הנזיר הקתולי יוהן טצל היה ממונה על מכירת שטרי מחילה בגרמניה במאה ה־16. האגדה מספרת שפעם שאל אותו אציל גרמני אם יוכל לקנות שטר מחילה על חטא עתידי. טצל השיב: כן, אם תשלם במזומן. האציל שילם, קיבל את השטר – ואז הכה את הנזיר טצל, לקח ממנו את הכסף, והודיע לו: "זה החטא העתידי שעליו מחלת לי".

צביעות דתית מרגיזה אותנו מאוד – ובצדק. מפגן רגעִי של אדיקות מדומה לא יכול להשיג עבורנו מחילה אמיתית לחטאינו; בשביל זה צריך לעבוד קשה. יש כאלה שבדיוק בגלל הנקודה הזו מתרגזים כשהם רואים צעירים מקועקעים וצעירות בגופייה אומרים בהתלהבות סליחות בכותל המערבי. למרבה ההפתעה, הרוגז הזה מגיע מהשמאל החילוני יותר משהוא מגיע מהימין הדתי. "ההתחזקות הגדולה" של החברה הישראלית מלחיצה הרבה מהישראלים הוותיקים, והם נתפסים להיבטים השטחיים שלה כדי להגחיך את התופעה המדהימה הזו. אני עצמי לא מתרגז ממנה, לא נלחץ וגם לא מגחך.

מה ההבדל בין צביעות דתית ובין התחזקות כנה? השאלה אם מדובר בתחנה בדרך או ביעד סופי. אדם שמקיים את המצוות באופן סלקטיבי ומציג עצמו כצדיק גמור, אכן ראוי לבוז ולא לשבח.

אך זה לא מה שאני רואה סביבי. המסורתיים החדשים אינם אצים לקבל על עצמם תרי"ג מצוות, אך רחוקים מלהתיימר להיות צדיקים גמורים. ברור להם שמצבם הרוחני הוא תחנה בדרך – ומי מאיתנו יכול להעיד על עצמו יותר מזה? אולי הם יישארו בתחנה הזו, ולא ירחיקו מעבר לה; אבל הם יודו ברצון שזו תחנה בלבד.

יותר מזה: גם אם יחידים רבים לא יתקדמו מעבר לתחנה הרוחנית העכשווית שלהם, להתחזקות הדתית של החברה כולה יש דינמיקה משלה. גם כשאני רואה גילויים שטחיים של הדת, עם הרבה סטייל חיצוני והצגות עבור החבר'ה, אני לא שוכח שבאמת יש א־לוהים, ושבאמת יש לו כוח משיכה אדיר. לא צריך כל כך לדאוג לא־לוהינו; הוא מסתדר לבד. רבים ניסו לביית את א־לוהים, כך שישרת אותם כחיית מחמד חביבה; במהרה גילו שמי שנדמָה להם כחתלתול חמוד הוא למעשה אריה שואג, ושבמקום שהוא ישעשע אותם הם אלו שרצים לפני מרכבתו.

כל זה בתנאי שזוכרים שקיום המצוות הסלקטיבי אינו יעד, אלא תחנה בדרך. על כך צריך להוסיף עוד תנאי: באיזה כיוון נוסעים בדרך הזו. יש נקודה בנתב"ג שבה הנוסעים היוצאים והנוסעים הנכנסים חולפים אלו על פני אלו – ואיזה הבדל יש בהבעות הפנים שלהם. גם בענייננו יש הבדל עצום בין בחור מקועקע שהולך לומר סליחות ובין בחור שאומר סליחות מילדותו והולך לעשות קעקוע. לכאורה הם באותה תחנה; למעשה הם נוסעים בשני כיוונים שונים.

לתחנת הביניים הזו יש הרבה רציפים שונים בגוונים נבדלים, אבל יש להם גם מכנה משותף רחב. למשל: העדפת מצוות עשֵׂה על פני מצוות לא תעשה. הנוסעים בתחנה הזו מעדיפים את "ועשו להם ציצית" על פני "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"; את אמירת הסליחות על פני נהיגה זהירה; את הקידוש בשבת על פני האיסור לנהוג בשבת. זו נטייה אנושית מובנת: אותה נטייה שגורמת לאנשים להוסיף לתזונה שלהם ויטמינים בריאים במקום להוריד ממנה קינוחים מזיקים – אף שכנראה ההימנעות מקינוחים הייתה מועילה לבריאותם הרבה יותר. מצוות עשה נותנות תחושה טובה יותר, הן בדרך כלל פחות תובעניות, ובעיקר – הן מלוּות בדרך כלל במטען סמלי גדול יותר.

כל זה לא אומר שתחנת העשֵׂה היא תחנה רעה; זה רק אומר שהיא תחנה. אפשר להבין למה היא אטרקטיבית להרבה מתלמידינו בחינוך הדתי: התחנה הזו מאפשרת להם להצטרף לקונצנזוס הישראלי בלי לנטוש את א־לוהים ואת ערכי משפחתם. לכן התחנה המתחדשת הזו, שהיא טובה מאוד לעם ישראל, מקשה מאוד על העבודה שלנו, המחנכים הדתיים. אבל אנחנו לא פוחדים מעבודה קשה. אסור לנו לוותר לתלמידינו ולהוריד את הרף.

אותו אור שבמצוות עשה מאיר גם במצוות לא תעשה – אף שהוא עובר דרך פילטר אחר. אנחנו לא צריכים פחות לימוד תורה, אלא יותר: ככל שמגבירים את עוצמת האור כך יראו אותו יותר בכל פינה. יותר תורה, יותר מצוות; אני מאמין שההתחזקות הגדולה תגיע גם לתחנה הזו.