אחת הסיבות להצלחת הסדרה הישראלית "מקום שמח" שכתבו נועה קולר ורם נהרי, היא ההצלחה להביא אל המסך זוגיות יומיומית, לא פוטוגנית או זוהרת במיוחד, כזו שנשחקת עם השנים ושצריך לבחור בה כל פעם מחדש. המשפחה בסדרה היא לא "המשפחה היפה והמאושרת" שאנחנו רגילים לראות על המסך, אלא משפחה אמיתית על כל המורכבויות שבה, על החלקים היפים והפחות יפים.
עוד כתבות בנושא
רוב הזמן אנחנו רגילים לראות משהו אחר על גבי מסך הטלוויזיה וצג הפלאפון – זוגות ומשפחות שמדגמנות חיים מאושרים, מלאי הרפתקאות ושופעי רומנטיקה. הדבר הזה הוא לגמרי בעוכרינו. מחקרים עדכניים מראים שחשיפה ממושכת לתכנים אידיאליים של זוגיות עלולה להגביר תחושת אי־שביעות רצון זוגית - לא בגלל בעיה בקשר עצמו, אלא משום שהדימויים החלקים והמחויכים שממלאים את הפיד שלנו מעצבים בתוכנו ציפיות חדשות. אנחנו לא בהכרח מקנאים, אבל משהו בתודעה משתנה: פתאום הזוגיות שלנו נראית פשוטה מדי, יומיומית מדי, פחות "מצטלמת טוב".
מודל הזוגיות שלנו מעולם לא נולד 'יש מאין'. הוא תמיד היה תוצר של השפעות סביבתיות: מהמשפחה שגדלנו בה, מזוגות שראינו בילדות, מהתרבות שספגנו, מסדרות ומספרים, וגם מהחוויות האישיות שלנו. בעידן הדיגיטלי נוסף לכל אלה גורם חדש ומשמעותי – הזוגיות כבר לא רק נחווית, היא גם נראית. היא הופכת להיות משהו שמתקיים לא רק בינינו, אלא גם לעיני אחרים.
הכי מעניין
במובן הזה, הרשתות החברתיות לא יצרו את הרצון באהבה "יפה"”", הן רק העצימו אותו והפכו אותו למדיד. פעם היינו מושפעים מזוג או שניים בסביבה הקרובה; היום, ביום אחד בלבד, אנחנו נחשפים לעשרות דימויים של זוגות אחרים. זו כבר לא רק השוואה, אלא הצפה מתמדת של מודלים ויזואליים לזוגיות ה"נכונה". כאשר החשיפה הזו נעשית יומיומית, משהו משתנה במבט שלנו פנימה. הזוגיות הממשית שלנו מתחילה להישפט לפי אותם דימויים, לא תמיד במודע. אנחנו סופגים קודים של "נכון" ו"לא נכון": כך מדברים, כך נראים, כך מרגישים.
עוד כתבות בנושא
המבט החוצה מחליש את השמחה על מה שקיים אצלנו
כשהמבט מופנה כלפי חוץ, השגרה שלנו מתחילה להיראות חסרת צבע. הבלגן בסלון מרגיש כמו כישלון, חוסר התיאום בלו"ז הופך לסימן של ריחוק, והשקט בערב כבר לא נתפס כרוגע אלא כחוסר חיבור. לא כי משהו רע באמת קורה, אלא כי הדימוי הקולקטיבי של “אהבה נכונה” נעשה כל כך נוכח עד שהוא מתחיל לנהל אותנו מבפנים.
במובן זה, הבעיה איננה רק ההשוואה לאחרים, אלא עצם החדירה של הדימוי אל תוך התודעה. זוגות רבים מוצאים את עצמם חווים את הקשר דרך מבט חיצוני, כמעט מצלמתי. הם שואלים לא "איך אנחנו מרגישים?", אלא "איך אנחנו נראים?". וכשהמבט הזה הופך לקבוע, גם האינטימיות מתחילה להשתנות. לאט־לאט נעלמת האפשרות להרגיש ולבחון איך נראית זוגיות שמתאימה לנו.
הפרדוקס הוא שככל שאנחנו חשופים ליותר ייצוגים של זוגיות, כך אנחנו מאבדים את היכולת לחוות אותה באמת. רוב הזוגיות מתרחשת דווקא במקומות שאיש לא מתעד: כשאנחנו שותקים יחד, כשאנחנו עייפים, כשאנחנו מתווכחים, כשאנחנו מתפייסים. אלה הרגעים שבהם אהבה נוצרת ונבחנת באמת - לא כשהיא נראית מושלמת, אלא כשהיא פשוט מתקיימת.
ובכל זאת, קשה להישאר נאמנים למה שמתרחש ביננו בתוך עולם שמקדש נראות. אז איך אפשר להחזיר לעצמנו את המבט הפנימי, בתוך עולם כל כך חיצוני?
קדמא | צילום: מתוך האינסטגרם
1. שימו לב לרגעי ה"חוסר שקט" העולים אחרי הגלילה במסך: אם אחרי חשיפה למודלים זוגיים במדיה אנחנו פתאום חסרי סבלנות או ביקורתיים כלפי בן או בת הזוג או כלפי הזוגיות שלנו - זה לא בהכרח סימן לבעיה, אלא עדות להשוואה סמויה שנוצרה. זיהוי הרגע הזה הוא כבר אבן חשובה בדרך.
2. דברו על זה: הרבה זוגות מושפעים מדימויים מבלי לדבר עליהם. שיחה פשוטה של "מה הזוגיות שלנו צריכה להיראות לדעתך?" או "איזה מודלים נראים לך נכונים?" יכולה לפתוח פתח למודעות משותפת. ברגע שההשפעה החיצונית נחשפת, כוחה נחלש.
3. אל תשפטו את השגרה: בתרבות ויזואלית, כל דבר שלא מתועד מרגיש פחות משמעותי. אבל דווקא היא הקרקע של הזוגיות. שתיקות, משימות ולוגיסטיקה הם לא "באגים" בקשר, אלא רקמות של חיים משותפים.
4. בחרו רגעים שבהם אתם לא מצטלמים: לא כדי להתנתק מהרשת, אלא כדי לשמר לעצמכם אזורים פרטיים שבהם הקשר נחווה, לא מוצג. ארוחה פשוטה בלי צילום, יציאה לדייט זוגי לא מתועד הם רגעים שבהם נולדת שוב אינטימיות אמיתית.
5. חפשו יופי במקומות שלא מצטלמים טוב: צחוק באמצע בלגן, מבט אחרי ויכוח, עייפות משותפת בסוף יום - אלה הרגעים שלא יזכו בלייקים, אבל הם הלב הפועם של הקשר.
בסופו של דבר, הזוגיות בעידן הזה דורשת אומץ. אומץ לא רק להישאר יחד, אלא גם להישאר נוכחים. אהבה אמיתית לא נועדה להרשים, אלא להחזיק אותנו קרובים גם כשאיש לא רואה.
עוד כתבות בנושא
