"מה זה הריח הזה?" שאלה אותי אימי בכניסה לטרמינל 1. הסתכלתי על האנשים, המזוודות, רצפת השומשום הדהויה, התור שהתחיל להשתרך והאוויר עצמו, שהורכב מחמישים אחוז זיעה, שלושים אחוז מזגן ועשרים אחוז תחושת החמצה. "מה זה הריח הזה?" היא שאלה שוב.
"זה הריח של העוני", עניתי בקול מובס.
יש מקומות שבהם את לא צריכה בדיקת מעבדה כדי להבין את המקום שלך, וטרמינל 1 הוא אחד מהם. אותו חלל מיושן שבו המדינה מודיעה לך שאולי הצלחת לצאת ממנה, אבל דואגת שלא תמהרי להשתולל עם השמחה.
הכי מעניין
| צילום: איור: מורן ברק
עבור הישראלי הממוצע, חופשה בחו"ל עדיין נחשבת לתו תקן מעמדי. כל השנה הוא חוסך בשביל הרגע שבו ירגיש עשיר לרגע כמי שהצליח לאסוף מספיק כסף כדי להעלות חמש נפשות על מטוס ולעוף. ואז הוא פוגש את Wizz, שהיא הדרך של הקפיטליזם להזכיר שאפשר לטוס ועדיין להרגיש אביונים. קנית כרטיס, זה נכון. אבל מה שרכשת הוא את הזכות להיות נוכחת על המטוס. מזוודה? תוסיפי כסף. לבחור מושב? כסף. כוס מים בטיסה? גם על זה תשלמי. ובזמן שאת עומדת וממתינה בגייט, יחלפו על פניך בהפגנתיות אלה עם הפריוריטי.
אפשר להפריד בני אדם כמעט על כל רקע, אבל הכי יעיל להפריד אותם על בסיס מהירות. בפארק גארדלנד האיטלקים העלו את השיטה הזאת לדרגת אמנות. מדובר בלונה פארק שבו משלמים 47 אירו לאדם כדי להיזרק ממתקן למתקן, לצרוח, להקיא, להמתין ולהעמיד פנים שזה כיף. 47 אירו זה סכום שבו את מצפה להרגיש ליום אחד כמו בת של מלך, אלא שאז את מגלה שבתוך הפארק יש מעמד נוסף של אנשים: אלה שזוכים בתור אקספרס. ממש חבל ליד חבל, אפרטהייד בדרך לרכבת הרים. הם שילמו פי שלושה על כרטיס, ולכן הם לא רק מקבלים שירות טוב יותר, אלא גם את הזכות לראות את האחרים מחכים.
תוך כדי שהמתנו, הצטרף לתור איזה מיטשל שלא יכול היה לשאת את המחשבה שאנשים נעלמים לתוך התור המהיר בזמן שהוא ממשיך להתבשל בתור של קו העוני. הוא הרים את החבל, העביר את בנו מתחתיו, ואז ניסה לשדל את אשתו מרלין לעשות כמותו. "מרלין, Come on", הוא הפציר בה. מרלין לא זזה. הוא חזר אליה כמה צעדים, ניסה להסביר. בהתחלה בשקט, אחר כך בעזרת הידיים, אחר כך ממש בצעקות. התכנון שלו היה להשתמש בתעודת הנכה של בנם, אוטיסט בתפקוד גבוה, כדי להיכנס לתור המהיר - אם כי הילד היה שקט ושלו להפליא, ולא ניכרה אצלו כל בעיה להמתין בתור הרגיל.
מרלין ננעצה ברצפה בהפגנתיות. "אתה רוצה – תלך", אמרה לו במבטא אנגלי כבד, "אני לא מתכוונת להשתמש בילד". מיטשל האדים מחום. אגלי זיעה זלגו על מצחו ועיגולים כהים הופיעו מתחת לבית שחיו. מרלין, לעומתו, נראתה כמעט בלתי אפשרית בחום הכבד ששרר שם. הבגדים שלה נשארו מסודרים, גבה נותר זקוף. אפשר היה לראות איך משהו נשבר במיטשל. בעיניו הופיעה אותה הבעה נוראה שיש לאדם כשהוא מגלה כמה הוא שונא את מה שנהיה ממנו. את מה שהמציאות הבלתי הוגנת מוציאה מתוכו.
אחד הדברים המכוערים ביותר שהמערכת יכולה לעשות לבני אדם הוא לקחת קבוצה של אנשים שאין ביניהם שום סכסוך ולהציב ביניהם מחסום שיעורר את כל היצרים. לא משנה אם מדובר בתור בגארדלנד, בשדה התעופה, במקום העבודה, במערכת החינוך או בשוק הדיור. ברגע שהעולם מחלק אותנו למעמדות, משהו בנפש שלנו מתפצל. וזה הרגע שבו גם אצל אנשים חזקים מאוד מתעוררים הדחפים האפלים ביותר – לנקום את עלבונם, לדפוק את המערכת, לא להסכים שיקטינו אותם ככה. אולי בגלל זה מרלין הייתה מעניינת כל כך. כי היא סירבה לתת לחבל לשנות אותה, וכולנו מסביב הרגשנו איך היא גדלה מתוך הסיטואציה, ואיך גם אנחנו מתרחבים קצת יחד איתה. בתוך האפרטהייד, בתוך המציאות הבלתי הוגנת, מרלין גילתה לנו את היופי של זקיפות הקומה ואת החוכמה של אי הניצול.
לפעמים זה כל מה שאפשר לעשות. כשהזירה דורשת מאיתנו להיות קטנים וערמומיים, תמיד עומדת לנו הזכות להיות מרלין. תמיד נשארת לנו הבחירה לעמוד מול החבל, לדעת שאפשר להרים אותו, לדעת שיש לנו אפילו סיבה מצוינת לעשות את זה – ובכל זאת להישאר, ולהרגיש גדולים מהחיים שנשארנו. ולא כי אנחנו לא מבינים איך העולם עובד, הרי אנחנו מבינים היטב. אלא משום שהחלטנו שהעולם הזה לא יקבל את הזכות לעבוד גם עלינו.
rachelm@makorrishon.co.il
לטורים נוספים של רחלי מלק-בודה
