בא לי שלא יהיה לי אכפת.
בא לי שלא יזיז לי מי מנהל עכשיו משא ומתן עם מי. מי הטיל וטו על מי, מי מוכן לשבת עם מי ומי נשבע שלעולם לא ישב עם מי. שלא יהיה לי אכפת כמה תיקים יקבל כל אחד, מי ימונה למשרד החינוך ואיזה פוליטיקאי יזכה באוצר, מי ידרוש רוטציה ומי יאיים לפרוש. שלא אצטרך לבדוק שוב ושוב את מספרי המנדטים, את ההסכמים הקואליציוניים המתגבשים או המתפוררים, שלא אזכור הבטחות, שלא יהיה לי אכפת מהפרת הבטחות ומהצהרות דרמטיות.
| צילום: איור: רעות בורץ
בא לי שלא יהיה לי אכפת מי ניצח בקרב התקשורתי של היום. מי יצא "גבר" בציוץ הזה, מי התקפל אצל הכתב ההוא, מי השפיל את מי בתמונה ומי הצליח להשחיל את המילה "אחדות" להודעה לעיתונות תוך שהוא עסוק בעיקר בהשמדת הערך הזה ובשחיקתו עד דק.
הכי מעניין
בא לי שלא יהיה לי אכפת מחברי הכנסת. שלא יהיה לי עניין בראיונות מזדמנים שלהם, בסרטונים עם אמירות חדות ומוחצות או כאלה שהוצאו מהקשרם.
שלא איקלע לדיונים חברתיים שמנסים להבין אם מדובר באירוע דרמטי או בעוד ספין שנועד להחזיק אותנו עסוקים עד הפרשה הבאה, או הבחירות, או המלחמה.
בא לי שלא יהיה לי אכפת אם ממשלה תקום מחר או בעוד חודש. אם יהיו בחירות בעוד שנה או שנתיים.
אם מפלגה מסוימת תצליח להזרים לאינטרסים שלה עוד כמה מיליארדים, אם מפלגה אחרת תצליח למנוע את זה, ואם בסוף כולם ימצאו דרך להסביר לנו שמה שקרה הוא בדיוק מה שהם אמרו שיקרה והכול בגלל ההוא או ההיא או ההם.
בא לי לפתוח את הטלפון בבוקר ולקרוא חדשות בלי להרגיש שאני חייבת לבחור צד. בלי לחשוב על המשמעות של כל דעה או על המחיר שלה, על מי ישלם אותו ועל מה זה אומר על העתיד של הילדים שלי. בא לי להיות מסוגלת להגיד: "שיעשו מה שהם רוצים. שיסתדרו". יש לי מספיק דברים לדאוג גם ככה. ובאמת יש לי מספיק!
יש לי שישה ילדים לגדל ומתברר שהם לא גדלים מאליהם, ומדובר בעניין הדורש תחזוקה יומיומית. כזה הכולל ארוחות ערב, שיחות עם מורים, טיפולים, הקפצות לחוגים וסתם שיחות התעניינות.
יש לי בית לבנות מחדש, ואין לי כוח אפילו להתחיל להסביר כמה מקום ואנרגיה זה תופס לי בחיים. יש לי כביסות לקפל, קניות לעשות, חיים לחיות.
עתיד ארוך טווח
יש לי מספיק עניינים שאני נדרשת לקבל בהם החלטות, לשאת באחריות ולנסות להבין מה הדבר הנכון לעשות.
אני לא באמת זקוקה גם לתפקיד הלא רשמי של פרשנית פוליטית במשרה מלאה על דעת עצמי.
בא לי שכל זה פשוט יעבור לידי, אבל לצערי, או שבעצם לשמחתי, מאוד אכפת לי. אכפת לי כי זאת המדינה שלי. במובן הכי יומיומי וקיומי של המילה. זאת המדינה שבה הילדים שלי גדלים, שבה אני רוצה שהם ירגישו בטוחים, שבה אני רוצה בעצמי להרגיש בטוחה. מדינה שבה אני רוצה שיהיה להם עתיד ארוך טווח.
המדינה הזאת, שבה אני קמה בבוקר, עליה אני מתפללת, שבה אני משלמת מיסים, חיה חיים מלאי שפע, אמונה ותרבות, ובה אני מנסה בכל דרך לחיות חיים נורמליים.
עוד טורים של יעל שבח
אכפת לי, כי פוליטיקה היא לא משחק שמתרחש באיזה אצטדיון רחוק ואפשר לבחור אם לצפות בו או לא.
היא משפיעה על החינוך של הילדים שלי, על הביטחון שלהם, על יוקר המחיה, על הבריאות שלנו, על היחס למשרתים בצבא ולמשפחותיהם, על היחסים בין קבוצות שונות בחברה ועל השאלה איזו מדינה אנחנו משאירים אחרינו.
אכפת לי ואכפת לנו, כי אנחנו לא רוצים להתרגל לכך שהמצב הוא פשוט ככה. לא רוצים להתרגל לכך שמחלוקות הופכות לשנאה, לתחושה הקשה הזאת שאנשים הם קודם כול מחנה ורק אחר כך בני אדם. לכך שהאינטרס האישי של נבחרי הציבור הופך לפעמים לשיקול מרכזי יותר מהאינטרס הציבורי.
ואכפת לי גם כי אני מאמינה שיש משמעות למעורבות שלנו. להצבעה שלנו, לביקורת שלנו, ליכולת שלנו לדרוש מנבחרי הציבור דין וחשבון. אני לא חושבת שהקול שלי שייך למישהו, ולא חושבת שאני חייבת נאמנות עיוורת לאף מפלגה או מנהיג. אני רוצה לחיות את חיי כפי אמונתי, לדרוש להשפיע דרך הפתק ששמתי בקלפי, ועדיין להמשיך לשאול שאלות ולבקש תשובות גם ביום שאחרי הבחירות.
אז כן, בא לי שלא יהיה לי אכפת. אפילו מאוד.
אבל כשאני חושבת על זה, אני מבינה שאולי דווקא טוב שאכפת לי. טוב שלא התרגלתי, טוב שאני עדיין מתרגזת, מתווכחת, מתאכזבת, מקווה ודורשת. טוב שאני לא מוכנה להתייחס למה שקורה כאן כאל עוד סדרת סיטקום, דרמה קומית פוליטית שאפשר פשוט להפסיק לראות.
אז אני בכל זאת מבקשת, דווקא כי כל כך אכפת לי, דווקא כי כל זה הוא גם שלי, בבקשה אל תובילו אותנו לייאוש. חברי הכנסת הנכנסים ומנהיגינו לשעבר ולשעתיד, אנא דאגו שלעולם, אבל לעולם, לא יפסיק להיות לנו אכפת.
עוד טורים של יעל שבח
