מתחילים את היום בלי רגע לעצמנו
השעון מצלצל – ואנחנו ישר לתוך הודעות, חדשות, משימות. בלי מעבר, בלי נשימה. כך היום מתחיל כבר בתחושת רדיפה.
מה כן: דקה אחת לפני הטלפון. אפילו לא מדיטציה – רק להיות רגע עם עצמכם.
עונים להכול מיד
הכי מעניין
הודעה נכנסת? מייל? בקשה? אנחנו מגיבים אוטומטית, גם כשזה לא דחוף. התוצאה: פיצול קשב מתמשך.
מה כן: לבחור חלונות תגובה. לא כל דבר צריך מענה עכשיו.
דוחים אוכל ומים עד שכבר מאוחר
אנחנו “שורדים” על קפה, ואז מתפלאים למה האנרגיה נופלת בבת אחת.
מה כן: משהו קטן באמצע היום. לא ארוחה מושקעת – רק לא להזניח את הגוף.
יושבים יותר מדי – בלי לשים לב
לא מתוך עצלות, אלא מתוך שקיעה. שעות עוברות בלי תזוזה, והגוף מאותת בעייפות.
מה כן: לקום פעם בשעה. לא ספורט – תנועה.
מעמיסים על עצמנו אחריות שלא באמת שלנו
אנחנו לוקחים ללב, מתקנים, משלימים, מתנצלים – גם כשלא צריך.
מה כן: לשאול רגע: זה באמת עליי?
עייפות, אילוסטרציה | צילום: בינה מלאכותית
מדברים עם עצמנו בטון קשה
“איך שוב לא הספקתי”, “למה אני כזה”, “כולם מצליחים יותר”. זה מתיש יותר מכל משימה.
מה כן: לא חיוביות כפויה – רק פחות אכזריות.
מחכים לערב כדי לקרוס
כל היום “עוד קצת”, “עוד משימה”, “אחר כך אנוח”. ואז מגיע הערב – ואין באמת כוח לנוח.
מה כן: מיקרו־הפסקות. חמש דקות באמצע היום שוות יותר משעה מותשת בלילה.
השורה התחתונה
העייפות לא נופלת עלינו – היא נבנית.
לא משבר, לא דרמה, אלא רצף של טעויות קטנות.
והבשורה הטובה? לא צריך לתקן הכול. מספיק לבחור דבר אחד – ולהפסיק לעשות אותו.
עוד כתבות בנושא
