אני זוכרת את החדר, פחות את השעה. זוכרת את האור שנכנס בין התריסים, את האופן שבו ישבתי ואת חילופי התכתובות בווטסאפ עם מי שליוותה אותי בימים הקשים של חיי, כשלפתע היא שאלה: "מה יהפוך את החיים שלך לבלתי נשכחים? מה יגרום לך להגיע לגיל 80, להסתכל לאחור ולהגיד שהיו אלה חיים שראוי לחיותם?"
עצרתי ונתתי לשאלה לשוטט בתוכי. "דברים פשוטים", כתבתי לבסוף, "דברים פשוטים - ביטחון כלכלי, אהבת אמת, ולהיות מגדלור לילדים שלי".
| צילום: איור: מורן ברק
את השלישי אמרתי קצת במבוכה. מגדלור זו מילה קצת מוגזמת לאישה שהייתי באותה תקופה. הייתי דומה יותר לענף שכמעט ניתק מן העץ ומנסה להחזיק מעמד נגד הרוח. בקושי אור קטן לעצמי הייתי, בטח לא משהו שאפשר לנווט לפיו ספינות.
הכי מעניין
"נתחיל בכלכלי", היא כתבה. "לפני שנגדיל את ההכנסה שלך, צריך להגדיל את מה שאת מסוגלת לדמיין"'.
עברו שנתיים מאז. לא היה רגע אחד שאפשר היה להצביע עליו ולומר שהנה, עכשיו זה קורה. זה נבנה מתוך מאות פעולות קטנות, חלקן משעממות, חלקן מפחידות, ויום אחד גיליתי שאני כבר שם, מחזיקה את עצמי לבד. ויש לי אפילו מישהו לרוץ איתו. והילדים שלי קרובים אלי יותר מאי פעם. ובראש השנה חגגנו חצי שנה לזוגיות ופתאום נזכרתי בעצמי שנתיים אחורה - כאסופית האשפתות, מנסחת שלוש בקשות קטנות מהחיים בצניעות של אחת שפגשה בטעות איזה דג זהב וחוששת לעצבן אותו. עברתי עליהן בראש אחת־אחת וקלטתי שהי, הכול כבר מתגשם. ושטף של זיכרונות החל לזרום בתוך מגירות ליבי: הדייטים שהיו לפני הזוגיות, האנשים שנתתי להם צ'אנס גם כשלא הגיע, אלה שהגיעו בסערה ונעלמו באותה מהירות. בזמן אמת כל אחד מהם היה פרק בפני עצמו, אבל במבט לאחור הם התחילו להיראות כמו חלק מן הדרך.
האם ככה הרגיש עם ישראל כשחנה בסוכות? האם יש מסלולים שמתבהרים לנו בדיעבד, רק אחרי שהגענו? מתוך מצרים אי אפשר היה לדעת מה תוליד היציאה, ומתוך המדבר אי אפשר לדעת לאן מוליך השביל. כשאת צמאה, את רק צמאה. כשאת אבודה, אין בך שום ידיעה שאת באמצע סיפור שיום אחד יהיה לו סוף טוב. רק שנים אחר כך, מתוך בית, אפשר להביט לאחור על מצרים ועל הים ועל כל התחנות הקטנות בדרך ולראות את הקו שנמתח ביניהן. להבין שהחיים לקחו אותך דרך מקומות שלא היית בוחרת בהם לעולם, ובכל זאת משהו מכל אחד מהם הביא אותך לכאן. אולי זו המשמעות העמוקה של "למען ידעו דורותיכם": יש דברים שאי אפשר לדעת בזמן שעוברים אותם, צריך להגיע. ורק אז אפשר להסתובב לאחור, אל האישה שעוד יושבת במצרים שלה ואינה יודעת דבר מכל מה שמחכה לה, ולרצות איכשהו ללחוש לה: תמשיכי, לא תאמיני לאן כל זה עוד ייקח אותך.
ונדמה שאת חיי אני מתחילה להבין רק עכשיו, מתוך סוכתו של הזמן. בתוך השבר העמוק לא ידעתי שהשנה הזו תבנה בי עצמאות. לא ידעתי שהדייטים ההם, שחלקם נראו כמו בזבוז זמן מוחלט, ילמדו אותי את השפה שדרכה אדע לזהות קשר מיטיב. לא ידעתי שכאשר אני לומדת להציב גבול לאדם אחד אני בעצם מתאמנת לקראת אדם אחר.
בין התלות לעצמאות, בין מי שהיינו כשנכנסנו למצר לבין מי שנהיה כשנמצא את עצמנו מחוצה לו, בין הביטחון לבין רוח הפרצים ניצבת סוכה. כשעגנון הילד צועד ביום הכיפורים ברחובות בוצ'אץ' אל בית התפילה, הוא נכנס לשם ומרגיש שכל מה שקרה לו עד אז, הכול קרה לכבוד הרגע הזה. "ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה".
פעמים בחיים אנחנו מגיעים לנקודות תצפית שמאפשרות לנו מבט לאחור על הדרך. ובלי שאיש הזיז דבר בעבר שלנו, הוא מסתדר פתאום אחרת בזיכרון. אותם רחובות, אותן טעויות, אותם לילות שבהם היית בטוחה שאת בדרך לאבדון - עכשיו מתברר שהיה להם המשך. וזו הנחמה הגדולה שההווה יכול להעניק לעבר: להראות לנו שהוא לא היה המקום האחרון. שהיה אחריו עוד נתיב, ועוד סוכה, ובסוף גם בית.
לעוד טורים של רחלי מלק-בודה
