ב־7 באוקטובר תשוב החברה הישראלית אל התמונות, השמות והסיפורים. הטקסים והשידורים המיוחדים ייתנו מקום לכאב שנותר מאז אותו בוקר ולמחיר שמשפחות רבות ממשיכות לשלם. יום השנה הוא הזדמנות חשובה לזכור ולהכיר באובדן, אך הוא גם מחייב אותנו לבחון את היחס למשפחות בשאר ימות השנה, כשהן כבר אינן במרכז תשומת הלב.
עבור המשפחות השכולות, הזיכרון אינו תלוי בתאריך. האובדן נוכח בשגרת הבית, סביב שולחן השבת ובשמחות המשפחתיות. הוא פוגש ילד שגדל ומבין מחדש את משמעות היעדרו של אביו, אם שמגיעה לחתונת אחד מילדיה כשילד אחר חסר, ואלמנה או אלמן שנדרשים לגדל ילדים ולהחזיק בית במציאות שלא בחרו בה. אלה רגעים שמלווים את החיים, הרבה אחרי שהאירוע עצמו ירד מסדר היום.

סימן יד מגואל בדם באחד מהבתים בקיבוץ ניר עוז. | צילום: AFP
שלוש שנים אחרי הטבח, כבר ברור שההתמודדות עם השכול מחייבת תמיכה ממושכת. החברה הישראלית גילתה מאז 7 באוקטובר כוחות יוצאי דופן של סולידריות. אנשים התנדבו, תרמו, ליוו משפחות ולקחו אחריות בלי לחכות שיבקשו מהם. כעת נדרשת מאיתנו גם היכולת להתמיד. עם הזמן מעגלי התמיכה עלולים להצטמצם, הטלפונים מתמעטים והסביבה שבה לשגרתה, בשעה שהמשפחה ממשיכה להתמודד עם אתגרים שחלקם רק מתחילים להתברר.
הכי מעניין
אפשר וצריך לחזור לשגרה. חברה אינה יכולה לחיות במצב חירום מתמשך, וגם משפחות שכולות מבקשות מקום לצמיחה, לעשייה ולשמחה. דווקא משום כך, התמיכה צריכה לאפשר להן לבנות את חייהן מחדש, מתוך הכרה בכך שהאובדן ימשיך ללוות אותן. משמעות הדבר היא לכבד את בחירותיה של כל משפחה, להקשיב לצרכיה ולהציע עזרה בלי להניח שהזמן לבדו פתר את הקושי.
ב"משפחה אחת" אנחנו פוגשים את השינויים הללו לאורך שנים. ילדים עוברים מילדות לבגרות, הורים מזדקנים, ואלמנות ואלמנים מתמודדים עם שאלות של הורות ושל זוגיות חדשה. צורך שלא היה דחוף בחודשים הראשונים עשוי להפוך למרכזי בהמשך. לעיתים הצורך בליווי מתעורר דווקא כשמבחוץ נדמה שהחיים חזרו למסלולם. הניסיון הזה מחייב אותנו לשמור על קשר רציף, להתאים את הליווי לשלב שבו נמצאת המשפחה ולאפשר לה לקבל עזרה גם זמן רב לאחר האובדן.

משפחות ישראליות מקיבוץ ניר עוז, שבתיהן נשרפו בטבח 7 באוקטובר, מבקרות בבתיהן הישנים לפני הריסתם לקראת בנייה מחדש, 30 באוגוסט 2026 | צילום: חן לאופולד/פלאש90
לאחריות הזו יש גם משמעות מעשית. המדינה צריכה להבטיח ליווי לאורך שנים, תקצוב יציב ושירותים נגישים המותאמים לצרכים המשתנים. הרשויות המקומיות, בתי הספר ומקומות העבודה צריכים להביא בחשבון את האובדן גם בתוך השגרה: במעברים בין מסגרות חינוך, בחזרה לעבודה ובהתמודדות עם מועדים רגישים. שיתוף פעולה קבוע עם ארגוני הסיוע, שמכירים את המשפחות ומלווים אותן לאורך זמן, יכול לסייע בזיהוי הצרכים ובהתאמת המענה.
גם לחברים, לשכנים ולבני הקהילה יש תפקיד חשוב: לשמור על קשר, להמשיך להזמין למפגשים, לזכור ימים בעלי משמעות ולהתעניין בעזרה שנחוצה עכשיו. יש ערך רב בשאלה "מה שלומך?" שנשאלת גם כשאין תאריך מיוחד בלוח השנה, ובנכונות להקשיב באמת לתשובה. נוכחות כזו מאפשרת למשפחה לדעת שמקומה בקהילה נשמר גם כשהכאב אינו מדובר.
יום השנה צריך לחזק את המחויבות הזו ולהעניק לה המשך מעשי. ב־7 באוקטובר נשוב ונבטיח שלא נשכח. המבחן האמיתי יתחיל למחרת. ב־8 באוקטובר, ב־7 בנובמבר וגם בעוד חמש שנים, המשפחות צריכות לדעת שיש להבטחה הזו כתובת: אנשים ששומרים על קשר ומערכות שמעניקות מענה לאורך זמן. שם נמדדת האחריות שלנו כחברה.
עוד כתבות בנושא


