זה מתחיל בבוקר. עוד לפני הפיהוק הראשון אני נכנסת לאפליקציה של בית ההשקעות כדי לראות מה הכסף שלי עשה במהלך הלילה. אחר כך, במשך היום, אני מרפרשת אותו בתדירות שבה פראמדיקים בודקים דופק: עלה? ירד? חזר? אולי עכשיו? לפעמים נוספים לי בתוך יממה כמה אלפי שקלים, לפעמים מתאדה סכום שעושה חשק לבכות, ולפעמים אני חושדת שכל החינוך הפולני לחיסכון הסתיר בתוכי מהמרת קזינו שפשוט הייתה צריכה 40 שנה וקרן מחקה מדד כדי לצאת מהארון.
| צילום: איור: מורן ברק
הכול התחיל מזה שמכרנו את הבית המשותף, ולראשונה בחיי אחזתי במה שנהוג לכנות "הון נזיל". עד אז כסף הגיע אליי כשהוא מחזיק ביד פתק עם הכתובת שאליה הוא ממשיך, ופתאום יש כסף שאין לו לאן ללכת. אז שמתי חלק ממנו באיזו קרן אמריקאית, ומאותו רגע אני עוקבת אחריו כאילו שלחתי ילד בן 14 לטיול שנתי עם ילדים שאני לא מכירה.
וכן, אני יודעת שאסור. בן הזוג שלי אומר שאנשים כמוני לא צריכים להיות בשוק ההון. הרעיון הוא להכניס את הכסף, לא להסתכל עליו, ובעוד עשרים שנה לגלות בוכטה. שזו שיטה מצוינת, חוץ מהקטע של העשרים שנה. בקושי לילה אני מצליחה בלי להציץ. קשה לי לתפוס שכסף יכול לזוז בזמן שאני ישנה.
הכי מעניין
בילדותי גרמו לי להאמין שכסף לא זז. כסף שמים בצד, רצוי במקום שהנאצים לא ימצאו. שהרי בכל רגע עלול להגיע הצורר התורן, לגרש אותך מהבית, ובמסלול הבריחה תצטרכי לשחד פריץ או שומר גבול, ותרגישי ממש מטומטמת אם שבוע קודם בזבזת את הממון על חופשה בכרתים. אלא שהצורר בדרך כלל לא מגיע, ובתי הקברות מלאים בדודות פולניות שחסכו כל ימיהן ליום שחור, מתו ביום שמש נעים והורישו הכול לילדים שבאו לבקר אותן פעם בחודש.
בחול המועד ירדנו לסיני, מקום שמערער את כל היחס לכסף. את מגיעה מישראל עם מערכת תמחור שאיבדה קשר למציאות, מתיישבת בקמפ ואומרת לסולימאן תביא דניס. בעצם שניים, כי אפשר. ככה חמישה ימים. אוכלים, נכנסים לים, מנהלים שיחות חסרות תכלית עם אנשים שלא ממהרים לשום מקום, נרדמים, מתעוררים לשקיעה, בלילה חאפלה. למחרת חוזרים על הכול מחדש.
ביום האחרון את ניגשת לסולימאן בחשש קל. בכל זאת חמישה ימים התנהגת כמו רומן אברמוביץ', ואז מגיע החשבון, והוא אומר לך 1,100 שקל לזוג. את מחשבת מהר ומבינה שבישראל זה הסכום שתשלמי כדי שהמזגן יעשה פוווו פעמיים באוגוסט. ושם את מתחילה לתהות מה בעצם הכסף שלך שווה. כי לכסף אין באמת ערך עד שממירים אותו. מאה שקל הם רק נייר עם לאה גולדברג עד שהם הופכים לנסיעה במונית. ובמובן הזה, 1,100 השקלים שלי קנו בסיני כמות כמעט מגונה של חיים. ואז עולה כמו שד המערבית המתנשאת ואומרת בסדר, אבל זאת מצרים, מי רוצה לחיות שם.
האומנם? בישראל אנשים עייפים מתרוצצים וקורסים תחת עול יומם, משלמים אלפי שקלים על חופשה כדי להתאושש מחיים שמאפשרים להם לשלם אלפי שקלים על חופשה. במצרים סולימאן וילדיו קמים כל בוקר לאחד החופים היפים בעולם. אולי הם לא קראו את "אבא עשיר אבא עני", אבל יש להם ים ונחת. אז מי פיצח את השיטה?
אנחנו אוהבים למדוד אינטליגנציה לפי היכולת להבין את המערכת ולנצח בתוכה, אבל פחות נוטים לשאול אם יש אינטליגנציה אחרת: להביט במערכת ולהחליט שלא כל משחק שמציעים לנו ראוי להשתתפות. אולי לבנות לעצמך יום שאתה נהנה לחיות אותו זו אינטליגנציה. אולי אם אתה קם לחוף שאתה אוהב, עובד מספיק כדי להתקיים, יושב בערב עם האנשים שלך והולך לישון בלי להרגיש שהיום הזה היה רק מסדרון בדרך לסוף השבוע - זו גם תבונה.
בגיל די מבוגר גיליתי שלימדו אותי מצוין איך לא לאבד כסף, אבל לא לימדו אותי מה אפשר לעשות איתו. אנחנו יורשים תפיסות כאילו היו חוקי פיזיקה, וככל שעובר הזמן אנחנו נעשים טובים יותר בלנמק למה הדרך שקיבלנו במקרה היא הנכונה.
אז הנה המסקנה הכלכלית שלי, והיא כנראה תשתנה בהתאם למצב הבורסה מחר: תמיד לפקפק באינטליגנציה שאנחנו מייחסים לעצמנו, במיוחד בזו שירשנו. מדי פעם שווה לבדוק אם אין דרך טובה יותר לחיות את החיים האלה, כי כנראה יש. אולי אנחנו פשוט מפחדים לנסות אותה או עסוקים מכדי לשים לב שסולימאן כבר יושב, שותה תה ומחכה שנבין.
rachelm@makorrishon.co.il
לעוד טורים של רחלי מלק-בודה
