יותר משהוא המלצת קריאה, המאמר הנוכחי הוא אזהרת קריאה: "על האדם" אינו ספר מומלץ לאיש הירא ורך הלבב. מי שנוטה לעצבות ולייאוש, טוב לו שיתרחק ממנו.
ספרו האחרון של ר' מנחם נחום מאיצקאן, התפרסם שנה לפני פטירתו. הספר מהווה סיכום עגום מאוד של תמונת האדם והעולם כפי שנראתה למחבר בעת ההיא, בשנת תרצ"ב (1932), ארבע־עשרה שנים אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה ושבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ר' מנחם נחום (להלן רמ"נ) היה תלמיד חכם בעל השכלה כללית רחבה, רב חסידי, נין ונכד בשושלת רוז'ין מצד אביו ומצד אימו. הוא נולד בשטפנשט, שימש כרב בעיירה איצקאן, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה שהה כחמש שנים בווינה, שם הצטרף לאגודה ציונית־חרדית שהשתלבה בהמשך בתנועת המזרחי. הוא היה אמור לרשת את דודו, האדמו"ר השני משטפנשט, וכבר החל למלא את מקומו, אך נפטר צעיר יחסית, בהיותו בן 54, ולא זכה להתמנות לאדמו"רות.
הכי מעניין
בכל ספריו ניכרת מגמה לבאר את התורה לפי רוח הזמן. הוא משלב את המקורות התורניים עם מקורות מן התרבות הכללית - מהפילוסופיה היוונית ועד פשר החלומות של פרויד. למרות, ואולי בגלל, החידוש הגדול בסגנון כתיבתו וברוחב אופקיו, ספריו לא זכו לתהודה מספקת. חרדים נרתעו מהפתיחות לתרבות הכללית, חילונים לא מצאו ענין בתפיסת העולם הדתית שלו, והציונות הדתית מתעניינת יותר בכתבי ההוגים המשויכים למחנה, מהרב ריינס והרב קוק ועד הרב סולובייצ'יק והרב זקס.
"הזמן שבו אנו חיים בו הוא של דם ואש, ריב ומדון, רעש ותרועת נשק". מתוך הסרט "1917" | צילום: באדיבות YES
כעת מונחת לפנינו מהדורה חדשה ומאירת עיניים של הספר השישי והאחרון מכתביו של רמ"נ: "על האדם". המהדיר, ר' נחל אלגד בנימין שוהם, ראוי לכל שבח על הנגשת הספר לקוראים: הדפסה נאה, מבוא מפורט, ומאות הערות שוליים המפנות למקורות בספרות התורנית והכללית, ומציעות תיאור קצר של כל אחד מעשרות ההוגים והיוצרים שאינם בני ברית המוזכרים בספר, מחכמי יוון העתיקה ועד פילוסופים, משוררים וסופרים אירופיים בני זמנו.
הספר הוא דוגמת מופת נדירה ביותר ליצירה הגותית תורנית מקורית, המשלבת בקיאות מופלגת בתרבות העולם. הרעיון שאדמו"ר חסידי שפעל לפני כמאה שנה שלט כך בחכמות חיצוניות ושילב אותן בבניין השקפת העולם התורנית ובהסברתה לעולם הרחב, הוא לא פחות ממדהים, והעובדה שהוא אינו מוכר ואינו משמש בחינוך הדתי כדמות מופת להזדהות, מצערת מאוד.
עד כאן הכול טוב ויפה. הסיבה שאינני ממליץ לחלשי־לב לקרוא את הספר, היא התמונה הקודרת מאוד שבה מתאר רמ"נ את דמות האדם.
גאון ורע לו
בהקדמת הספר מזדהה המחבר עם הנביא ירמיהו, המקלל את יום היוולדו ואת חיי הסבל שנועדו לנביא, המבקר החברתי. ברוב פרקי הספר הוא מתאר בפירוט רב את החולשות האנושיות, בזו אחר זו. האדם, אומר רמ"נ, מורכב מגוף ונשמה, הגוף מושך לחטא וטומאה, ורק יחידי סגולה מסוגלים לתקן את נשמתם, להגיע להכרה שכלית, ולהפוך את החטא לקדושה ואת הטומאה לטהרה (פרק א'). רוב בני האדם מכלים את ימיהם לריק (פרק ב'). רשעות וטיפשות מצויות בכל מקום; בכל העמים וגם בישראל לא ידעו להעריך את החכמים והמנהיגים הגדולים – זלזלו, הציקו ומיררו את חייהם, החל ממשה רבנו והרמב"ם אצלנו וכן בשאר אומות העולם (פרק ג'). אמונות תפלות ומעשים מכוערים קיימים לא רק בעולם האלילי העתיק אלא גם באירופה הכביכול־נאורה בזמננו (פרק ד'). גילויי קנאה ושנאה מופיעים כבר בגיל הרך, ומלווים את רוב בני האדם עד ערוב ימיהם (פרק ה'). הטירוף העולמי של מלחמת העולם הראשונה, שהחריבה את אירופה וכילתה מיליונים בלי שום הצדקה סבירה, היא דוגמה בולטת לשלטון הסכלות בעולם (פרק ו'). תופעה אנושית מוזרה אחרת היא היכולת של אנשים לערבב טוב ורע ולעשות זה לצד זה מעשי גבורה וחסד מרשימים לצד רשעות ועוול נוראיים (פרק ז').
פרק שלם (ח') מוקדש לחוצפה ולעזות־פנים, ופרק אחר (ט') לשיגעון. לדברי רמ"נ, אנשים שפויים לגמרי, נורמלים, הם אנשים בינוניים שאינם מותירים רושם משמעותי בעולם. לעומת זאת אנשים גדולים, מנהיגים, יוצרים ובמיוחד גאונים, מגלים בדרך כלל גם אותות של שיגעון. הוא מסתמך בין השאר על צ'זארה לומברוזו, רופא יהודי־איטלקי, מאבות מדע הקרימינולוגיה, ש"הוכיח במופתים חתוכים" שהגאונות והשיגעון קרובים זה לזה. הוא מונה רשימה ארוכה של גאונים בתחומי דעת שונים שלקו בנפשם באופנים שונים. בפרק זה חשובה מאוד תרומתו של המהדיר, שכן המחבר רק מנה את שמותיהם, והמהדיר מספר בקצרה מי היה כל אחד מהם וממה סבל.
בפרק ג מצטט רמ"נ מבחר מקורות החורצים משפט קשה על האדם, החל מהבורא בכבודו ובעצמו, שאמר "רבה רעת האדם בארץ ומחשבות לבו רק רע כל היום"; דרך ר' שלמה אבן־גבירול שקבע כי "מי שהוא חושב טוב על בני אדם, אינו מבין ענייני הזמן", ועד אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי הפולני, שאמר: "ההמון הוא בלתי מסוגל לכבד ולהוקיר שום כח אם הוא איננו כח של כליון ואבדן. ההמון יתלהב על נבלות ודברי בליעל". ברוח זו מצטט רמ"נ פתגמים על האדם מספרות חז"ל, בן סירא, דון יהודה אברבנאל, אריסטופנס ודיוגנס, גתה ושופנהאואר, דוסטויבסקי ואוסקר ויילד, ועוד ועוד.
מבוא לבחירות
מי ששרד את תשעת הפרקים הראשונים, יזכה לשלוש מנות של קינוח בשלושת הפרקים האחרונים. פרק י' הוא המתוק שבהם. בפרק זה מתאר רמ"נ ברגש ובהתלהבות את דמותו של איש המעלה, "אדם חרד וירא שמים", אדם שמתאווה כל ימיו לדבקות באלוקים, מלא געגועים לטוב, יודע להתגבר על רדיפת ההבל ושואף להגיע אל האושר השלם. הוא מחפש כל ימיו את האמת, אוהב כל אדם בלי הבדל, כל שאיפתו היא לבנות על יסודות של אהבה ואחווה, רחמים וחסד. לדעת רמ"נ זהו יעד אפשרי להשגה, ליחידים שעמלים להציל עצמם מכל הרעות החולות שהוזכרו בפרקים הראשונים.
עם זאת, מחברנו לא יכול לסבול מתיקות־יתר, והוא חותם את הפרק הנהדר הזה במשפטים הבאים: "אבל דא עקא! רוב החרדים אינם חרדים כלל, ויראת שמים מילתא זוטרתי היא להם, והדת אינה משמשת להם אלא למסוה, 'אדרת שער למען כחש'". יובהר כי המונח "חרדים" בלשונו של רמ"נ מכוון, כפי המקובל בתקופתו, לכלל הדתיים או האורתודוקסים, כולל רמ"נ עצמו; ולא במובן העכשווי שמגדיר אותם כקבוצה נבדלת בתוך הציבור הדתי.
על האדם | צילום:
בפרק י"א מופיעה מנת הקינוח השנייה, שטעמה מריר־חמצמץ. הוא מכיל אוסף של פתגמים שנונים ביותר על טיבו של האדם. כולם מתחילים במילים "יש בני אדם". הנה שתי דוגמאות מעוררות תיאבון לחובבי הז'אנר:
יש בני אדם שכל הרואה אותם מוכרח לומר ששקר בפי האומרים כי האדם הוא עצם שכלי;
יש בני אדם שיכולים לקיים בהם מצות "ואהבת לרעך כמוך" כל זמן שהם בלתי ידועים לו, אבל אך באנו במגע ומשא עמהם, אז די לנו שיכולים עוד לקיים את מצות "לא תשנא את אחיך בלבבך".
קופירייטרים האמונים על קמפיינים של שלילה והכפשה, במיוחד בתקופת בחירות, יוכלו למצוא בפרק הזה אוסף מעולה של סיסמאות קרב.
הקינוח השלישי, פרק י"ב, טעמו חמוץ־מתוק: הוא מסודר בפסקאות קצרות, ויש בו הדרכות שונות לחיים – חלקן ביקורתיות, חלקן חיוביות וחלקן משעשעות. כמה דוגמאות:
"אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" – במובן סובייקטיבי כמעט כל אדם ימצא אשה טובה, אהובה וחביבה, תמימה ונעימה נדיבה וחסידה, וזאת היא אמו;
אם קבלת טובה מחברך אתה אומר לו "ישלם ה' פעלך", אבל אם עשה לך חברך רעה, אתה בעצמך רוצה לשלם בעד פעולתו;
אומרים כי האדם נברא מקוף, דבר זה מוטל בספק. אבל שהאדם יהפך ונעשה קוף, זאת ודאי. כי אנחנו פוגשים בני אדם כאלה יום יום.
ויש בפרק הזה גם אמירות חיוביות של ממש, כגון:
מאור הגולה האמיתי הוא מי שאינו יודע שהוא יאיר, "משה לא ידע כי קרן אור פניו".
איזו היא אהבה האמיתית? בעת שגם חסרונותיו של חברו ומומיו למידות טובות בעיניו יחשבו.
בעוד שדמות איש המעלה היא תקוותו של רמ"נ, וגם שאיפתו וייעודו בחיים, הרי שהפסקה הבאה מתארת את המצב הנפשי שבו היה שרוי בעת כתיבת הספר:
הזמן שבו אנו חיים בו הוא של דם ואש, ריב ומדון, רעש ותרועת נשק, שלום קצר של בושה וכלימה ומלחמה ארוכה וממושכה לאין סוף. עריצות ועבדות, סכלות נצחית של בני אדם וטפשות בלי קץ, אבל האופטימיים אומרים כי העתיד יהיה זמן של שקט ומנוחה, של שלום ואהבה, שביתת חרב נצחית, וברית שלום עד עולם, חרות, שוויון ואחוה, וחכמה בינה ודעת ימלאו את הארץ. אמנם הפסימיים שואלים לאמר: 'היהפוך כושי עורו?'".
הימים הנוראים, שהיו מתאימים ביותר לקריאת ספר זה, כבר מאחורינו. אך אל דאגה, אחרי החגים יוכל הספר לשמש כמבוא יעיל להבנת המציאות שתתגלה לעינינו בתעמולת הבחירות.
על האדם | רבי מנחם נחום פרידמן | מהדורה מחודשת עם מבוא והערות: נחל אלגד בנימין שוהם | 132 עמ'
עוד ביקורות ספרים
