נדמה לי שאחרי התקופה המטורללת הזאת מגיע לי, ואולי בעצם לכולנו, קצת אסקפיזם. ועדיף שיהיה כמה שיותר טהור.
חשבתי להתנתק מכל הרשתות החברתיות ולטוס לאי בודד, אבל זה קצת דרמטי מדי וגם נשמע משעמם. אחר כך חשבתי לפתוח כל בוקר בכמה בקבוקי שתייה חריפה, אבל זה מוגזם ולא אחראי בשום צורה ומשמין בטירוף. ואז חשבתי שבעצם, אני לא צריכה כל כך הרבה כדי לייצר לעצמי מציאויות שיש בהן מן הניטרליות של החיים. מספיקים לי כמה דברים שאפשר להתעסק בהם, בלי שיהיה להם שום קשר לפוליטיקה.
תחביב יקר שלי | צילום:
יש לי כמה כאלה. יש שיקראו להם תחביבים תמימים, אני מעדיפה להתייחס אליהם כאל עמודי תמיכה, נקיים מאג'נדה, שמאפשרים לי מדי פעם להזכיר לעצמי שאני לא רק פתק בקלפי, לפחות בינתיים.
הכי מעניין
למשל אוסף סיכות הדש שלי. האוסף התחיל מסיכות שהיו בקופסאות התכשיטים של סבתא שלי. לקחתי אותן ממנה, ובמשך השנים קניתי עוד והרחבתי את מגוון הסיכות שברשותי. היו באוסף שלי סיכות מכל מיני סוגים. כאלה קלאסיות עם פנים ויקטוריאניות עליהן, כאלה שמאפיינים חיה מסוימת, או סתם סיכות וינטג' שנראו יוקרתיות כמו שעלי אקספרס יודעת לייצר. היו גם לא מעט שידעתי שהן יקרות ושוות הרבה מאוד, ולכל אחת מהן היה קסם וערך משלה.
כשהבית שלי נשרף הוא לקח איתו את כל הסיכות. האוסף כולו עלה באש. אבל מעט אחרי השרפה, הבנות המהממות שלי הפתיעו אותי וקנו לי סיכה אחת במתנה. והסיכה הקטנה הזאת הפכה לגרעין שממנו אני מתחילה לאסוף סיכות מחדש. מאז אני שוב מתגאה בליקוט הזה שאין בו מעבר לרגע קטן של שמחה, כי לרוב הן אינן משמשות אותי בפועל. ואני מתגאה בו מתוך תקווה שיום אחד יהיה לי אוסף מפואר כמו בעבר.
אני לא רואה שום סיבה פוליטית לסיכות הדש. הן לא מייצגות בשבילי ימין או שמאל, לא מתפקדות כגוש חוסם ולא צריכות שאמליץ על מועמד לראשות הממשלה. הן פשוט יפות ומשמחות אותי. ולפעמים, ברגע אמיץ במיוחד, מצליחות לשדרג בגד מהארון שלי.
מי שיודע יודע
התחביב השני שלי הוא מארוול. כן, גם אני בכת הזאת. אבל לי, בהתנשאות לא מתנצלת על שאר אוהבי מארוול, יש מספר הולך וגדל של ספרי קומיקס שאני משתדלת לקרוא באדיקות. אני מוכנה להודות בכך שההתנהגות הזאת לפעמים חורגת מגבולות התחביב הסביר. אני יודעת שאני צריכה להיות בעניינים לקראת הסרט הבא, ומקפידה להכיר את כל הדמויות הקריטיות והשוליות כאחד, לקבל הסברים מחברים בתחום ולהסביר בחזרה, לכל מי שמוכן או לא מוכן בשום פנים ואופן לשמוע, על הקומיקסים, הדמויות וההקרנה הקרובה שכבר רכשתי לה כרטיסים.
חשוב לומר שהכניסה לעולם הזה היא כדי להרגיש חלק מקהילת הקומיקס. אין דבר מביך יותר משיחה על גיבורי־על שחסר בה פרט עלילתי קריטי שהתרחש לפני שלושה סרטים, שתי סדרות ומולטיוורס גווע (מי שיודע יודע).
בגדול, אני מוכנה לוותר על כל נושא שיחה שקשור ישירות לחיים שלי, רק כדי לדעת מה דעתכם על הנבל התורן בסדרה, לברר מי (שוב) חזר מהמתים, ללמוד למי השתנה ציר הזמן ואיך לעזאזל אפשר להשיג תואר מתקדם בפיזיקה תיאורטית כדי להבין מה קרה בפרק האחרון. יש משהו מנחם ביקום שאפשר לפתור בו את הבעיות באמצעות פטיש קסום, חליפה משוכללת או גיבור בעל יכולת לשלוט במציאות. אני, לעומת זאת, לפעמים מרגישה שאפילו כדי לנסוע לתדלק אני צריכה לעבור מסע גיבור, כולל שלושה שלבים ושתי משימות צדדיות.
גוש פירה עייף
בתחום נוסף שאינו נוגע לפוליטיקה יש לי קצת קושי ואולי אחרי כתיבת השורות האלה, הוא ייאלץ להיפתר. אני מאוד רוצה לחזור לשגרת כושר. לפילאטיס מכשירים, ליוגה, לאימוני הכוח. פעילויות שפעם היו חלק משגרת חיי ומשהו בי הפך לגוש פירה עייף ודביק שאיננו מעוניין לקום מהספה ולחזור לפעילות.
אני זוכרת את עצמי ממש לא מזמן נכנסת לסטודיו, פורשת מזרן, נושמת עמוק ומתחברת לגוף. אבל כרגע הגוף שלי, כנראה פחות בקטע, ואני עוד עובדת על לשכנע אותו שאנחנו יכולים שוב להיות על זה, לפחות עד הבר מצווה של עובדיה.
גם בעניין הזה, עד כמה שאני מצליחה לראות, אין עניין פוליטי. לשריר הארבע־ראשי שלי אין שום עניין למי הצבעתי. שרירי הבטן שלי, למרבה הצער, לא מתרשמים מהדעות שלי בשום תחום, ובאופן כללי הם לא ממש מתרשמים. אבל הם דורשים עבודה, עקביות ואולי קצת פחות פחמימות.
אני יודעת, כמובן, שאפשר להפוך כמעט כל דבר לפוליטי. אפשר למצוא אידיאולוגיה בסיכה, במותג של טייץ ובשאלה אם גיבורי־על צריכים לפעול תחת פיקוח ממשלתי. ובכל זאת, אני מרגישה חובה להשאיר לעצמי כמה פינות קטנות שבהן מותר לי פשוט לאהוב משהו. בלי שהוא מקדם רעיון או מוכיח נאמנות למחנה, ובלי שהוא משמש הוכחה לכך שאני אדם טוב או רע, אחראי או מנותק, סתם כי הוא שלי.
בתקופה הקרובה יכול להיות שאהיה עסוקה בקריאת קומיקס, בחיפוש אחר סיכת דש מעניינת או בניסיון אמיץ לחזור לפילאטיס. ואם בכל זאת תצליחו לשכנע אותי איך שלושת הדברים האלה יכולים להשפיע על הרכבת ממשלת חלומות, תכניסו אותי אליה, יחד איתם.
עוד טור של יעל שבח
