עבור נשים רבות, התסמינים המפריעים ביותר של תקופת הפרימנופאוזה – המעבר שקודם לגיל המעבר – ושל גיל המעבר עצמו אינם דווקא גלי החום והזעות הלילה שמזוהים איתו בדרך כלל. חלקן מתקשות לפתע לזכור שמות ומילים, אחרות חוות חרדה חריגה, ויש מי שמגלות בעצמן רמות כעס שלא הכירו קודם.
כך קרה לסטפני, שביקשה להזדהות בשמה הפרטי בלבד בשל הרגישות הרפואית של סיפורה. היא הייתה בתחילת שנות ה־40 לחייה כאשר בתוך חמש שנים איבדה את שני הוריה ואת אחיה. אלא שגם כאשר האבל החל מעט להתפוגג, היא עדיין הרגישה שהיא אינה מזהה את עצמה.
היא תיארה "רמה מפלצתית" של כעס, ובעיקר התקשתה להבין מה מעורר אותו. יום אחד תאונת דרכים קלה שפגעה בפגוש המכונית כמעט לא הזיזה לה, וביום אחר היא איבדה את עשתונותיה בגלל האופן שבו עובד בחנות ארז את הקניות שלה.
הכי מעניין
גם מול ילדיה התקשתה לשלוט בזעם. לעיתים, לדבריה, ההתפרצויות שלה גרמו להם לפרוץ בבכי. הבושה הובילה אותה לנסות להסתיר את הכעס – אבל בכך רק העמיקה את התחושה שאיבדה קשר עם מי שהייתה.
באותה תקופה החלה גם שכחה מדאיגה כל כך, עד שסטפני חששה שאולי היא מפתחת דמנציה בגיל צעיר. נדודי השינה שהחלו לאחר מות אביה נמשכו גם שש שנים אחר כך. היא כלל לא העלתה על דעתה שהתסמינים עשויים להיות קשורים לפרימנופאוזה: לא היה לה אפילו גל חום אחד, והמחזור שלה עדיין היה סדיר.
במשך כמה שנים היא תהתה בשקט אם אי פעם תחזור להרגיש כמו עצמה.
גיל הבלות, אילוסטרציה | צילום: ביזנס וייר
"התסמינים השקטים" של גיל המעבר
הסיפור של סטפני ממחיש צד של תקופת המעבר לגיל המעבר שחלק מהמומחים סבורים שאינו זוכה למספיק תשומת לב.
מחקר שפורסם ביולי ב־JAMA Network Open, בהובלת יולין הסוון מאוניברסיטת מרילנד, השווה בין פוסטים פופולריים בקהילות גיל המעבר ברדיט לבין רשומות רפואיות אלקטרוניות מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו.
החוקרים מצאו שתסמינים רגשיים וקוגניטיביים הופיעו בדיונים ברשת פי 2.6 עד פי 3.6 יותר מאשר בתיעוד הרפואי. ברשומות הקליניות הופיעו לעיתים קרובות יותר גלי חום, הזעות לילה וטיפול הורמונלי, בעוד שבפוסטים ברדיט נשים דיברו הרבה יותר על פגיעה קוגניטיבית ועל רווחה רגשית.
הסוון מכנה אותם "תסמינים שקטים" – "אלה שנשים מתמודדות איתם לבד", לדבריה. ברשימה נמצאים חרדה, ערפל מוחי, כעס, עצב וגם תחושות שקשה יותר להגדיר, כמו "פשוט לא להרגיש כמו עצמך".
עוד כתבות בנושא
למה הם מתפספסים?
ברדיט תיארו נשים לא פעם כיצד אנשי צוות רפואי ביטלו את תלונותיהן או ייחסו אותן להפרעות נפשיות, לדמנציה מוקדמת או למחלות אוטואימוניות. לדברי הסוון, הדבר עלול להוביל לחודשים ואפילו לשנים של בדיקות וטיפולים שאינם בהכרח מכוונים למקור הבעיה.
"אם ערפל מוחי של אישה מתועד כחרדה, הזעם שלה כדיכאון או נדודי השינה כתלונה נפרדת, התסמין אולי נכנס לתיק הרפואי – אבל הקשר שלו לגיל המעבר לא", הסבירה. "וכאשר נשים חוות שוב ושוב ביטול של התלונות שלהן, הן עשויות פשוט להפסיק להעלות אותן".
אחת הבעיות היא שרופאים רבים אינם מקבלים הכשרה ייעודית לטיפול בנשים בתקופת הפרימנופאוזה וגיל המעבר, אומרת ד"ר קארן אדמס, פרופסור קליני למיילדות וגינקולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ומנהלת תוכנית גיל המעבר וההזדקנות הבריאה של האוניברסיטה.
לדבריה, חלק מהרופאים עדיין מניחים שהתסמינים העיקריים מסתכמים בשינויים במחזור, גלי חום והזעות לילה.
הפער הזה קשור, בין היתר, לחשש שנוצר בעקבות מחקר Women’s Health Initiative מ־2002, שקשר אז טיפול הורמונלי לעלייה בסיכון לסרטן השד, מחלות לב ושבץ. לאחר פרסום המחקר ירד מאוד השימוש בהורמונים, וגם ההכשרה הרפואית בתחום הצטמצמה.
כיום מומחים מדגישים שטיפול הורמונלי עשוי להועיל לנשים רבות סביב גיל המעבר, תוך התחשבות בהתוויות נגד ובגורמי סיכון אישיים. אבל, לדברי אדמס, נותר דור שלם של אנשי רפואה שלא הוכשר מספיק לטפל במכלול התסמינים של התקופה.
אישה בגיל המעבר בחדר הכושר | צילום: שאטרסטוק
תקופה רגישה במיוחד מבחינה נפשית
תקופת המעבר לגיל המעבר היא אחת התקופות בחיי אישה שבהן עולה הפגיעוּת לחרדה ולדיכאון – בדומה לתקופות של גיל ההתבגרות, היריון ואחרי לידה.
נשים עם היסטוריה של דיכאון משמעותי, הפרעת חרדה כללית או דיכאון אחרי לידה נמצאות בסיכון גבוה יותר לדיכאון בשלב הזה של החיים, לדברי אדמס. אלא שרופאים לא תמיד מודעים מספיק לקשר האפשרי.
לכך מתווסף גם עומס החיים שאופייני לגיל הזה. ד"ר ריד מרגלר מאוניברסיטת פנסילבניה מסבירה שנשים רבות מוצאות את עצמן באותה תקופה מטפלות גם בילדים וגם בהורים מזדקנים או חולים.
במחקר אחד, 87 אחוזים מהמשתתפות אמרו שלא פנו לקבלת טיפול רפואי בשל תסמיני גיל המעבר. הסיבה הנפוצה ביותר הייתה פשוט חוסר זמן.
עוד כתבות בנושא
ומה אפשר לעשות?
לדברי אדמס, הרגלים שמקדמים בריאות כללית – פעילות גופנית, תזונה מאוזנת והפחתת מתח – עשויים להשפיע לטובה גם על תסמיני גיל המעבר.
גם השינה משחקת תפקיד מרכזי. כאשר נשים ישנות טוב יותר, מצב הרוח והתפקוד הקוגניטיבי שלהן משתפרים לעיתים קרובות.
אם גלי חום והזעות לילה מפריעים לשינה, טיפול הורמונלי עשוי לסייע לחלק מהנשים. אפשרות שאינה תרופתית היא טיפול קוגניטיבי־התנהגותי לנדודי שינה, CBT-I, שנחשב טיפול קו ראשון לבעיות שינה ויכול לשפר את איכות השינה ולהפחית נדודי שינה הקשורים לגיל המעבר.
נשים אחרות עשויות להפיק תועלת מתרופות שמכוונות לתסמינים נפשיים ספציפיים. מרגלר מספרת כי במקרים של הפרעות מצב רוח וחרדה היא משתמשת לעיתים בתרופות נוגדות דיכאון ממשפחות SSRI או SNRI.
במקרים של קושי קוגניטיבי היא טיפלה גם באמצעות בופרופיון או אטומוקסטין, תרופה שאינה ממריצה ומשמשת גם לטיפול ב־ADHD.
"זה לא פתרון לכל החיים", אמרה. "אבל הוא יכול לעזור להן לעבור את התקופה הקשה של הפרימנופאוזה. אחרי שהן כבר לאחר גיל המעבר, פעמים רבות הן מרגישות טוב יותר".
גם מרגלר וגם אדמס מדגישות את החשיבות של פנייה לאיש או אשת מקצוע שיש להם מומחיות מוכחת בתחום גיל המעבר ויודעים לטפל במכלול התסמינים.
"הנה אני שוב"
עבור סטפני, פריצת הדרך הגיעה דווקא בשיחה אקראית. מכרה העלתה בפניה את האפשרות שהזעם שהיא חווה קשור לפרימנופאוזה.
רופא רשם לה טיפול הורמונלי, ולאחר תקופה של ניסוי והתאמת מינון נמצא הטיפול שהתאים לה.
כיום, בגיל 50, היא מספרת שסוף סוף חזרה להרגיש שהיא עצמה.
"הנה היא", היא זוכרת שחשבה לעצמה. "הנה אני שוב".