הילד שואל אם 7 באוקטובר יכול לקרות שוב? כך לא כדאי לענות לו

הטקסים, השידורים והשיחות בבית הספר מחזירים את 7 באוקטובר למרכז השיח. מתי נכון ליזום שיחה, איך לענות על שאלות על חטופים ורצח, למה לא כדאי להבטיח ש"זה לא יקרה שוב" ומה עושים אם הילד כבר נחשף לסרטון קשה

תוכן השמע עדיין בהכנה...

מיגונית בעוטף עזה | חיים גולדברג/Flash90

מיגונית בעוטף עזה | צילום: חיים גולדברג/Flash90

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, השאלות של הילדים חוזרות אלינו שוב.

הן מגיעות מהטקס בבית הספר, ממשפט ששמעו במסדרון, מסרטון שקפץ בטלפון, משיחה בין מבוגרים שהם לא היו אמורים לשמוע. לפעמים זו שאלה ישירה: "מה זה טבח?". לפעמים: "גם ילדים נהרגו?". ולפעמים זו השאלה שהכי קשה לנו כהורים לשמוע: "זה יכול לקרות שוב?".

האינסטינקט שלנו הוא להגן. לסגור את הטלוויזיה, להחליף נושא, להגיד "אל תדאג, הכול בסדר". לפעמים אפילו להבטיח: "זה בחיים לא יקרה שוב".

הכי מעניין

אבל בעיניי, דווקא כאן האחריות שלנו כהורים מתחילה.

המטרה שלנו אינה לייצר לילדים עולם שבו אין סכנות. אנחנו גם לא יכולים לעשות את זה. המטרה היא להיות המבוגר שמסוגל להחזיק עבורם מציאות מורכבת בלי לקרוס ממנה.

לא כל ילד צריך את אותה שיחה

אחד הדברים החשובים ביותר הוא להתאים את השיחה לגיל.

עם פעוטות וילדי גן, בגילי 3 עד 5, אין סיבה ליזום שיחה על 7 באוקטובר אם הילד לא נחשף לנושא. ילדים צעירים חיים בכאן ועכשיו, והעמסה של מידע על מלחמה, טבח וחטיפה אינה הופכת אותם לחסינים יותר. להפך, היא עלולה להכניס לעולם שלהם פחדים שאין להם עדיין יכולת להבין ולעבד.

אם ילד שואל, כמובן שעונים. אבל קצר, פשוט ומדויק.

מגיל בית הספר המציאות כבר אחרת. הילדים עומדים להיחשף לנושא בכל מקרה: בטקסים, בשיעורים, דרך חברים ולעיתים דרך הרשתות. במקרה הזה, שתיקה מוחלטת בבית עלולה להשאיר אותם לבד עם חלקי מידע ודמיון שעובד שעות נוספות.

לכן אני דווקא ממליצה לפתוח שיחה קצרה: "מחר יציינו בבית הספר את 7 באוקטובר. מה כבר שמעת על זה?".

לא הרצאה. לא שיעור היסטוריה. רק לבדוק איפה הילד נמצא.

קיבוץ מגן בשבעה באוקטובר | באדיבות הקיבוץ

קיבוץ מגן בשבעה באוקטובר | צילום: באדיבות הקיבוץ

מותר לומר את האמת. לא צריך לומר את כולה

הורים לפעמים חוששים מהמילים עצמן: "טבח", "מחבלים", "חטופים".

אני לא חושבת שצריך להמציא מילים אחרות. צריך לומר אמת – אבל רק במינון שהילד מסוגל לשאת.

אם ילד בכיתה ב' שואל מה זה "טבח", הוא לא מבקש מאיתנו פירוט של מה שנעשה באותו יום. הוא מבקש להבין את המילה.

אפשר להסביר: "טבח הוא מצב שבו אנשים פוגעים בכוונה בהרבה אנשים שלא יכולים להגן על עצמם. זה דבר נורא ואסור". זה מספיק. אותו דבר נכון לשאלה אם נהרגו גם ילדים. כאן אסור לשקר.

אני מבינה את הדחף לומר "לא, רק חיילים נפגעו", כדי להגן על הילד. אבל יום אחד הוא ישמע את האמת מחבר, מטקס או מהמסך. וכשהוא יבין שההורה שלו שיקר לו, עלולה להיווצר תחושה שהמציאות כל כך מפחידה שאפילו אמא ואבא לא מסוגלים לדבר עליה.

אפשר לומר: "כן, לצערנו נפגעו גם ילדים ומשפחות. זה דבר מאוד כואב. היום יש הרבה אנשים וכוחות שעובדים כדי לשמור עלינו".

האמת נמצאת שם, אבל הילד לא נשאר איתה לבד.

עוד כתבות בנושא

אתר מסיבת הנובה, אוקטובר 2023 | AFP

אתר מסיבת הנובה, אוקטובר 2023 | צילום: AFP

"זה יכול לקרות שוב?"

זו אולי השאלה שהכי קשה לנו לענות עליה. התגובה האוטומטית היא לומר: "לא. בחיים לא". אבל אני לא ממליצה לתת לילדים הבטחות שאנחנו לא יכולים באמת לקיים. בפעם הבאה שתישמע אזעקה, ההבטחה הזו עלולה להתנפץ.

מצד שני, גם לא נכון לשתף ילד בחוסר האונים שלנו ולומר: "במדינה הזאת אי אפשר לדעת מה יהיה".

מה כן? הרגעה מציאותית. אפשר לומר: "מה שקרה היה מפחיד מאוד וחריג מאוד. מאז שינו הרבה דברים בהגנה, יש כוחות ששומרים על הגבולות, יש לנו מרחב מוגן, ואנחנו יודעים מה לעשות אם יש מצב חירום. עכשיו אנחנו כאן ביחד".

ילד לא צריך להאמין שאין שום סכנה בעולם. הוא צריך להרגיש שיש מי שאחראי עליו.

מתנדב זק"א סמוך לאחד הבתים ההרוסים בקיבוץ בארי | AFP

מתנדב זק"א סמוך לאחד הבתים ההרוסים בקיבוץ בארי | צילום: AFP

אל תראו להם את הסרטונים

לפעמים אני שומעת הורים שאומרים: "הם חייבים לראות מה עשו לנו. אי אפשר לגדל אותם בבועה". אני חולקת על זה לחלוטין. חשיפה לסרטוני זוועה אינה חינוך, אינה הנחלת זיכרון ואינה בניית חוסן. ילד יכול להבין מה קרה באמצעות מילים, סיפורים, טקסים ושיח משפחתי. הוא לא צריך לראות גופות, דם או רגעים של אלימות קשה כדי להבין.

תמונות כאלה אינן נשארות במוח כ"מידע". הן עלולות להפוך למראות שחוזרים בלילה, לדריכות, לפחד ולסיוטים.

ואם הילד כבר נחשף לסרטון קשה, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לא לכעוס.

לא "למה פתחת את זה?". לא "כמה פעמים אמרתי לך לא להיכנס לטיקטוק?".

קודם כול מניחים את הטלפון. שותים מים. נושמים. ואז שואלים: "מה ראית? מה הבנת ממה שראית?".

לפעמים הילד זקוק בעיקר לכך שמישהו יעזור לו להבין שהסרטון מתאר אירוע שהתרחש בעבר, ולא משהו שקורה עכשיו מחוץ לבית.

עוד כתבות בנושא

גם לנו מותר להיות עצובים

אני לא מאמינה בהורה מברזל. ילדים מרגישים כשאנחנו עצובים, גם אם אנחנו מנסים להסתיר את זה. מותר להם לראות אותנו בוכים ביום הזיכרון. למעשה, יש בכך גם משהו חשוב: הם לומדים שעצב הוא רגש שאפשר לשאת.

אפשר לומר: "אני עצובה היום כי אני נזכרת במה שקרה. אבל אני בסדר, ואני כאן איתך".

הקו האדום עובר במקום שבו הילד הופך להיות מי שצריך להחזיק את ההורה. אם אנחנו מוצפים לחלוטין, אפשר לעצור. מותר לומר: "קשה לי כרגע לדבר על זה. נחזור לשיחה בעוד קצת זמן". אין שום חובה לעשות הכול לבד.

כשהילד שואל שוב ושוב

לפעמים הילד כבר קיבל תשובה, אבל חוזר שוב ושוב: "את בטוחה שהם לא יבואו? את בטוחה?". בשלב הזה, עוד הסבר בדרך כלל לא יעזור.

השאלה כבר אינה בקשת מידע. היא בקשת הרגעה. במקום לענות שוב בפעם העשירית, אפשר לומר: "שמתי לב ששאלת אותי את זה כבר כמה פעמים. נראה לי שאתה מרגיש עכשיו קצת מפוחד". ואז לעבור מהראש לגוף: חיבוק, נשימה, מים, הליכה, משחק, משהו שמוציא מתח מהמערכת.

לא צריך תשובות מושלמות

לקראת השבוע הזה אני רוצה לומר להורים דבר פשוט: אתם לא צריכים להיות מומחים לביטחון, לטראומה או להיסטוריה כדי לדבר עם הילדים שלכם.

אתם גם לא צריכים לדעת לענות על כל שאלה. הילד שלכם לא בודק אם אתם יודעים בדיוק מה יקרה במדינה בעוד שנה. הוא בודק אם אתם יכולים להישאר לידו כשהוא מפחד.

אם אתם מקשיבים, לא מבטלים את הפחד, לא מעמיסים עליו תמונות שהוא לא מסוגל לשאת ולא משאירים אותו לבד עם מה ששמע – אתם כבר עושים את הדבר החשוב ביותר.

אנחנו לא יכולים להבטיח לילדים עולם שבו שום דבר רע לעולם לא יקרה.

אנחנו כן יכולים להבטיח להם דבר אחד: כשהם יפגשו פחד, כאב או שאלה קשה – הם לא יצטרכו להתמודד איתם לבד.

לריסה גינת היא דוקטורנטית לחקר הקשר הורה־ילד ומדריכת הורים

עוד כתבות בנושא