מוזר מאוד לכתוב טור שלושה ימים לפני הבחירות מתוך ידיעה שהוא יתפרסם שלושה ימים אחריהן. זו פוזיציה שככל שאני שוהה בה אני מבין משהו על החיים בכלל ועל פוליטיקה בפרט. בשלב ה״לפני״ הכול נראה בוער. נדמה שעכשיו, בשעת כתיבת שורות אלו, לכל התבטאות, לכל ריאיון, לכל פוסט ולכל דעה נידחת יש משמעות קריטית, ואילו ברגע זה, כשאתם מחזיקים את העיתון, הכול כבר עבר ופועלי הניקיון של העיריה טאטאו את אחרון הפתקים אל פח האשפה של ההיסטוריה.
| צילום: איור: נעמה להב
אז בהתאם למצב הזה חשבתי להתעלם ולספר סיפור על זה שמצאתי בית כנסת חדש להתפלל בו בשבת בבוקר. בשכונה שלנו, שכונת נחלאות בירושלים, יש אינספור בתי כנסת. המוכר שבהם הוא אוהבי ציון ברחוב שילה, המכונה "הבנאים" בגלל בני משפחת בנאי שהתפללו בו והדביקו לו את ניחוח הסלבריטאות. יש גם בית הכנסת עדס שהוא לטעמי אחד מבתי הכנסת היפים ביותר, בין השאר בגלל ציורי התקרה והקירות שלו שאיירו סטודנטים מבצלאל לפני עשרות שנים – דמיינו רגע את החוג לאמנות בבצלאל של היום ״מתלבש״ על בית כנסת ומקשט אותו. איזה תרחיש רחוק זה, למרבה הצער, במציאות הישראלית העכשווית. בבית הכנסת עדס נערכה גם ברית המילה שלי.
יש בית הכנסת המרוקאי בטיש, ויש המניין של קרליבך במקלט ברחוב באר־שבע, ובית הכנסת של האורפלים, וכמה מטרים ממנו הג׳רמוקלים, ובתחילת הירידה של אבן ספיר יש בית כנסת תימני. ויש בית כנסת אחד של יוצאי טורקיה שהיום יש בו וייב דתי לאומי צעיר כזה ודי אשכנזי. ויש ״שאולי וכאשי״ שהוא אומנם בית כנסת קטנטן אבל יש בו הרבה מקום ואור מיוחד וריח עתיק, וכל כניסה אליו היא כמו מסע בזמן. ויש את בית הכנסת הגליל, שאני אוהב להתפלל בו שחרית בימי חול, כי הוא חבוי כזה עם חלונות פעורים אל השמים ופינת קפה פשוטה, נקייה ומפנקת. ויש את ישיבת לש״ם ברחוב תקוע שבה אבא שלי וחמי חזרו בתשובה, ויש ישיבת המקובלים נהר שלום ברחוב שילה, ששם מדי פעם יש כנסים כאלה של ״סיום הזוהר הקדוש״ עם רמקולים גדולים ושלטים צבעוניים מעוצבים בבינה מלאכותית. יש כל מיני בתי כנסת נסתרים כאלה שאף אחד לא התפלל בהם שנים, שהגבאים שלהם הלכו לבית עולמם והם נותרו נעולים על סורג ובריח. ויש בית הכנסת הכורדי שהפך כבר מזמן לבית חב״ד, ובמרחק חמש דקות ממנו יש עוד בית כנסת כורדי, אבל אחר, כי מתברר שיש כמה וכמה סוגים של כורדים.
הכי מעניין
כתושב השכונה כבר עשר שנים, אני משתדל מדי פעם לגוון ולהחליף מניין, בבחינת ״אל תעש תפילתך קבע״. כך בבוקר שבת אחד בחודש אלול האחרון נתתי לרגליי להוליך אותי לבית כנסת אחר וטיפסתי במדרגות העולות לבית הכנסת בראשי ברחוב בראשי, שיש שקוראים אותו רחוב הירקון. שם, במבואה, ראיתי לימיני מֵחם נירוסטה גדול, ולידו צנצנת סוכר חום, חפיסת סוכרזית צהובה, וצרור עלי נענע ריחניים ושטופים מונחים על שקית ניילון. אז הכנתי לי תה ונכנסתי אל אולם התפילה. מתפללי בית הכנסת המעטים הסתכלו עליי וסימנו לי היכן לשבת. הבנתי שנכנסתי למועדון סגור שבו כולם חברים מקדמת דנא, ובכל זאת קיבלו את פניי בסבר פנים יפות. לא הכרתי את המנגינות של יהודי כורדיסטאן. הייתה בהן איזו יבבה ואיזה אנפוף ייחודי.
אחרי שנגמרה תפילת שחרית, רגע לפני המכירות וקריאת התורה, הגבאי עשה קידוש. לא הבנתי למה, אבל מהר מאוד התבררה הסיבה. בעל הקורא פצח בקריאת התורה וזה נתן את הקיו לאחד המתפללים, בחור חסון בשם מיכה, שיצא מאחורי הקלעים של בית הכנסת, אוחז במגש כסוף ועליו שוטים של ערק קר בכוסיות חד־פעמיות. אחרי הסיבוב מיכה חזר אל מאחורי הקלעים ויצא משם כעבור כמה דקות עם אותו מגש כסוף, רק שהפעם היו פזורים עליו ממתקים כאלה של פעם: קוקוס ורוד מצופה, בוטנים, שומשום ורחת לוקום. וככה, כטוב ליבי בערק הקר והמרענן, נטלתי גם חטיף קוקוס נוסטלגי ובלב רחב הקשבתי לקריאת התורה.
באותו רגע הרגשתי שאני מתאהב מחדש. הרגשתי שיש משהו עוטף כל כך בגישה הזו. משהו נינוח. משהו שבאיזשהו אופן משאיר בחוץ את כל העולם ושלל התרחשויותיו ונותן מקום לשהות בקריאת פרשת השבוע עם כוסית ערק ודבר מה מתוק. הרגשתי שהברייק הזה, פעם בשבוע, הוא קריטי עבורי. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. וככה, כשנגמרה התפילה ויצאנו מבית הכנסת, ניגש אליי אחד המתפללים ואמר: ברוך הבא אחינו, שבת שלום! וכשהחזרתי לו שבת שלום, הוא טפח לי על הגב ואמר: רק ביבי אה?!
עוד טורים של עדן אביטבול
