מדי יום שישי, כשעה לפני כניסת השבת, הפלאפון שלי רוטט, ועל המסך מופיעה ההודעה הקבועה משמואל פרלמוטר. שבת שלום עדן. ככה הוא כותב דרך קבע, בשלוש מילים. לא יותר ולא פחות. ואני, מחזיר לו בחזרה הודעת SMS עם שלוש מילים: שבת שלום שמואל. לא יותר ולא פחות. שמואל שולח את ההודעה הזו ב־SMS ולא בווטסאפ כדרך העולם. פעם חשבתי שזה מפני שאין לו ווטסאפ, רק פלאפון טיפש כזה של פעם, אבל איכשהו בדרך־לא־דרך שמעתי שדווקא יש לשמואל ווטסאפ, אבל משום מה את הודעת השבת שלום שלו הוא שולח בפורמט המיושן יותר. אין לי מושג למה וגם לא שאלתי.

| צילום: איור: נעמה להב
שמואל פרלמוטר למד איתי בישיבה לפני 12 שנה ולא נפגשנו מאז שעזבתי ועד היום. שמועות רחוקות הביאו לאוזניי שהוא גר אי שם במושב הדרומי תפרח, יש לו כמה וכמה ילדים והוא אברך כולל שמשלב הוראה בחיידר המקומי. גם כשלמדנו יחד בישיבה וחלקנו בית מדרש ופנימייה וחדר אוכל - לא היינו חברים קרובים כל כך. אבל כן שמרנו על קשרי ידידות ונימוסים ושלום־שלום במסדרונות. שמואל התחתן בערך שנתיים לפניי. אני אפילו לא זוכר אם הייתי בחתונה שלו או לא. מן הסתם כן, כי לא שהיו לי דברים חשובים יותר לעשות באותם ימים, ובכל זאת, את החתונות של האנשים הקרובים אליי אני כן זוכר.
אני מתקשה להניח את האצבע על נקודת הזמן שבה התחיל הקשר המסוים והמשונה הזה שיש לי עם שמואל. אני לא זוכר מתי היה יום השישי הזה שבו לראשונה קיבלתי ממנו את ההודעה עם השבת שלום. אני כן יודע בוודאות שהוא היה זה ששלח אותה ולא אני. כי אני אף פעם לא שולח הודעות כאלה לאף אחד, בטח לא לשמואל שאותו החשבתי כידיד רחוק ותו לא.
הכי מעניין
אני זוכר במעומעם את התמיהה הרגעית שלי מול ההודעה הראשונה שקיבלתי ממנו, זוכר שלא ממש הבנתי מה הוא נזכר בי רגע לפני שבת, ואפילו חיכיתי להודעה הבאה שבטח תישא בחובה איזו שאלה, בירור, הזמנה או בקשת טובה כלשהי - אך לא. כך קרה גם בשבוע שאחרי וגם בזה שאחריו, ובכל פעם הגבתי בהודעה חוזרת ובאותו נוסח קבוע, וככה, אט־אט ההודעה השבועית של שמואל הפכה אצלי לדבר שבשגרת יום שישי.
ערב שבת אחד ההודעה של שמואל בוששה מלבוא, והשבת נכנסה ולכל אורכה חששתי לשלומו. לא מתאים לשמואל להיעלם ככה. אבל אז, כשעה לאחר ההבדלה, הפלאפון שלי רטט ועל הצג הופיעה הודעה משמואל: שבוע טוב עדן. נשמתי לרווחה ולרגע חשבתי לשאול אותו מה קרה ואם הכול בסדר, אבל מהר מאוד נמנעתי מזה, נשארתי נאמן לטיב הקשר שלנו וכתבתי בחזרה, שבוע טוב שמואל. וזהו.
רק עוד פעם אחת ויחידה שמואל (ואני) חרגנו ממנהגנו. זה היה בערב השבת שאחרי 7 באוקטובר. שמואל שלח ״שבת שלום עדן, בשורות טובות״. ואני החזרתי לו באותה מטבע לשון בדיוק. קשה לי להסביר איזו עוצמה הייתה בתוספת הלכאורה לקונית הזו של שתי המילים הנדושות ״בשורות טובות״. פתאום ננסכה בהן משמעות אדירה, זו הייתה תוספת שאמרה כל כך הרבה בזמן כל כך מורכב. בשבת שאחר כך שמואל חזר לנוסח הרגיל שלו ולשלוש המילים הנצרכות בלבד.
השבוע קיבלתי הודעה משונה מידיד שלי, סער. הוא כתב: תגיד, רוצה להצטרף לקבוצת בוקר טוב? ואני החזרתי בשאלה: שו קבוצת בוקר טוב? וסער ענה: קבוצה שכותבים בה בוקר טוב. מילולית זה מה שזה. ואני כתבתי לסער בחזרה: חחחח, אבל הוא לא צחק וכתב לי: אני אומר בוקר טוב כפייתי לכולם ולא כולם עונים לי וזה לא לעניין, אז פתחתי קבוצה שבה יש מי שיענה ואפשר להגיד בוקר טוב. חשבתי שזו בדיחה אבל זה ממש משפר לי את הבקרים. אז כתבתי לסער, יאללה, אני בפנים. וככה, כבר שבוע בערך אני מוצא את עצמי מדי בוקר כותב בקבוצה שאת רוב חבריה אני לא מכיר: בוקר טוב. וכולם כותבים, כל אחד בזמנו, בוקר טוב ותו לא.
וואלה, אני חייב להגיד שיש עוצמה בלתי רגילה בדבר הזה. יש בו איזה צמצום של כל רעשי הרקע של העולם. זיקוק טהור של שתיים או שלוש מילים בודדות שאין בהן שום צורך מעשי, מלבד עצם הידיעה שמישהו, באיזשהו מקום, זוכר שאתה קיים. שבת שלום עדן. שבת שלום שמואל. וזהו.
טורים נוספים של עדן אביטבול


