צפויה נגד הלגיונות הרומיים הייתה הדבר האחרון שהוא צריך.
בנוסף, וולוגסס קטף רק לאחרונה הצלחה דיפלומטית עצומה דווקא משום שנמנע ממלחמה כוללת עם רומא. רק כמה שנים קודם לכן, בשנת 63 לספירה, הוא ניהל משא ומתן על הסכם חסר תקדים עם הרומאים בנוגע לארמניה, והציב בהצלחה את אחיו טירידטס על כס המלוכה הארמני. ההסכם הזה נטרל את האיום הרומי המיידי על שטחם של הפרתים, ולוולוגסס לא הייתה שום כוונה לבטל את ההסכם הרווחי הזה ולגרור את האימפריה שלו לסכסוך הרסני רק כדי לתמוך במורדים הנואשים ביהודה.
עוד כתבות בנושא
וכך שמר וולוגסס על נייטרליות. למעשה, ייתכן שנייטרליות הייתה עדיפה. רק כדי לוודא שיחסיו הרעועים ממילא עם הרומאים לא יתדרדרו, מלך הפרתים אף שלח שליח לאספסיאנוס קיסר בסוף שנת 69 לספירה והציע כוח של 40 אלף פרשים שיסייע לרומאים לכבוש את יהודה. אספסיאנוס הפיקח זיהה את ההצעה כתחבולה דיפלומטית וסירב לה בנימוס, אך זה לא ממש שינה. האסטרטגיה של הסתמכות על מושיע מזרחי קרסה לחלוטין, והותירה את ירושלים לבד במערכה מול זעמם של ארבעה לגיונות רומיים שכעת לא היו צריכים לחשוש כלל מאיום ממזרח.
הלקח המפוכח
אם כן, חורבן הבית השני לא היה רק תוצאה של קריסה רוחנית, אלא כישלון מדיני קטסטרופלי. הקנאים הביטו במפת העולם וזיהו חבל הצלה שפשוט לא היה קיים. הם אפשרו ללהט הדתי והאידיאולוגי שלהם לעוור אותם למכניקה הקרה והאכזרית של עולם דו-קוטבי. ויהירות הגיאופוליטית הזו היא שבסופו של דבר אפשרה לאילי הניגוח הרומיים לפרוץ את חומות עיר הקודש.
אירועי המאה הראשונה לספירה ביהודה משמשים אזהרה נצחית לכל אומה קטנה שמתגוררת בשכונה מסוכנת. הישרדות לאומית לא תוכל להתקיים כל עוד היא תלויה לחלוטין בהחלטותיה של מעצמה זרה עם סדרי עדיפויות משלה, וביטחון במיקור חוץ הוא ביטחון זמני בלבד. בריתות הגנה או אינטרסים רגעיים משותפים לעולם יהיו בני-החלפה. וכשהחשבון האסטרטגי משתנה ברומא, או בפרתיה, או בכל מקבילה מודרנית, מדינת החסות הקטנה תיאלץ לדאוג לעצמה.
עוד כתבות בנושא
אין בכל זה כדי לומר שההסברים הרוחניים לחורבן הבית שגויים – למעשה הם משתלבים היטב גם עם המבט ההיסטורי הזה. אין ספק ששנאת החינם ומלחמות האחים הנוראות שהתחוללו בתוך יהודה וחומות ירושלים פגעו בכוחם של המורדים ובמורל שלהם – ואף הקשו עליהם לבחון את העולם במבט מפוקח. אך ההתמקדות הבלעדית בשנאה חינם ובסיבות הרוחניות האחרות שמספקים חז"ל מספקת פתח מילוט אינטלקטואלי שמאפשר ליהודים של ימינו להתעלם מהסיבות האסטרטגיות הקונקרטיות לכישלון המרד. אנחנו מתאבלים על מלחמות האחים, אך בדרך כלל מתעלמים ממדיניות החוץ ההרסנית שתרמה רבות גם היא לאותו חורבן. גם בתשעה באב, דרוש קורטוב של ריאליזם.