הכתבות של בת-אל בן חורין
עוד פעם ומהר מדי מצאתי את עצמי מחפשת דירה
יש בית שנלחמים עליו, יש בית שנזכרים בו בנוסטלגיה ויש בית שחוזרים אליו בחלומות
בגיל מוקדם ויתרתי על הפן הספורטיבי בחיי. אבל אז הגיעה היוגה
שני גברים קשישים באוטובוס יודעים שיד רכה וחיוך הם הדבר הכי אפקטיבי
חברות מהילדות הן הפרס של החיים
מיגרנה היא ממש לא כאב ראש
טור לאלו שחושבים שמיגרנה זה כאב ראש ולאלו שיודעים שזה ממש לא
קייטנות למבוגרים יכול להיות אחלה קונספט
כך הפכתי למומחית לנהגי מוניות
העובדה שאני מגובסת שמקפצת ממקום למקום על רגל אחת הפכה אותי למומחית בנהגי מוניות
נתקלתי, סובבתי, נפלתי - ולקום לא ממש הצלחתי
מרגע שעציץ נכנס אלי הביתה, מתחילה מלחמת ההישרדות שלו
כשעזבתי את הבית, קיבלתי במתנה סיר קוסקוס ואינספור הוראות לא מדויקות
אחרי שהתרגלתי כל השנים לאכול את הקוסקוס של אמא, הייתי צריכה ללמוד להכין אותו בעצמי
דברים שלמדתי בעשרה חודשים של מגורים בעיר הקודש
"כל פרצוף שאפגוש, ולו לזמן הקצר ביותר, נחקק לי במוח"
מה דחוף למוח שלי לשריין כל כך הרבה מקום לפרצופים שהוא פגש רק לרגעים ספורים
אחרי קצת יותר מ-15 שנה נפרדנו מסימבה שלנו
כמעט 20 שנה של לב ענק ושובבות אינסופית. פרידה מסימבה, אחרון הכלבים בלהקה שגדלנו איתה
הקיץ תכף מגיע ואיתו עונת האירועים והנעליים האיומות הנלוות אליה
יום עצמאית שמח
מעצבן שאנשים מדברים בקול ברכבת, אבל זה כל כך מעניין
לא, אני לא מצותתת בכוונה חס ושלום (לפחות לא בהתחלה). אבל אני כן מכורה לסיפורים
להכניס את הרגל לתוך המים - אולי הדבר הכי קשה ומפחיד שעשיתי
לא כזה פשוט לצאת ממצרים, אבל אני כבר הרמתי רגל אחת בדרך החוצה
כמה תירוצים למה לא לחגוג יום הולדת, וסיבה אחת למה דווקא כן
כשנרגעתי מהיסטריית הניקיונות למדתי להסיר אבק גם מהלב
אני פותחת גוגל מפות לכל מקום, גם אם הייתי בו כבר שמונה פעמים
נולדתי בלי טיפה של חוש כיוון, אבל איכשהו בסוף אני תמיד מגיעה ליעד
"שנים רבות שלא הסתכלתי לסיפור הזה בעיניים, זה היה חשוף מדי"
קלמנטינה ברכבת ודג במיקרו: הרגעים בהם עדיף לנתק את חוש הריח
עשרה קבין של חוש ריח ירדו לעולם. תשעה לקחתי אני, ואחד כל העולם כולו
יש סרטון אחד שאני חוזרת אליו בכל פעם שאני זקוקה לתזכורת על השמחה
הלילות בירושלים היו הדבר היחיד שלא צפיתי במעבר אליה
