הסיפור הבודהיסטי על אנגולימאלה לא מנסה להפוך אותו לפושע חינני. הוא היה רוצח ונבל שאנשים פחדו לעבור בדרכים שבהן התהלך. על צווארו נשא שרשרת מאצבעות קורבנותיו. יום אחד ראה את הבודהה הולך לבדו בדרך ויצא אחריו, אך לא הצליח להשיגו. לבסוף צעק אליו: עצור. והבודהה הסתובב ואמר: "אני כבר עצרתי, ואתה?"

משהו במשפט הזה שבר אותו. הוא השליך את נשקו, התחרט חרטה מלאה על מעשיו, הלך אחרי הבודהה ונעשה נזיר. לימים הגיע המלך לחפש את הרוצח שהטיל אימה על הארץ. נכנס אל הבודהה וביקש את ראשו.

"מה תעשה אם תגלה שאנגולימאלה גילח את ראשו, לבש גלימת נזיר, אינו הורג עוד שום יצור וחי חיים של משמעת וריסון?" שאל הבודהה. המלך השיב שאם כך, יקום לכבודו. הצביע הבודהה על הנזיר שישב לידו. המלך ההמום סיפק לו גלימות, קערת נדבות, מגורים ורפואות.

אך הסיפור אינו מסתיים במחילה מתוקה. אנגולימאלה אומנם מתהלך חופשי על פני האדמה אבל אנשים רוגמים אותו במקלות ובאבנים. הוא חוזר אל הבודהה כשראשו פצוע ומדמם. העבר, מתברר, ממשיך לרדוף אותו.

יש להמון יחסים מורכבים מאוד עם אבנים. לה בון, מאבות הפסיכולוגיה החברתית, טען שכאשר בני אדם נעשים קהל האחריות האישית מיטשטשת, הרגש מידבק ושיקול הדעת נחלש. לשיטתו ההמון יכול להיות אצילי עד מאוד ואכזרי עד מאוד, ולעיתים קרובות טיפש מן היחידים המרכיבים אותו. בקבוצה, הרוע נעשה יותר לגיטימי ונעים. כל אחד יכול לזרוק אבן קטנה ולהרגיש שהוא חלק מן המאמץ הציבורי לשיפור המוסר.

מה בדיוק אנחנו מלמדים את החוטאים שבינינו? כי הם נמצאים כאן. עובדים איתנו במשרד. יושבים לידנו בבית הכנסת. אוספים את הילדים מהגן. חלקם גנבו. חלקם פגעו. חלקם עשו דברים שאילו ידענו עליהם עכשיו היינו מביטים בהם אחרת לגמרי.

אנחנו רגילים לחשוב על תשובה כמשימה של החוטא: הוא צריך להודות, להתחרט, ללכת לטיפול, לפצות, לשאת באחריות. וכל זה נכון. אבל אם אנחנו מאמינים בתיקון, איפשהו מוכרחה להיות גם דלת שנפתחת, אחרת מה בדיוק המשמעות של תשובה? אפשר לוותר על כל הדיבור הנשגב על תיקון ולהסתפק בענישה.

חברה שמאמינה בתשובה מוכרחה לבנות מסלול שבסופו אדם שעשה עבודה אמיתית יכול לחזור להיות אדם שלם, שאם לא כן נוצר פרדוקס אכזרי: אנחנו דורשים מאנשים להתוודות ולצאת מן המחבוא, ואז מעמידים בחוץ המון עם קלשונים. אפשר להתווכח היכן עוברים גבולותיה של הסליחה, אבל חברה שאינה מותירה לבני אדם אפשרות לשוב ממעשיהם גובה מעצמה מחיר כבד: במקום קבלת אחריות ותיקון, הם למדים שהדרך הבטוחה ביותר לשרוד היא להכחיש, לטשטש ולהסתיר. חברה שאין בה מקום לטעות היא למעשה קולקטיב המשמר את המשך הפשיעה בתוכו.

ויום אחד בשנה זה קורה. בערב יום הכיפורים כולם עומדים בלבן ואי אפשר לראות על שום אדם את הביוגרפיה. מתחיל הווידוי, ובאופן משונה הוא נאמר בלשון רבים. "אשמנו. בגדנו. גזלנו". בבית הכנסת הסצנה היא לא של החוטאים מול אלו שבאו לצפות בהם חוזרים בתשובה. הכול כרוכים יחד ועומדים באותו משפט, ולרגע איש אינו מקבל את הזכות לעמוד מחוץ למחנה ולהחזיק את האבן.

המהר"ם מרוטנבורג חי בעולם שבו מי שהפר את תקנות הציבור עלול היה למצוא את עצמו מורחק מן הקהל שבתוכו התנהל כל חייו. מול התופעות הללו הציב בית מדרשו תביעה מוסרית: לפני שהקהל מתחיל לבקש רחמים לעצמו, הוא נדרש לפנות מקום גם למי שהחרים. מאחורי התקנה עומדת בין השאר האמירה התלמודית ש"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית", שהרי אף החלבונה, שריחה בפני עצמה רע, נכללה בין מרכיבי הקטורת.

כך נולד רגע שהוא מן היפים, הקדושים והמרוממים ביותר ביום הכיפורים. לפני ש"כל נדרי" מתחיל, שליח הציבור נעמד ומכריז: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".

כדי לפתוח לעצמו שער למעלה, נדרש הציבור לפתוח קודם אחד כאן למטה. כי בשביל שאדם יעז לצאת מן המחשכים, הוא צריך להאמין שאחרי הווידוי, הבושה ותשלום המחיר, עדיין יימצאו בעולם מי שיזוזו הצידה ויאמרו לו בוא, השארנו לך מקום בשורה.

rachelm@makorrishon.co.il